מצעד סדרות 2018 של וואלה! תרבות: עשר הגדולות

שם מקורי: Bojack Horseman
במצעד 2017: מקום 4
רשת: נטפליקס

אחרי ארבע עונות שבהן ראינו את בוג'ק נלחם בשדי העבר שלו, תוך שבאמצעות אלכוהול וסמים הוא נמנע מלהתמודד עם המציאות - העונה החליטו יוצרי הסדרה להפוך את המראה ולנזוף בצופים: אתם התאהבתם בדמות אגואיסטית, מיזוגנית, חסרת מוסר בסיסי שבגדה בכל מי שאי פעם אהב אותה - מה נסגר אתכם? מעבר לזה שמדובר במעשה אמיץ מצד תוכנית טלוויזיה. ההתמכרות של בוג'ק למשככי כאבים לאורך העונה מוצגת בצורה מתוחכמת למדי. זו אולי הצורה הכנה והאמיתית ביותר של התמודדות עם התמכרות שנראתה בטלוויזיה מזה שנים. אין שום דבר מושך בהתנהגות שלו. אין שום דבר יצירתי במעשים שלו. ההזיות שנגרמות לו בגלל הסמים אינן סקסיות, והכאב שהוא חש אינו מעורר הזדהות - אלא בעיקר מעורר רחמים.

הכתיבה הנפלאה של הסדרה באה לידי ביטוי בהתעקשות הנאמנה של היוצרים להעביר כל פרק בצורה מתוחכמת וחד פעמית, שמלמד אותנו על מקומן הנוכחי של הדמויות. אם זה פרק שבו אנחנו צופים בסיפור דרך עיניהן של הפסיכולוגית של דיאן והמגשרת של טוד (וונדה סייקס האדירה); פרק שמוצג בדרך רשימה בסטייל כתבת קליק-בייט על "10 הדברים שחייבים לעשות בטיול בחו"ל"; פרק שמציג ארבע מסיבות "ליל כל הקדושים" בארבע תקופות זמן שונות; אבל מעל כולם בולט הפרק השישי, שהוא למעשה מונולוג של 25 של בוג'ק בדיבובו של וויל ארנט המצוין, שבעולם הוגן היה מקבל לכל הפחות מועמדות לאמי על הפרק הזה.

זו בדיוק זריקת המרץ שהסדרה הייתה זקוקה לה אחרי הסוף האופטימי של העונה הקודמת. "בוג'ק הורסמן" הציגה מאז ומתמיד דמות ראשית שהמצפן המוסרי שלה מכויל לפי מה שמוצג על מסך הטלוויזיה, אנטי-גיבור שמודה שכל מה שהוא יודע על טוב ורע מגיע מסדרות טלוויזיה. אלא שהעונה החמישית באה להזכיר לנו את מה שנראה ששכחנו: גם הטלוויזיה, החברה הכי טובה שלנו לפעמים, לפעמים משקרת לנו.

(עמית סלונים)

שם מקורי: Wild Wild Country
רשת: נטפליקס

קלף אחר קלף, בהדרגה מחושבת, צילום מרהיב, עריכה מבריקה ומוזיקה מקורית יפהפיה, סדרת הדוקו המרעישה של נטפליקס פרשה בפנינו סיפור מופרע, סנסציוני ועמוס דמויות גדולות מהחיים, שאיכשהו נשכח במהלך השנים. סיפורה של כת ראג'ניש ועלייתה למעמד חסר תקדים בנוף הדתי. הסדרה עשתה זאת תוך שימוש בכמות פנומנלית של חומרי ארכיון שמצאו יוצריה, צ'פמן וויי ומקליין וויי, וכן בראיונות עכשוויים עם כמה מאנשי המפתח של הדבר הזה, משני צדיו של המתרס. הבולטת מכולן היא כמובן מא אננד שילה, המנהיגה קרת הרוח, הרהוטה והנחושה להחריד של הכת, ואחת הדמויות הגדולות בטלוויזיה של 2018.

בעיניים נוצצות, ערגה, קנאה ואיבה שהשנים לא הצליחו לעמעם, מציתה "ארץ פראית מאוד" את האווירה של שנות ה-80 כאילו התרחשה רק אתמול. מה שנוצר מכל זה הוא מלחמה בין תפיסות עולם שבמידה רבה מייצגת את סיפורה של ארה"ב, אומה שהזרע שלה נזרע עם פוריטנים שנמלטו מרדיפות האנגלים, מהגרים ראשונים בארץ זרה. עכשיו, ב"ארץ פראית מאוד" פוריטנים דומים לאלה קמים כנגד מהגרים אחרים שחיים את חייהם אחרת, נגועים בשנאת הזר ובחוסר סובלנות. מעגל החיים, וצפיית חובה.

שם מקורי: Barry
רשת: HBO (שודרה בישראל ב-yes, HOT וסלקום TV)

על פניה "בארי" לא אמורה לעבוד. הלחמה לא מאוד טבעית בין דרמת אקשן עם גיבור מעורער ואפל לבין דרמה קומית על קבוצת דרמה בלוס אנג'לס, המורכבת משחקנים לא מוכשרים שמנסים להצליח בביזנס קשוח. איכשהו כל זה בכל זאת מתגבש לכדי יצירה הומוגנית, שלמה ומענגת רוב הזמן. יוצרי הסדרה אלק ברג וביל היידר שומרים עליה מצחיקה מאוד רוב הזמן אם זה באמצעות אזכורי תרבות פופ מבריקים, מיצוי עלילת הדג מחוץ למים או שלל הטיפוסים המעולים במאפיה הצ'צ'נית. חרף הקומדיה העקבית, לפעמים פסיכית על גבול הקריקטורית, היידר את ברג נמנעים מלתת לה לשחוק את הרגעים הרציניים ולפגום באמינות ובדרכו של הגיבור, שהולכת ונעשית אפלה יותר ויותר ככל שהעונה מתקדמת.

כיתת המשחק העומדת במרכזה של ב"בארי" מצטיירת כשכבה פריכה שמתחתיה יש בעיקר אוויר. האנשים האלה שבויים כל כך בקונבנציות של המלאכה ושל הוליווד, מנותקים לחלוטין מכל דבר כן, ולמרות זאת מגלמים עבור בארי את האמת שאינה מנת חלקו. חלום על חיים מן השורה, פרוזאיים כמוהו, עם האישה שהוא אוהב לצדו וילדיהם המשותפים. דווקא הרובד המדכדך הזה קושר בין חלקיה של "בארי". בסופו של דבר, מצחיקה ככל שתהיה, זוהי סדרה על חלומות ועל שברם, בין אם את שחקנית שמנסה להשיג לעצמה סוכן ועבודה, ובין אם אתה רוצח שכיר לבן-עור המבקש לעשות הסבת מקצוע על אף שייתכן כי זה הדבר היחיד שאתה טוב בו. בהתאם, "בארי" לא עושה לעצמה ולגיבור שלה הנחות, מתמסרת לכיוון האפל ממש עד סופה של העונה, וזה חלק ממה שעושה אותה מוצלחת ומפתיעה כל כך. מעבר לזה, היא הרוויחה את מקומה כאן ולו בזכות דמותו המופלאה של נוהו האנק נטול השיער (אנתוני קריגן).

שם מקורי: Derry Girls
רשת: ערוץ 4 הבריטי (זמינה בישראל בנטפליקס)

ביום שישי שעבר גאלה נטפליקס את הקומדיה הבריטית-אירית המעולה הזו והעלתה אותה לשירות, מה שאיפשר לנו להכניס אותה ברגע האחרון למצעד שלנו (במקום לרשימת הסדרות שצריכות להגיע לישראל). זה כל כך משמח, כי כמו שניתן להבין ממיקומה כאן, מדובר באחת הסדרות שהכי אהבנו השנה. "נערות דרי" מבוססת על חוויותיה של יוצרת הסדרה, ליסה מקגי, בשנות ה-90 של העיר הצפון-אירית, כשהשנאה כלפי האנגלים והפרוטסטנטים הייתה יוקדת והמחתרת האירית אהבה לפוצץ דברים. באקלים הזה עוברות שנות הנעורים על ארבע חברות ועל בן דודם האנגלי המסכן של אחת מהן, שכוללות שלל הרפתקאות מופרעות והסתבכויות חוזרות ונשנות.

כמתבקש מנטיעתה עמוק בשנות ה-90 עמוסות האיבה בין בריטניה לצפון אירלנד, יש ב"נערות דרי" ממד נוסטלגי שמקבל משנה תוקף בעזרת מוזיקה מהתקופה, ג'ינסים משופשפים מכל עבר, אזכורים ל"ספרות זולה", למקולי קלקין. וכן הלאה. אבל בניגוד להתרפקות שניתן למצוא בהרבה סדרות אחרות, "נערות דרי" לא מקנה תחושה של ערגה. אפשר שהסיבה לכך היא המציאות הנפיצה ומלאת החשדות, אבל סביר יותר להניח שמדובר דווקא בקצב הבדיחות הרצחני שמשאיר מעט מאוד מקום לגעגועים, ובעיקר הופך אותה לאחת הסדרות הכי מצחיקות על המסך. וגם אם נראה שמתוך עיקרון ובמודע היא נמנעת רוב הזמן מדביקות ורגשנות, יש בה תום שמהווה חלק גדול מקסמה. בחן ובקלילות היא מעוררת חוויית נעורים על-זמנית של חברים, הורים ומורים, ועל אף הריחוק הגיאוגרפי והזמני - גורמת לנו להרגיש לרגע כאילו היינו גם אנחנו שם איתן בתיכון הקתולי של דרי.

שם מקורי: The Americans
במצעד 2017: מקום 40 (מקום 2 במצעד 2016)
רשת: FX (שודרה בישראל ב-yes)

אחת הסדרות הגדולות של העשור הגיעה השנה לסיומה עם הגילויים והחשיפות שידענו שיגיעו מאז ראשיתה. כשם שברה"מ נאלצה להתפכח מהאידיאולוגיה שהנחתה אותה, כך קורה גם לגיבורי "האמריקאים" בעונה החותמת שלה. "אנחנו עושים את זה, לא הם", פיליפ אומר לאליזבת. "אז זה עלינו. הכול". הרציחות, ההתנקשויות, החפים מפשע שהיו במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, נישואים שקריים כדי להשיג מידע, כל כך הרבה מין ריק מתוכן, העסק שקרס, מסכת של שקרים מול ילדיהם, אפילו כשאחת מהם הצטרפה לשורותיהם. מאז ומתמיד הייתה "האמריקנים" דרמת יחסים שהריגול הוא נדבך בצדה, וסיומה היפהפה הוא הרגע שבו הפסאדה על המרגלים שמדמים משפחה מתנפצת.

למעשה, היא עסקה בנישואין. לא רק אלה של אליזבת ופיליפ, אלא גם בין כל אחד מהם לבין מולדתם, ובכלל היחסים שבין כל פטריוט לבין המדינה שלו. נישואין היו הגרעין שממנו גדלו מערכות יחסים נוספות. ראשית המשפחה, כמובן, בכללם הניסיון לגונן על הילדים מפני האמת ואז לחשוף אותה בפני אחת מהן; ובנוסף החברויות. הזוויות האלה של הסדרה, הקשרים האישיים, הם אלה שקעקעו את הפינאלה של "האמריקאים" בלבנו, שהפכו אותה לכל כך יפה ומספקת. בלי מוות, בלי מאסר, בלי יריות, בלי אקשן אבל עם רגעים מותחים למכביר, ובעיקר עם המון רגש. זו הייתה התגלמות השילוב בין חוזקותיה של "האמריקאים", זה שהניב בה כל כך הרבה סצנות מדהימות לאורך השנים - המתח והלב. וכך, לצד השכול וחוסר הוודאות שהגיעו בסיומה, ניכרת בה אופטימיות מסוימת, מקסימה, על כוחו של היחד מול כל מה שהחיים מטיחים בנו.

שם מקורי: American Vandal
במצעד 2017: מקום 19
רשת: נטפליקס

כל עונה שנייה של כל סדרה מצליחה ומוצלחת היא מלאכה מורכבת. הלחץ על כתפי היוצרים ליצור משהו שיעמוד באותה שורה, שלא לדבר על מעבר לכך, גדול, מאיים ולעתים אף מכריע. יוצרי "חוליגן אמריקאי" מתייחסים אל המשא הזה במפורש באמצעות היוצרים הפיקטיביים של התוכנית, פיטר מלדונדו (טיילר אלוורז) וסם אקלנד (גריפין גלאק). השניים מתארים כיצד נאלצו להתמודד עם נטל הציפיות והתגובות, עד שמצאו סיפור חדש. אלא שהמקרה של "חוליגן אמריקאי" שונה מתוקף נקודת המוצא האיפנטילית שלה. היא לקחה את נקודת המוצא הזו, פרודיה על סדרות דוקו-פשע כמו "הג'ינקס" ו"להפוך אדם לרוצח", והפכה אותה ליצירה שאינה נופלת מאלה שהיא נשענת עליהן. סיפור בלשי מרתק ומדוקדק עם הערות אמיתיות על החברה של ימינו, שבמקרה שלה הוא בני נוער. וכן, גם מצחיק מאוד אגב כך.

הפרשה שעומדת במרכזה הפעם מגעילה הרבה יותר מאשר ציורי זין מן הסתם, ולאורך העונה "חוליגן אמריקאי" נהנית להציג רגעים דוחים, אבל הם לא מרתיעים יותר מאשר תמונות של זירות רצח ביצירות פשע אמיתי שמהן הסדרה שואבת השראה. וגם הפעם, הרצינות התהומית של כל המעורבים בדבר הופכת את ההומור הילדותי למצחיק במיוחד. סוגיות כמו ההבדלים בין להתאמץ לחרבן לבין לנסות לעצור חרבון, משפטים כמו "את יודעת כמה קשה זה לנקות קקי מסוודר?" שאומרת אחת האמהות באסיפת הורים, אגביות של מורה קשיש המדדה במסדרון לאטו ברקע של הקלטת וידאו מהירה, ושפע רגעים נוספים שסוחטים פרצי צחוק רמים.

הבנייה של יוצרי הסדרה מחושבת ונבונה. הם בוראים שוב עולם שלם המגובה בשפע של היסטוריה מומצאת (ולפעמים גם אמיתית) וארכיון קפדני. מכתבים מלאים, שיחות פרטיות בשלמותן, תמונות ילדות, ביקורות באמזון, וכמובן, שפע של פוסטים ברשתות החברתיות. היסודיות הזו של הסדרה, מה שעושה את "חוליגן אמריקאי" חלק מהיקום האמיתי, הופכת אותה למשהו גדול בהרבה מאשר פרודיה על פשע אמיתי או קומדיית נעורים. באמצעות הדמויות הצעירות שלה מגוללת הסדרה סיפור עמוס טוויסטים מבריקים - ולפעמים גם מאוד מרגשים - על מעמדות, טיוח, שחיתות, מניפולציות משטרתיות, בריונות רשת ובדידות עמוקה. מתחת להומור בית השימוש שלה שוכנות תועפות של שאר רוח, שבזכותו היא אחת הסדרות החכמות, המצחיקות והטובות בטלוויזיה.

שם מקורי: The End of the F***ing World
רשת: ערוץ 4 הבריטי (זמינה בישראל בנטפליקס)

אחת ההפתעות הגדולות של 2018 הגיעה ממש ביום הראשון שלה, דרמת פשע קומית שחורה על מסעם המשובש - בכל מובן - של ג'יימס ואליסה, שני נערים שבורחים מביתם להרפתקה משותפת. מאז סומנה "סוף הפאקינג עולם" כאחת הסדרות הטובות ביותר של השנה, ומצליחה לאחוז בטייטל הזה גם בסופה.

המנוסה המשותפת של ג'יימס ואליסה היא יותר מאשר נסיעה פיזית, אלא מסע התבגרות רגשי נוגע ומזורז, חוויה מועצמת ומעצימה של שני צעירים שכבר אין להם מה להפסיד. ככל שהם שוהים זה בחברת זה כך הם נפתחים ומתפתחים, בפרט ג'יימס שמגלה על עצמו דברים חדשים. בעוד העולם סביב השניים מתרחב לאורך שמונת הפרקים הקצרים והממוקדים של הסדרה, כך אנחנו מגלים עד כמה המבוגרים דפוקים אף הם, עד כמה לא הייתה לילדים האלה ברירה אלא להגיע לתהומות הפסיכולוגיים שאליהם הגיעו.

זוהי עדות לא רק לכתיבה החכמה של "סוף הפאקינג עולם", אלא לכך שהסיפור הספציפי שהיא מגוללת הוא אוניברסלי ורחב. יש בו משהו אולד סקול במודע. הניתוק התקשורתי של הגיבורים מקנה להם תחושת תלישות מהכאן והעכשיו, העומדת בקנה אחד עם התלישות שלהם עצמם. התסריט המדויק הזה מגובה במשחק אדיר של אלכס לאות'ר ובעיקר ג'סיקה בארדן. בידיים פחות מוכשרות דמותה של אליסה הייתה יכולה להיות בקלות אחד הדברים המעצבנים בעולם, אולם בארדן מפיחה בה חן ונשמה רבים עד שקל להימס בפניה ולהבין כיצד היא ממוטטת את חומותיו של ג'יימס. ההתהוות המקסימה בין שתי הנפשות המשובשות האלה נועדה לקרות, והמיזוג של מרכיביה הוא זה שהופך את "סוף הפאקינג עולם" לנפלאה כל כך - יצירה שלוקחת את הכאב והאופל ומפסלת ממנו חום אנושי מרחיב לב.

מקורי: Atlanta
במצעד 2016: מקום 16
רשת: FX (משודרת בישראל ב-yes)

בהמשך ישיר ללהיט הענק עליו חתום צ'יילדיש גמבינו ויצא אף הוא ב-2018, האלטר-אגו של דונלד גלובר, גם "אטלנטה" היא סדרה שמישירה מבט בתוך כל הכאוס הסובב - ודורשת מאיתנו להתוודע לחיי היומיום של הקהילה השחורה. בניגוד לקודמתה הלא יציבה, העונה השנייה מתפקעת מפרקים מדהימים שהופכים אותה לסדרה על סף השלמות. תחת הכותרת "עונת השודים" היא מקנה בעקביות את התחושה המערערת שהכל יכול לקרות במפגש בין התהילה לאלימות ובין תרבות הפופ לסכנה. בפרק המדהים והכל כך מדובר "טדי פרקינס", האם מישהו חשב שחייו של דאריוס אינם נתונים בסכנה ושיש אפשרות של ממש שניאלץ להיפרד ממנו? ובפרק שאחרי כן, עם ואן (זאזי ביטס) שנוסעת עם החברות למסיבה, האם מישהו לא חשש לשלומה כאשר נכנסה לרכב המסחרי ומאוחר יותר כאשר נקלעה לבדה בחדר מרוחק עם גבר זר?

במרחב של "אטלנטה: עונת השודים", בידיעה שהכל יכול להשתבש כל הזמן, מתקיימת הסדרה. סיפורים קצרים מצחיקים ומפחידים ומפתיעים ועצובים שמתאגדים ליצירה שלמה אחת. מה שכל כך מיוחד ונפלא בסדרה הוא שהיא הרבה דברים בו זמנית - ממש כמו היוצר שלה. היא קרויה על שם עיר אמריקאית ומשקפת היבטים מסוימים בפדרציה שהיא חלק ממנה, אך הדבר שהופך אותה לכה יפה הוא העובדה שבסופו של דבר היא עוקבת אחר אנשים פשוטים שמנסים להתקדם בחיים. לא השודים הם העיקר, אלא הנואשות שמביאה אנשים לבחור בהם. מין מצב קיומי שכולם מבקשים לצלוח אותו בדרך זו או אחרת. ניסיון להיאבק הן על עתידם והן עם סך הדברים שהופכים אותם למי שהם והובילו אותם לאן שהם. אטלנטה מיטיבה לזקק מכל אלה את הרגש המוכר. זרות וריחוק במערכת יחסים, עימות עם פחדים פנימיים, תעייה פיזית ונפשית וכיו"ב. זוהי לא רק אמריקה, אלא העולם כולו.

שם מקורי: Blue Planet II
רשת: BBC (שודרה בישראל בכאן 11)

תחושה פלאית קסומה מלווה את הצפייה ב"הכוכב הכחול 2" כבר ברגעיה הראשונים, בעודנו מרחפים מעל משטח אינסופי של מים כחולים עד קצה האופק, צבועים בנגיעות קטנות של שמש. הרעב הזה לידע, הסקרנות האנושית לכל המתרחש סביבה, מעליה ועמוק מתחתיה - בלעדי כל אלה, יצירה בהיקף ובהשקעה כזו לא הייתה יכולה לבוא לאוויר העולם. ואיזה מזל שהיא הגיעה. בתקופה בה צירוף המילים "אירוע טלוויזיוני" הפך לנורמה שמלווה כל סדרה מינורית שמגיחה אל אוויר העולם, "הכוכב הכחול 2" מגשימה את משמעות המושג הזה במלואו. סוד כוחה קשור באמנות הסיפור, וביכולת לטוות יחד שלל גיבורים, נבלים, מקומות ומינים ליצירה שגדולה מסך חלקיה.

בשביל סיפור טוב נדרש בראש ובראשונה מספר טוב, וה"כוכב הכחול 2" מתהדרת בטוב מכולם. דיוויד אטנבורו בן ה-91 הוא אמן של ניואנסים, גיוון ובניית דרמה, ומי שבמו מילותיו מייצר את הקשר ההולך ונבנה בינינו ובין היצורים הנגלים לפנינו מתחת למים. ואם אטינבורו אחראי על הקשר הרציונלי, הפסקול הדרמטי והסוחף של האנס זימר מביא עמו את הפן הרגשי. ישנם רגעים שבהם הפסקול מעלה את קצב דפיקות הלב, מבהיל, מצחיק, וכאלה שבהם הוא מייצר רגש רומנטי של ממש כלפי המתרחש לפנינו. התוצאה היא קשת של ז'אנרים שמתערבבים אלה באלה באופן מושלם: אימה, הרפתקאות, הומור, רומנטיקה, אפילו מד"ב, לכולם יש מקום בממלכה שמתחת לפני המים, וגיבורי הסיפורים הללו הם עוצרי נשימה במלוא מובן המילה.

את השכבה האחרונה סוגר צילום יוצא דופן, שזוכה בעצמו לסיפור משלו בדמות סגמנט חוזר מדי פרק המציג את אופן עשייתו. השילוב הזה של אמצעים טכנולוגיים, מוזיקליים והדרמטיים מייצר מכלול של סיפורים קטנים המתאגדים לכדי פסיפס מרהיב ונוגע ללב. לא תמיד כוונות כאלה מתממשות בשלמות פוערת פיות ומרחיבת לבבות שכזו, זהו אחד המקרים הנדירים שבהם זה אכן קורה. אירוע טלוויזיוני.

שם מקורי: The Deuce
במצעד 2017: מקום 16
רשת: HBO (משודרת בישראל ב-HOT, yes וסלקום TV)

התרענו מראש ששני המקומות הראשונים שלנו הם סדרות שמעטים צפו בהן, ואנחנו יכולים רק להצר על כך. לא בחרנו בהן כדי להיות מיוחדים, אלא כי הן באמת, בפשטות, מופלאות. מרגשות. נוטות לשלמות. שונות מכל דבר אחר בטלוויזיה. המקרה של "הצמד" של דיוויד סיימון וג'ורג' פלקנוס אפילו קצת מפתיע, כי נדמה שההיסטוריה חוזרת על עצמה: כשם שמתי מעט צפו בזמן אמת ב"הסמויה" של סיימון, לא כל שכן התייחסו אליה, כך גם "הצמד" נדחקת אל השוליים בכל מובן.

חלק ממה שהופך את הדרמה של HBO - המגוללת את עליית הפורנו בניו יורק של שנות ה-70 - לנפלאה כל כך הוא החיוניות האדירה שלה. היא מענגת, מצחיקה, בוראת עולם מוזר ופרוורטי ומכניסה אותנו אליו בחדווה. מפנה זרקור אל קהילה המורכבת משולי החברה. מרחב שבו כולם רצויים, שבו השוטרים מכירים בשמם את כל הזונות והסרסורים שהם עוצרים מדי פעם, אוכלים תחת אותה קורת גג בדיינר של ליאון. במהלך היום גברים בחליפות פורטים שטרות לרבעי דולרים כדי לראות בחורות רוקדות בעירום - עכשיו גם יש אפשרות לשלוח להן ידיים. באולפני הפורנו בשכונה הפעילות מנסה להדביק את דרישת הקהל, במיוחד בהתחשב במכשירי הווידאו שמעבר לפינה. כל לילה הבליינים עוגבים זה על זה חצי בעירום ב-3:00 לפנות בוקר מתחת לכדורי המראות של מועדון ה-"366". מדי פעם זונה מתה מוות אלים בטרם עת.

אכן, מתחת לתיאור המלבב, "הצמד" מקפידה לחבוט בנו ולהזכיר שזו הייתה תקופה כל כך איומה לאנשים מהסוג שהסתובב ב"דוס", בפרט בפתחו של עידן האיידס, כך שלמעשה כל שוכניה מצויים בסכנה ממשית לחייהם. מחריד לחשוב על זה, וזו חלק מגדולתה של "הצמד". בהומור, בעדנה ובסבלנות היא החדירה את הדמויות האלה אל מתחת לעור שלנו, עד שקשה לא לאהוב כמעט כל אחת מהן. ומשעשתה את זה, כל מהלך שלה איתן ביקום המקביל הזה של הטיימס סקוור טומן בו גם הבטחה גדולה וגם איום נורא.

במוקד האימה הזו עומדות נשות הרחוב שנדחקו אל הקרקע המזוהמת של שרשרת המזון, נטולות שם, מנודות מהוריהן ותלויות בחסדי משטרה שלא מתעניינת בגורלן. יש משהו מפכח, חונק גרון ביצירה שמצליחה להאניש את כל התופעות שהתנועות העכשוויות נגד ניצול נשים קמו כנגדן. בשרטוט רגיש היא מתארת עולם של דמויות שהחברה ביקשה לשכוח. זהו נדבך נוסף באניגמת ההתעלמות מ"הצמד", סדרה שבמובנים רבים אמורה להיות חוד החנית של התקופה הזו. הלוואי שכמו במקרה של "הסמויה" אף היא תזכה לעדנה, גם אם מאוחרת. בינתיים המעט שאנחנו יכולים לעשות הוא לתת לה כאן את הכבוד והאהבה שלנו.

תם ונשלם מצעד 2018. חולקים עלינו? ברור שאתם חולקים עלינו. אל תשכחו לתקן עוולות ולהצביע לסדרות השנה שלכם.