פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מעבר לקצה

      צילום: AP

      המפגש המסעיר בין מזרח למערב, ההתעוררות הגדולה של הפמיניזם, המחאה שפרצה במלוא העוצמה נגד עוולות חברתיות ושובו של הרוק הגדול לחיינו: מנהל רדיו הקצה, קוואמי, מסכם את הרגעים הבלתי נשכחים של העשור המוזיקלי העשיר שמגיע לסיומו

      כאוהב מוזיקה אובססיבי תמיד הייתי בטוח שאני נתון במרדף אינסופי אחרי מוזיקה חדשה ומלהיבה שטרם שמעתי. אבל מעולם המרדף הזה לא היה היסטרי עד כדי כך כמו מה שקרה לו בעשור האחרון. וזה לא אני, אני נשבע. זה חוסר הברירה שהותירה לי כמות האינפורמציה הבלתי פוסקת והבלתי ניתנת לריסון או לשליטה שנופלת עלינו מכל עבר. והרי זה לא רק עניין מוזיקלי. זה אחד המאפיינים הכי בולטים של העשור בכלל, ובגדול - מי שרוצה יכול גם להתעלם מזה. אבל נראה לי שאוהבות ואוהבי מוזיקה בדם פשוט לא מסוגלים. אם בעבר הלא-כזה-רחוק חברות התקליטים וכמה מוקדי כח תקשורתיים, גם בארץ וגם בעולם, די ניווטו את תודעת הקהל לגבי מה שהולך במוזיקה, הרי שהספינה הזאת התהפכה לגמרי בשנות העשרה, לפחות כשמדובר בעולמות היותר אלטרנטיביים. על השינוי המרתק שעבר על חברות התקליטים אפשר לקרוא בטקסט המבריק שכתב אבי גולדברגר ועדיין, למרות שכוחן כבר אינו מה שהיה פעם, חברות התקליטים הגדולות כן מצליחות חלק מהזמן להגיד לנו איך לחשוב על מוזיקה חדשה (ולפעמים זה מצליח להן יותר ממה שאנחנו חושבים, למרבה הצער), אבל לפחות בפוטנציה כמעט כל אחד יכול להיות חברת התקליטים של עצמו.

      הצבעתם כבר למצעד העשור של רדיו הקצה בשיתוף וואלה! תרבות? הצביעו כאן

      מוקדי הכח התקשורתיים הגדולים מנסים לרוב להתאים את עצמם לרחשי הקהל במקום לנסות להכתיב טעם, ובערך כולנו מתפקדים מדי יום כאוצרים וכמבקרים. זה כמובן לא נתפס רק למוזיקה, אלא לכל התחומים - בכל זאת, זה עידן הרשתות החברתיות. אבל זה גם מה שמלהיב בכל הבלגן הזה - למצוא את האוצרות החבויים, או את אלה שבעלי אינטרסים כלכליים גדולים לא מנסים לדחוף לנו בכל הכח עם כפית הישר לתוך הגרון.

      ומתוך כל הבלגן הזה, כשאני ניגש לסכם את העשור אני לא מתיימר לנסות לסכם את כל מה שנחשב ל"חשוב", גם כי זה בלתי אפשרי כמותית, וגם כי חשיבות הדברים משתנה לרוב מאדם לאדם, ומה שמשנה זו כבר יותר החוויה האישית מאשר חוויה של כלל החברה, להבדיל מאיך שזה הרגיש לא פעם בשנות ה-80 וה-90. אז אם לא תמצאו פה את הדברים שהכי אהבתם זה לא כי הם פחות חשובים. אני פשוט מתמקד בדברים כפי שחוויתי אותם, ברשותכם. הטקסט הזה גם לא מתיימר לכסות את כל מה שקרה כי זה פשוט בלתי אפשרי כמותית, ואני אפילו לא אכסה בו את כל מה שאהבתי בעצמי, אלא רק חלק. אם תרצו לשמוע על שאר הדברים שאני מחובר אליהם ושלא כתבתי עליהם, אז בקישור הזה תוכלו למצוא סדרה בת כמעט 30 פרקים ששידרתי בגלגלצ על האלבומים והשירים הגדולים של העשור לטעמי.

      ולמקרה שלא תגיעו לסוף הטקסט - אוסיף בקטנה גם שהרדיפה הזאת אחרי מוזיקה חדשה נמצאת בליבה של תחנת הרדיו העצמאית והאלטרנטיבית שאני משדר בה, רדיו הקצה, ושלמעשה כל מי שמשדר/ת בה כמוני עושה את זה בהתנדבות מלאה, מתוך אהבה למוזיקה שמחוץ למיינסטרים ולרדיו נטול תכתיבים, ושנשמח אם תצביעו למצעד העשור האלטרנטיבי שלנו, בשיתוף וואלה! תרבות, שנשדר ב-29 בדצמבר.

      אייל פרידמן, קוואמי דה לה פוקס, רדיו הקצה (יח"צ , סילאן דלאל)
      מסכם עשור. קוואמי (צילום: סילאן דלאל)

      אחת הבעיות בלסכם את שנות העשרה, לפחות מהצד הלא מיינסטרימי, היא במציאת דמות אחת שאפשר לומר עליה שהיא מגדירת עשור. כמו שנירוונה היו בניינטיז או יו-2 באייטיז (בזמן אמת, ילדים, ברור שהיום זה מרגיש מוזר). כי גם להקות שכוחן הלך והתעצם בעשור הזה כמו הארקייד פייר והארקטיק מאנקיז הן כאלה שכבר עשו את הקילומטראז' הראשוני שלהן בעשור שעבר, זה שהכניס אותן לשנות העשרה עם כמות מעריצים ענקית וסאונדים מובחנים. ורדיוהד הרי איתנו עוד מהניינטיז. אני מדבר על מציאת להקה או דמות שאת עיקר דרכם עשו בשנות העשרה וגם שיש סוג של קונצנזוס סביבם. אבל זה שיהיה גחמתי לחלוטין להמליך את מי שזה לא יהיה, ושקשה לצבוע בצבעים אבסולוטיים את העשר'ז, לא אומר שלא קרו בהן דברים מאד דרמטיים ומהותיים, גם אם קל יותר להבחין בהם בפרספקטיבה.

      ההפתעה הכי גדולה בעיני, בדיעבד, היא כמה צבעוני הפך להיות עולם המוזיקה האלטרנטיבית. אם בשנות ה-90 לדוגמה היה אפשר להרגיש את עולמות הפופ והדאנס כזרחניים ואת עולם הרוק האלטרנטיבי כאופוזיציה בשחור-לבן, ואם בתחילת ה-2000 החיבורים בין דאנס לבין רוק אלטרנטיבי היו בשורה שאיחדה עולמות שעדיין התנכרו זה לזה, הרי שבשנות העשרה העולם האלטרנטיבי רצה לשמוח, לרקוד, להרים ולשיר.

      זה בא לידי ביטוי יותר מכל באינדי-פופ, שמעולם לא היה צבעוני ומסוגנן יותר. האינדי-פופ של העשר'ז הושפע בו זמנית מהפסיכדליה של הסיקסטיז, מהדיסקו של הסבנטיז ומהסינתיסייזרים של האייטיז, כשהוא מקושט כולו בווידאו-ארט ססגוני ובקונפטי של פסטיבל פרימוורה. הבולטת מכולן בתחום הזה היא ללא ספק טיים אימפלה, ואיתה שורת להקות שהגיעו מאוסטרליה דווקא, כמו אחותה הגדולה POND, כמו Jagwar Ma וכמו Temples, שהיא בריטית שעושה אינדי-פופ אוסטרלי לכל דבר. אימפלה וקווין פארקר, הסולן, הכותב והמפיק, לקחו את מה שעשו בעשור שעבר להקות כמו הפליימינג ליפס, חתכו בבשר הנסיוני והאבסטרקטי, והביאו שרשרת המנוני אינדי-פופ נגישים, שלא מחייבים אותך לשקוע במוזרויות מהזן של ויין קוין מהליפס.

      ויש באימפלות מאפיין נוסף של חלקים נרחבים מהאינדי שהצליח בעשר'ז: סולנים ששרים בפלצט. אפשר כמובן לומר שזה קשור למודעות הג'נדרית שהתפתחה בשנים האלה, ולכך שגבר לא חייב לשיר יותר בקול מחוספס או נמוך כדי להוכיח את עצמו, אבל לדעתי זה קשור בעיקר להשפעת הדיסקו מהסבנטיז על האינדי-פופ הנוכחי. כשזמרי אינדי עכשווים שרים בפלצט הם בעיקר מביאים את הטוויסט שלהם על השירה של האחים גיב מהבי-ג'יז. פעם אלה היו הדבר הכי רחוק מהעולם האלטרנטיבי, אבל כשחלק גדול מילדי המיינסטרים של היום כבר לא יודעים מי הם, אז ההשפעה של הבי ג'יז נוחתת על מגרש משחקים שמקבל אותם לשם שינוי ללא אירוניה.

      TAME IMPALA - LET IT HAPPEN

      אבל המדהים באמת הוא עד כמה שהאינדי-פופ הפך לתופעה איצטדיונית. כי לא יעזור כלום, טיים אימפלה הם לא - ואני מקווה בשבילם שלעולם לא יהיו - בון ג'ובי. כלומר - המוזיקה שהם עושים לא נשמעת בומבסטית דיה כדי לתת בראש באיצטדיון מול עשרות אלפים. אבל פסטיבלי המוזיקה שינו את התמונה. אלה, ופרימוורה בראשם, יצרו את התחושה שגם מוזיקה שנשמעת "קטנה" יותר ושאינה מפוצצת טסטוסטרון יכולה לעבוד על במות ענק.

      מצד אחד - זה נפלא, כי לעזאזל - גם לנו מגיע. אבל מצד שני - זה בעייתי, מאד. כי הפסטיבלים האלה יצרו את התחושה שכל מי שעולה בהם על במה חייב "להרים". וכך המוני אמניות, אמנים ולהקות שעושים מוזיקה נוגה, או מינימליסטית, או חנונית, או גם וגם וגם, עולים על במות עצומות ומופיעים עם תנועות התלהבות מוגזמות, כשהמוזיקה שלהם עדיין לא "מרימה" יותר ממה שהיא בהקלטת האולפן שלה. מעבר לזה שההבדל בין הפרפורמנס למוזיקה הוא נטול פרופורציות, אותי זה מדכדכך בעיקר כי זה אומר שקהל רב מאבד סבלנות כלפי האמנים הצנועים יותר, אלה שלא משחקים אותה מרימי העולם, ושבשנות העשרה נדרשים להפוך את עצמם לרשג"דים על ספידים. אני מאמין שאפשר לעבור את מבחן ריגוש הקהל גם בלי להתחפש למפלצת הרקדות או לאמן איצטדיונים שגדול מהקהל שלו, אז הנה תופעה מהעשור הזה שדווקא הייתי שמח שתתפייד לה.

      איך שלא יהיה, במקרה של דה ארקייד פייר זה לא שינה במיוחד, מכיוון שכבר ההתחלה שלהם היתה בומבסטית. רק שבעשור הנוכחי הם רצו להיות פחות להקת אינדי-רוק אפית ויותר אל.סי.די סאונדסיסטם ואחר כך גם יותר אבבא. Everything Now שלהם הוא בעיני מהמנוני הפופ הגדולים של העשור, אבל אולי זה גם כי אני באמת מעריץ של אבבא. ג'יימס מרפי, שהפיק להם את "ריפלקטור", סגר בתחילת העשור את הבאסטה על אל.סי.די סאונדסיסטם שלו, גדולת להקות הPאנק-Fאנק, עם אלבום פרידה נהדר - This Is Happening. למרבה השמחה הוא גם איחד אותם, ובלי קשר לאלבום הקאמבק, "אמריקן דרים", לחוות את אל.סי.די בהופעה זו חוויה מטריפת חושים.

      LCD SOUNDSYSTEM - I CAN CHANGE

      אל.סי.די והארקייד פייר הן מסמר הערב בכל פסטיבל שהן מגיעות אליו, והיו הרכבים נוספים שעשו דאנס מעולה שמתאים גם לאיצטדיונים ובו זמנית להאזנה אישית לחלוטין: סולוואקס, שעשו כברת דרך מלהקה שהחלה לתקלט עד ל-"From Deewee" - אלבום שהגיע כבר מנקודת מבט של דיג'יים שמיישמים את כל מה שהם למדו בעמדות התקלוט על מוזיקה מקורית משלהם; הוט צ'יפ שהמשיכו לייצר להיטי דאנס רגישים ונהדרים - במיוחד ב-One Life Stand מ-2010 וב-A Bath Full Of Ecstasy מ-2019; אבותיהם הרוחניים ניו אורדר, שהוציאו אלבום קאמבק מקסים בשם Music Complete, Swim Deep הבריטים שהוציאו את "Mothers" - שמתחרה על תואר אלבום האינדי-פופ הפסיכדלי של העשור עבורי, ו-M83, שעם Hurry Up We're Dreaming שלו מ-2011 היה האחראי המרכזי להחדרת אלמנטים של דרימפופ אל המיינסטרים-פופ, ממש לא עניין של מה בכך.

      ואם כבר דרימפופ - זה העשור של החולמניים. וגם של אלה שרוצים להתפס כחולמים. אם הייתם קשובים למוזיקה חדשה בשנים האלה - נסו לחשוב על כמות הפעמים בה מצאתם את עצמכם טובעים בנהר של ריוורב, גם בשיר האלקטרוני הקטן והפשוט ביותר. נדמה שכולם רצו להפוך את ההפקות שלהם לדמויות חלום, ולמרות שחלק מהזמן זה היה כבר חלאס-עם-הריוורב-הזה-חלאססססס, החולמים האמיתיים עשו דברים יפהפיים. אני מתכוון למשל לפנדה בר - איש האנימל קולקטיב, שהוציא בעשור הזה מוזיקה קסומה שמתכתבת עם בריאן וילסון והביץ' בויז, לג'וליה הולטר, על כל אלבומי הפופ-אוונגרד המתוזמרים בעדינות שלה, ל"FORGET" - אלבום הבכורה המושלם של Twin Shadow והפופ האייטיזי הממיס שבו, ל-Chiaroscuro של I Break Horses שאפשר לטבוע בים הסינתים והשירה הנשית מועכת הלב שלו, ל-The Way and Color של הלהקה הנשית TEEN, שנשמע כמו רוקסי מיוזיק והספייס גירלז עושים יחד אל.אס.די, ולכנראה גדולת הזמרות החלומיות של העשור - Susanne Sundfor. המוזיקאית הנורווגית הזאת הרגה לי את החיים עם שני סינגלים אלוהיים - White Foxes ו-Delirious - מהמופתיים שבשירי העשור, וגם עשתה מהלך בו היא עברה מהפופ האלקטרוני שאפיין אותם ואת האלבומים בהם הם הופיעו ליצירת אלבום אקוסטי באווירה כמעט כנסייתית עם תקליטה Music for People in Trouble.

      Susanne Sundfør - Delirious

      אפרופו, זה גם היה עשור מלא בלא מעט אמביינט משובח, כמו All Melody - אלבומו העדין של Nils Frahm, כמו The Ship המעולה של בריאן אינו, וכמו אלבומה ממלא ההשראה של Hanna Peel, שכולו סימפוניות קצרות לסינתיסייזרים אנלוגיים ותזמורת כלי נשיפה - " Mary Casio: Journey to Cassiopeia".

      בעשור הזה היו גם לא מעט אנשים שיצרו אלקטרוניקה מותחת גבולות. כמו פור טט, קאריבו, אנדרוורלד - שרק השנה הוציאו פרוייקט מוטרף בסדר הגודל שלו, בו מידי יום חמישי הם הוציאו מוזיקה חדשה ומשובחת, שאת כולה הם איגדו לפרוייקט בשם DRIFT. היתה Mary Epworth עם אלבום מופלא ובלתי ניתן להגדרה בשם Elytral, והיה גם אחד ג'יימס הולדן, שיצר את אחד האלבומים הכי טריפיים ומהפנטים של העשור: James Holden & The Animal Spirits.

      MARY EPWORTH - ME SWIMMING

      כפי שאבי גולדברגר כתב בטקסט היפהפה שלו, ההופעות הפכו בשנות העשרה למקום אליו מוזרם הכסף הגדול. והן, ובעיקר פסטיבלי המוזיקה העצמאיים, שינו בעשר'ז את התמונה גם למי שעד לסוף העשור שעבר נדחקו אל הפינות הצדדיות והמוחשכות ביותר של עולם הרוק - להקות הגראז'. אם בעשור שעבר להקות כמו הבלאק ליפם ואנשים כמו קינג קאהן נחשבו למזוהמים ואזוטריים מדי, כשאפילו פיצ'פורק לא בדיוק השתינו עליהם, הרי שבעשר'ז הגראז' הפך לטעם העונה. ובעיני זה בעיקר בזכות פרימוורה ושות'. בזכות הפסטיבלים האלה אנשים פתאום גילו איזה פרפורמר מטורף הוא טיי סיגל, שכל מי שראה אותו בהופעה הבין שהאיש משאיר אבק לג'ק ווייט ולכל מי שטוען לכתר מלך הרוקנרול של זמננו. בזכות הפסטיבלים האלה Thee Oh Sees הפכו לסנסציה של היפסטרי העולם, אחרי שהמנהיג שלהם, ג'ון דווייר, גירזן לכל דיכפין את הצורה עם המוזיקה שלו עוד בעשור שעבר, אבל הנה - מי שלא היה הולך לראות את די או סיז סתם ככה ראה אותם באותו פסטיבל כשהוא על הדרך לראות את רדיוהד, והיה צריך להדביק מחדש את הלסת. על הספקטרום שבין האינדי-פופ הפסיכדלי סטייל טיים אימפלה לבין הגראז' המלוכלך א-לה טיי סיגל, נמצא גם הגראז'-הפסיכדלי של להקה כמו King Gizzard & The Lizzard Wizard, שגם היא הפכה למפלצת פסטיבלים.

      TY SEGALL - DIVERSION (live at primavera 2016)

      עוד מישהו שקהל גדול שלא בהכרח היה מכיר אותו לפני כן נחשף אליו בזכות פסטיבלי המוזיקה הוא פליינג לוטוס. האיש הזה, אחד מאליליו הגדולים של ת'ום יורק, מחבר ג'אז עם אלקטרוניקה נסיונית ועם היפ-הופ פסיכדלי במקצבים מעוקמים, וגם מה שהוא עושה קצת יותר מתבקש להאזנה ביתית או אישית באוזניות מאשר עם המוני אדם על במה פסיכית. אבל בזכות וידאו ארט מסחרר ופרפורמנס מדבק בהתלהבותו, זה עובד. פליינג לוטוס הוא למעשה האחראי המרכזי לחיבוק הענק שנתנו ההיפסטרים לג'אז, הדבר הזה שאנשי רוק ואינדי נטו לבוז לו במשך כמה עשרות שנים. עם חברת התקליטים שלו בריינפידר, ועם מוזיקאים כמו ת'אנדרקאט וקמזי וושינגטון, הג'אז, או לפחות הג'אזיות, הפכו לאחד הצבעים האהובים בשנות העשרה.

      זהו גם העשור בו ראפ הפך ללגיטימי בעיני אוהבי מוזיקה אלטרנטיבית לא פחות מרוק, ושאר'נ'בי הפך בו למשהו שאוהבי אלטרנטיב מחבקים, במיוחד כשהוא מגיע בצורתו האופיינית לעשור הזה - אלקטרוני בווייב עתידני ועצמאי, אר'נ'בי-נדי. עד לשנות העשרה אר'נ'בי נחשב לרוב ל"נחמד" מדי עבור חובבי אלטרנטיב ול"שחור" מדי עבור חובבי פופ מצעדים מהזן הלבן. בעשר'ז חלה תפנית אדירה בעולם האר'נבי, והאחראי המוביל שלה הוא הזמר והמפיק הקנדי The Weeknd. כבר בתחילת העשור הוא הוציא מיקסטייפים, שהורכבו מארנ'בי שונה בתכלית מזה שהעולם הכיר. אם עד אז רוב הארנ'בי אופיין ע"י זמרים עם קול גדול, שמשחקים בוירטואוזיות עם יכולות השירה שלהם, על גבי הפקות שאופיינו בסאונדים נוצצים, הרי שדה וויקנד יצר זן מינימליסטי לגמרי של אר'נבי. ההפקות שלו היו נטולות גלאמיות, והשירה היתה בסיסית לגמרי, מנוטרלת ממשחקי שירה. היו שקראו לזה "ארנ'בי-עתידני", אבל בגלל החיבור עם וייב האינדי, תמיד העדפתי ארנ'בינדי.

      מכל השמות שתיכף אמנה דה וויקנד הוא המצליח ביותר, אבל כנראה שזה גם בגלל שבסופו של יום הוא האחד שזנח את היסודות המינימליסטיים שהוא הניח, ושעבר לעשות ארנ'בי שיתאים להפקות הנוצצות שהמצעדים כל כך אוהבים. אבל הגל שדה וויקנד פתח הביא איתו כל כך הרבה דברים נפלאים:. FKA Twigs, How To Dress Well, Autre Ne Veut - כל אלה עשו מוזיקה מועכת ומרחיבת לב בו זמנית, שחיברה בין מינימליזם הפקתי לאלקטרוניקה וליצירתיות אינסוף. במעט שהיא עשתה אפ.קיי.איי טוויגז השפיעה בטירוף על הסאונדים והלוק של המוני א/נשי ארנ'בי ופופ אלקטרוני חדש. How To Dress Well בשלושת אלבומיו הראשונים והמדהימים נשמע כמו מה שהיה קורה אם פרינס היה מפיק תקליט ל-This Mortal Coil. ו-Autre Ne Veut הוא לטעמי גדול זמרי הארנ'בינדי, עם שלשה אלבומים שהפכו אותו לאל גרין האלקטרוני. הזמר הכי סקסי, אנושי ומפעים של העידן הדיגיטלי הזה - ממליץ לבדוק את כולם. לא פחות מהם היו שם - בין השאר - ג'אנגל, Young & Sick, סולאנג', Sampha ופרנק אושן שעוד נגיע אליו.

      דמות סופר-בולטת נוספת במתחמי הארנ'בינדי היא בלאד אורנג'. המוזיקאי הבריטי דב היינז חיפש את עצמו הלוך ושוב בשלל סגנונות בעשור שעבר, ובעשר'ז הפך למפיק ולכותב שירים מבוקש. היינז מוציא מוזיקה בעצמו כבלאד אורנג', כשההפקות והלחנים שלו מתכתבים ישירות עם הארנ'בי של האייטיז - זה שסאונד התופים שלו היה פומפוזי למדי, מה שגרם להמון אנשים לפספס את הלחנים היפהפיים שאפיינו אותו. היינז מחובר בווריד לתקופה ההיא, ואת המוזיקליות שלה הוא מאחד עם האישיות הקווירית הרגישה שלו. אלבומו הנפלא ביותר לטעמי הוא Freetown Sound, שבו הוא בכלל לוקח צעד אחורה כפרונטמן לטובת קולות נשיים שהוא מארח, גם כסוג של אמירה על יחסי הכוחות הנשיים-גבריים בימינו.

      לא פחות יצירתי ונפלא מזה היה העשור עבור Unknown Mortal Orchestra, הרכב ניו זילנדי של בעיקר אדם אחד - רובן נילסן, שחיבר אר'נבי עם אינדי-רוק-פסיכדלי סיקסטיזי, שלעיתים נשמע לי כמו מפגש בין קרטיס מייפילד לבין אריק איינשטיין של ימי פוזי, אבל באולפני פייזלי פארק של פרינס. אלבום השיא שלו, "Multi Love", מגולל בתוכו סיפור אישי של משולש רומנטי-פוליאמורי, והוא מהווה דוגמה לעד כמה נחצו הקווים היצירתיים עבור הארנ'בי בעשור הזה, ועד כמה הוא הפך לחלק מובן מאליו במתחמי האינדי.

      בתחילת ה-2000 קם גל מופלא שזכה לכינוי "ניו-סול", ושכלל יוצרי אר'נבי ששינו בעצמם את כללי המשחק, כשהם שבו לסוג האלבומים והצלילים שאפיינו אנשים כמו קרטיס מייפילד, מרווין גיי ואייזק הייז. וגם כמה מגיבורי הניו-סול הוציאו מוזיקה בעשר'ז: דיאנג'לו הוציא את אלבום הקאמבק המצופה שלו; לוריין היל שחררה כמה סינגלים וגם כמה קאוורים לשירים שמזוהים עם נינה סימון - ועל אף המוניטין השערורייתי שהיא צברה לעצמה - כל אחד מהדברים האלה שהיא נגעה בהם נשמע מרהיב; Bilal הוציא ב-2015 את אלבום הארנ'בי הבלתי נתפס ביופיו וביצירתיותו - In Another Life, וזמר הארנ'בי של העשור בעיני הוא מקסוול, שכמעט ואיבד את הקול שלו, וחזר כמו הפניקס מהלהבה ב-2016 עם אלבום מחייה נשמה - blackSUMMERS'night.

      עם זאת, בלטו יותר מכל דווקא אלה שערבבו ראפ וארנ'בי לכדי מקשה אחת מבטלת הגדרות. או במילים אחרות: אנדרסון.פאאק, ומולטי טאלנט העשור - צ'יילדיש גמבינו. יש מצב שהנוכחות הידידותית של השניים האלה היא כר תומך לאנשים שפעם לא היו מתקרבים לראפ ושמקשיבים בימינו להם, לצ'אנס דה ראפר, קנייה ווסט וטיילר דה קריאייטור. ועדיין, גמבינו ופאאק הם הצדדים הלא גנריים שמזכירים שההיפ-הופ יכול להשתכלל גם כשהוא כבר חולש על הכל, גם כשהוא לא צריך כבר להיאבק על מקומו במיינסטרים, וכשילדים מפיקים ביטים של טראפ לפני שהם עושים ברית מילה. רוצה לומר - ואני מתכוון בעיקר לכוכבים שבשמי המיינסטרים - גם אם נדמה לך שניצחת, הדבר הכי גרוע זה לנוח על זרי הדפנה.

      זה היה העשור בו ראפ הפך גם לבסיסו של מחזמר מצליח בברודווי ומחוצה לה - "המילטון" של לין מנואל מיראנדה (וגם בארץ - במחזמרי הראפ "העיר הזאת" ו"תיכון מגשימים"). והיו גם אלבומי ראפ נהדרים של כוחות ותיקים - קומון, סאדאת אקס וצ'אק די, ונוצר כח חדש ומלהיב משני כוחות ותיקים שהפכו לאחד - הצמד Run The Jeweles. אבל יותר מכל זהר קנדריק לאמאר. בימים בהם ראפרים נוטים להיות יותר ויותר עצלני פלואו, קנדריק הוא האחד שלא מוכן לציית לאף חוק היפ-הופי. הפלואו שלו משחק מסביב לביט ודורש הקשבה מרוכזת. הוא מחליף גם מקצבים וגם דמויות בתוך השירים עצמם, מכניס ג'אזיות ושואל שאלות, ובעיני To Pimp A Butterfly שלו הוא אחד משלושת אלבומי הראפ הגדולים של העשור. לצידו בשלישיה הזאת: We Got It from Here... Thank You 4 Your Service - אלבום הקאמבק והפרידה של A Tribe Called Quest, ו- And The Anonymous Nobody של דה לה סול. שני התקליטים האלה עמוסים בהפקות מוזיקליות עשירות ובראפ יצירתי, חכם וחם, שלא מפחד להתבגר ולהתמודד עם השנים שעוברות, ושבו זמנית מלא ביותר חיות מאשר רוב הראפרים הצעירים והמאגניבים שמקיפים אותם.

      קנדריק, הטרייב, ביונסה וגמבינו הם סמנים מרכזיים לכך שזה העשור בו אמריקה התעוררה על עצמה. הנחיתה של טראמפ בפסגת הבית הלבן גרמה להתעוררות החברתית הכי גדולה במוזיקה האמריקאית מאז האייטיז. מא/נשי ההיפ הופ ועד לשלל להקות אינדי-רוק וPאנק - מוזיקאים הפסיקו לפחד לומר את דעתם נגד השלטון המאיים שקם עליהם, ונגד הגזענות ששוטפת את ארה"ב. הראפ שבילה את רוב שנותיו המצליחות בהעברת מסרים הדוניסטיים קיבל בשנות העשרה סוף כל סוף את התמריץ להפוך לחממת שירי המחאה שתמיד אמרו שהוא צריך להיות. אני אגב תמיד מעדיף "יכול" על "צריך", אבל כך או כך - ההתעוררות החברתית הנוכחית של ההיפ-הופ היא אחד הדברים הכי טובים שקרו לו מאז ומעולם.

      הטראמפיות גם דחפה כמה מהלהקות הגדולות שחיברו בין ראפ לבין מטאל לייצר שירים עוצמתיים מאין כמותם. באדי קאונט, מי היה מאמין, הוציאה כמה שירים חברתיים שוברי צורה - במיוחד Black Hoodie ו-No Lives Matter. צ'אק די מפאבליק אנמי הקים להקה יחד עם בי-ריל - סולן סייפרס היל - ועם חברי רייג 'אגיינסט דה מאשין (לא כולל זאק). הם קראו לעצמם Prophets Of Rage, והוציאו אלבום ואיפי נהדרים של ראפ-מטאל מחאתי ומשלהב. Living Colour, לטעמי מגדולות הלהקות בכל הזמנים, הוציאה אלבום מעולה בשם Shade, בו הם עשו חידושים נפיצים לשירים של הנוטוריוס ב.י.ג ושל מארווין גיי, וגם חיברו בו את עצמם לבלוזיות.

      חלק גדול מחצי המחאה המוזיקליים הופנו בעשור הזה לאמריקה, גם אם הם לא הגיעו מתוכה, אבל היא לא היתה כסות הכל. זה היה עשור רווי מחאה, ולמעשה מאז ימי ההתנגדות לאפרטהייד ולגזענות של האייטיז, כבר כ-30 שנה שלא ידענו עידן מוזיקלי כזה, שגם שרים בו ללא חשש על עוולות חברתיות ושגם מניב כל כך הרבה שירים אדירים. M.I.A שרה על היחס הגזעני והמבזה לפליטים. Idles הבריטים שרו נגד הברקזיט. סול ווילימאס שר את BURUNDI המצמרר, על בורונדי - מדינה קטנה, ענייה וצפופה באפריקה, שעוברת רצח עם נוראי שמונהג על ידי הנשיא שלה, פייר נקורונזיזה, ששינה את החוקה של בורונדי כדי שהוא יוכל להבחר לנשיאות מחדש. לבורונדי אין חשיבות כלכלית שתספיק לעולם שמחוצה לה כדי להתערב בטבח שמתרחש בה ככל הנראה מדי יום. האם הייתי יודע על זה בכלל אלמלא סול וויליאמס? אני מודה, כנראה שלא. הוא נתן לבורונדי קול, הלוואי שעוד אנשים יקשיבו.

      פיג'יי הארווי הוציאה שני אלבומים מלאים במחאה על המצב בבריטניה בימינו. וחברות פוסי ריוט - הרכב נשי רוסי, ששעבר טרנספורמציה מPאנק לדאנס פופי, היה לאורך כל דרכו איום של ממש על פוטין, כשהשלטונות ברוסיה לא מפסיקים לרדוף ולהכניס לכלא את חברות הלהקה. זה כמובן מדכא ומחריד, אבל יש פה לפחות בשורה טובה אחת - מוזיקה יכולה להיות איום, אפילו על כוחות שלטוניים שנדמה שאי אפשר לאיים עליהם.

      אבל זה לא רק שהמוזיקה מאיימת, אלא עצם זה שהיא נעשית על ידי נשים. פוסי ריוט לא כל כך השפיעה על העולם שמחוץ לרוסיה מבחינה סגנונית מוזיקלית, אבל היא לחלוטין היוותה השראה אדירה לנשים רבות להשתמש במוזיקה שלהן גם ככלי חברתי, שלא לדבר על כובע הצמר המחורר שלהן שהפך לסמל מחאתי ברחבי העולם, ושאפילו ביונסה חבשה אותו לעצמה על הפנים. ובכלל - שנות העשרה הן עשור ההתעוררות הפמיניסטית הגדולה ביותר מאז שנות ה-60. זה עידן של התעוררות חברתית בכלל, ושל ניעור של קורי העולם הישן והתפיסה הפרימיטיבית של מקומה של האישה אל מול הגבר, התעוררות שהגיעה זמנה כבר משחר הימים, והיא חולשת על רוב האספקטים החברתיים והתרבותיים שאנחנו מכירים. היופי הוא שבעידן הזה גם במחוזות הפופיים יחסית שירים יכולים להיות הרבה יותר מאסקפיזם. קחו למשל את " Un violador en tu camin" (אנס בדרכך", שמוכר יותר כ"האנס הוא אתה") - המנון MeToo עצום, שנוצר על ידי Los Tesis - קולקטיב פמינסטי צ'יליאני, וששוטף השנה את העולם שגם לחלוטין מחוץ לצ'ילה. וקחו את Nasty Woman של Valesuchi ומתיאס אגואיו הצ'יליאנים בעצמם, שהפכו לאפוס דאנס מחשמל את הנאום המונומנטלי שאשלי ג'אד נתנה ב-Woman's March ב-2017 על פי טקסט של נינה דונובן.

      שנות העשרה הן תקופת הקאמבק של להקות הריוט גרררל - התשובה הנשית לגראנג' הגברי מהניינטיז, שבראשן סלייטר קיני וביקיני קיל. אלה חזרו לפעילות כשלצידן קמות להקות נשיות חדשות רבות, ששרות ללא חשש על תרבות האונס ונגד הפטריארכיה. להקות פאנק כמו Amygdala או War On Women, שאלבום הבכורה שלהן הוא מניפסט אנטי-מיזוגני ואנטי-טראמפי שמכה ישר בבטן הרכה. זה עידן חדש וחשוב שמתמלא במרחבים מוזיקליים בטוחים לנשים ובייצוגים נשיים, שנושאים את הנשיות על דגלם ללא כל חשש. משהו שאמור להיות מובן מאליו, אבל לצערנו הוא עדיין לא.

      המרחבים הנשיים החדשים האלה חולשים למרבה השמחה כמעט על הכל, והם כוללים ייצוגים נשיים מגוונים, שמאתגרים כל הגדרה חד משמעית לנשיות. לדוגמה באינדי רוק עם קורטני בארנט, בהאוס עם פגי גו, בדאנסיות הקצת יותר אוונגרדית עם PlanningToRock, במתחמים אפלוליים - כמעט גותיים - עם צ'לסי וולף, מאריסה נאדלר וזולה ג'יזס, והם בולטים מאד אצל אחת היוצרות המרתקות של התקופה - סנט וינסנט. אני לא בטוח שאני מבין למה אנני קלארק היא דמות כל כך שנויה במחלוקת, אבל אם מישהו היה שואל אני די בטוח שהתשובה הייתה קשורה למגדר שלה. אולי זה הניגוד בין המיניות החיצונית שהיא מבליטה לבין השכלתנות שהיא אימצה בדרך ההופעה שלה (שמאד מושפעת מטוקינג הדז), לבין הרגישות האמיתית שממלאת את השירה והכתיבה שלה. אולי השילוב של כל אלה הוא משהו קשה לרבים להכיל, אבל בעיני שניים מארבעת אלבומיה של קלארק בעשר'ז הם מהנפלאים של העשור: Masseducation, ובמיוחד Strange Mercy.

      ST VINCENT - CHEERLEADER

      דמות קריטית נוספת לעשור היא ג'אנל מונה. הזמרת-שחקנית האמריקאית הושפעה מאד ואפילו מאד מאד מפרינס ז"ל, וגם זכתה לעבוד איתו טיפה. בדומה לאנדרסון.פאאק ולצ'יילדיש גמבינו היא הביאה ארנ'בי שקשה להגדיר, שמתתחבר לעבר ולעתיד (האופציונלי), ושבמקרה שלה טעון במיניות ובענייני הג'נדר שלה עצמה. במיוחד ב-"Pynk", שמתחרה על תואר השיר הסקסי של העשור.

      ההיפ-הופ הוא גם אחד המקומות בהם בלטה פריחת הכוחות הנשיים של העשר'ז, במיוחד מכיוון שזה תמיד היה מגרש המשחקים הגברי מכל. ויותר מכל טראפר - זה העשור של קארדי בי, ניקי מינאז' וביונסה כמובן, ושל הדיוות החדשות המועדפות עלי: קאפקייק, ליזו וביג פרידה - מלכת הסיסי-באונס מניו אורלינס. ביג פרידה היא גם דוגמה לפתיחות שעולם ההיפ-הופ חווה לראשונה בעשור הזה כלפי להט"ביות. בין אם טרנסג'נדריות במקרה שלה, או בין אם זו יציאה גברית מהארון. הפתיחות הזו רחוקה מלהיות מובנת מאליה, ובעיני היא התופעה הכי מבורכת שקרתה להיפ-הופ, יודעים מה? מאז ומתמיד.

      BIG FREEDIA - RENT

      ובהחלט - העשר'ז הן עשור הפתיחות המגדרית הגדולה ביותר אי פעם. נגמרו הימים בהם להט"ביות נחשבה למשהו שקורה רק בחלק מהז'אנרים. הפתיחות המשמעותית ביותר קרתה כאמור בעולם ההיפ-הופ. תהליך שהחל ביציאתו של זמר האר'נ'בי פרנק אושן מהארון (שאני אוהב במיוחד את אלבומו הראשון Channel Orange), ועם "Same Love" - המנון מרגש על אמת לנישואין חד-מיניים, שמאחוריו מקלהמור, שמשום מה הפך לשם שנוא אצל היפסטרי העולם מהרגע בו הוא החל להצליח. אבל מה שהוא עשה עם השיר הזה יירשם - ואך ורק לחיוב - בדפי ההיסטוריה של הראפ. בזמן שעבר מאז עוד ועוד אנשי היפ-הופ החלו לשיר על הנטיה המינית שלהם - ולא רק על זו הסטרייטית ששמענו עליה מימים ימימה, ואפילו היו שהיכו על חטאים הומופוביים מהעבר - כמו א טרייב קולד קווסט, באחד משירי המחאה הגדולים של העשור - "We The People". גם זמרי ארנ'בי יחודיים נוספים כמו Blood Orange ו-serpentwithfeet הוציאו אלבומים ששרים את הקוויריות שלהם, אבל לא רק הם. הקוויריות נחגגה בכל מקום, מלורה ג'יין גרייס - סולנית להקת הפאנק-רוק Against Me, שיצאה מהארון כטרנסג'נדרית והפכה את זה לנושא שיריה, עובר בלהקת האינדי-רוק Glasvegas ואלבומה שובר הלב Euphoric Heartbreak על כאבי השהיה בארון, ועד ל-Perfume Genius, שכתב ושר את אחד משירי האינדי-פופ המופלאים של העשור: "Queen".

      PERFUME GENIUS - QUEEN

      והיתה פתיחות גדולה בתחום נוסף: המפגש בין מזרח ומערב. והנה אנחנו שוב חוזרים לטראמפ. ייתכן שצריך נבל בכזה סדר גודל כדי לעורר כל כך הרבה יצירתיות ורצון לשינוי. כי הנה דווקא בעידן הכל כך גזעני הזה זמר הדבקות הסורי עומאר סולימאן הפך לכוכב במערב. כן, הוא התגלה בזכות הופעתו ברמיקס של ביורק, וכן - הוא הוחתם בלייבל הקולי מאד דיסנט, אבל לא - הוא כמעט ולא שינה דבר במוזיקה שהוא עושה. היא פשוט מוקלטת באמצעים קצת יותר יקרים ומגיעה עכשיו גם לאוזניים מערביות, וזה כל כך משמח. המערב גם שם את העין שלו על משרוע ליילא הלבנונים, שגם הסולן שלהם שר על חייו כגיי מחוץ לארון. יסמין חאמדן - הלבנונית גם היא - הוציאה אלבום יפהפה בשם Al Jamilat באיפקק - הלייבל של מייק פאטון. סייפרס היל שחררו את אחד משירי הראפ הכי מלהיבים של 20 השנים האחרונות - "Band Of Gypsies" - עם פזמון שמושר בערבית על ידי הזמרים המצרים סאדאת ו-אלא50. נורה מינט סימאלי ממאוריטניה הוציאה שורת אלבומים מהממים, שחוגגים תופעה נוספת שזכתה לתהודה מוצדקת בעשור הזה - מוזיקה מהסהרה. ושני שיאי השיאים לטעמי: Dakhla Sahara Session - אלבום סופר-מלהיב של להקת הפוסט-Pאנק הצרפתית Cheveu יחד עם Group Doueh - הרכב משפחתי מהסהרה המערבית. שתי הלהקות האלה הצליחו איכשהו להפוך את מפגש המזרח-מערב שלהם למשהו שאינו דומה, לא באמת, לאף מפגש אחר ששמעתי לפניו. והשיא השני, או למעשה הראשון - Africa Express Presents… The Orchestra of Syrian Musicians & Guests . אלבום שמתעד סדרת הופעות שהתקיימה באירופה ב 2016. תזמורת המוזיקאים הסורים, שהורכבה מ-30 נגנים ו-20 חברות וחברי מקהלה, אירחה בהן מוזיקאים שביניהם דיימון אלברן, ג'וליה הולטר, פול וולר וראשיד טאהא, ונוספים - מארה"ב, בריטניה, אלג'יר, לבנון, מאוריטניה, סנגל,טורקיה ותוניס. מדובר באחד מתקליטי העשור המרהיבים ביותר, וכזה שגם נותן כל כך הרבה תקווה.

      נדמה לי שגם עניין הגילנות של עולם הפופ ובעיקר הרוק מתחיל להתפורר בשעה טובה. אם עד לעשור שעבר מוזיקאים חששו לעבור גיל מסוים ולהמשיך לפעול בו, עכשיו נראה שגם המוזיקאים עצמם מכירים בזה שאלה שטויות, וגם הקהל, זה שגדל עליהם או זה שנחשף אליהם בגיל צעיר, נוטה לבחון אותם מנקודת מבט אוהדת וחמה. איגי פופ, למשל, הוא אחד מגיבורי העשור, ולו רק בגלל שהוא עשה כל כך הרבה דברים שונים זה מזה, ואת רובם הוא עשה נפלא. מאלבומו המשותף עם ג'וש הומי מקווינז אוף דה סטון אייג', דרך חיבורים עם מוזיקאי ג'אז ומפיקי אלקטרוניקה, ועד לדבר הכי מלהיב שלו לטעמי בעשר'ז - אי.פי משותף בשם Teatime Dub Encounters יחד עם אנדרוורלד.

      ג'וליאן קופ, אליל פרטי שלי, הוציא כמה אלבומים שביניהם שניים פנטסטיים המיוחד - Psychedelic Revolution הפולקי-אפוקליפטי ו- Revolutionary Suicide הרבגוני. אלביס קוסטלו הוציא אלבום מופלא בשם Look Now שמזכיר את ימיו היפים ביותר. מריאן פיית'פול הוציאה את Give My Love to London המופתי, The Church את Man Woman Life Death Infinity היפהפה, המאניק סטריט פריצ'רז עדיין מוציאים שירים יפים ומשובחים שבין השאר כללו את המנון הכדורגל הכי סוחף ששמעתי בחיי: "Together Stronger (C'mon Wales)"; רנדי ניומן הוציא את Dark Matter המצוין, וברוס ספרינגסטין שהיה לו עשור פורה סיים אותו עם Western Stars, מאלבומיו היפים ביותר ב30 השנים האחרונות.

      שתי הפתעות ותיקות יחסית נוספות הן Orchestral Manoeuvres in the Dark שלא מפסיקים להוציא פופ אלקטרוני חדש ונהדר, ו-The Charlatans שהוציאו אלבום אינדי-רוק מושלם בשם Different Days. סולן השרלטנז, טים ברג'ס, הוציא גם אלבום מרהיב ביופיו עם הסקסופניסט פיטר גורדון, שנקרא "Same Language, Different Worlds", ושאם היה צדק בעולם הוא היה בטופ-50 של כל רשימת אלבומי עשור באשר היא.

      TIM BURGESS AND PETER GORODON - OCEAB TERMINUS

      כל אלה ניצבים במאבק תמידי לא מול אנשים צעירים יותר בהכרח, אלא מול העובדה שבעשור הזה הקהל ניזון יותר מתמיד מהייפ כזה או אחר שנשפך עלינו אינטרנטית. מה שמקל על אנשים להמליך יום אחד ולהפיל את המלך למחרת. רק תראו איך ג'יימס בלייק לדוגמה היה יקיר ההיפסטרים כשהעשור התחיל, ואיך הוא קיבל תדמית של סחי אחרי שהוא העז להצליח עם אותם חומרים שאיתם המליכו אותו. זה כמובן לא משנה את העובדה שבלייק המציא מחדש את הפופ האלקטרוני הנוגה (בהתחלה עוד קראו לזה פוסט-דאבסטפ, זוכרים? לא, הא? זה ממש בסדר), ושאין כמעט היפסטר אחד שעשה אלקטרוניקה פופית נוגה מאז שלא חייב משהו מההפקות והגישה שלו לבלייק. גם קינג קרול, שעדיין נשמע כמו בנו הקטן של בילי בראג, זכה לעדנה היפסטרית בכל פעם בה הוא הפציע, אבל הגיבור ההיפסטרי המעניין מכולם הוא כנראה מאק דהמארקו. בזכות שילוב של כשרון מוזיקלי ויכולת להיראות כאילו הוא קם מסטול מהספה בכל רגע נתון, דהמארקו מצליח להידמות באופן קבוע לגדול החתרנים בעוד שרוב מה שהוא עושה הוא אינדי-רוק-פופ מעודן לגמרי, מרחק פסיעה מהמיינסטרים. רק שלמרות שהוא נראה כמו מישהו שבא להסתלבט על העולם, יש לו כמה שירים אישיים קטנים ומרגשים לגמרי, וזה סוד הקסם, לא רק הכובע המקומט שהוא חובש.

      JAMES BLAKE - LIMIT TO YOUR LOVE

      הפוסט-פאנק שהתעורר באיים הבריטיים מחדש בעשור שעבר די התקבע על סאונדים מסוימים שמאפיינים אותו, מה שניכר במיוחד כשמגיעים אלה שכן מנסים לנער אותו עם גישות שונות. ביניהם בלטו בעיני במיוחד צמד הפוחזים Sleaford Mods, איידלז שהזכרנו קודם, Parquet Courts האמריקאים שנשמעים לפעמים בריטים יותר מבריטים, ופרנץ פרדיננד, להקה שפרצה בעשור שעבר ושהצליחה לשכלל את עצמה גם בעבודה משותפת עם המפיק המנוח פיליפ זידאר, שלקח אותם למחוזות אלקטרו-פופיים, וגם באלבום משותף וכיפי עם Sparks. מקום של כבוד מגיע גם ל-The Futureheads שחזרו עם אלבום קאמבק אדיר ב2019.

      אבל אם יש משהו שהיה חסר לי בעשור שעבר, שדי הוגלה אז זמנית מהעולם מחמת מיאוס, היה להקות רוק גדולות. קווינז אוף דה סטון אייג', למשל, חלשה כבר על תחילת ה-2000 בהליכה על חבל דק שבין רוק קלאסי סבנטיזי ושרירי לבין אינדי-רוק עכשווי ורזה. ב-2013 הם שחררו את אלבומם הטוב ביותר לטעמי, שמשלב מעולה את העולמות האלה - Like Clockwork. Titus Andronicus הוציאו אלבום משולש ואדיר בשם The Most Lamentable Tragedy, שנשמע כמו גן ילדים קסומים שמנוהל על ידי הפוגז ודה קלאש. Andrew WK הוציא את אחד האלבומים הכי משמחים של העשור - You're Not Alone, שמפוצץ בהמנוני רוק שעושים חשק לחיות (במיוחד Music Is Worth Living For), ו-Fucked Up הקנדים שילבו בין הארדקור-Pאנק לבין אינדי-פופ והפכו את זה לאפשרי ולסוחף לגמרי.

      Queens of the Stone Age - ...Like Clockwork

      ואחד הדברים הכי נפלאים שקרו לי אישית בעשר'ז היה, כאמור, שובו של הרוק הגדול לחיי. של להקות שמצד אחד אפשר לשמוע באיצטדיונים, אבל שמצד שני פונות אל המקום הראשוני שיש לי בלב. המקום של ילד שמחפש אנטי-גיבורים מוזיקליים שמרגישים כמו אנשים אמיתיים. וקיבלתי אותם. בעיקר בדמותן של שתי להקות: Mastodon ו-Baroness. שתיהן מהוות בעיני גשר בין האנשים שקווינז אוף דה סטון אייג' הוא הדבר הכי קרוב למטאל שהם מסוגלים לשמוע, לבין מי שחיים מטאל בכל איבר מאבריהם. אלה בדיוק שתי להקות שעשויות להכניס לעולם הזה את מי שרחוקים ממנו. במקרה או שלא, שתיהן מגיעות מג'ורג'יה שבדרום האמריקאי, ואת החום של האיזור הזה לחלוטין אפשר לשמוע בתוך הנגינה הסמיכה שלהן. שתיהן בתחילת דרכן עשו מטאל מתוחכם וקשה להאזנה למי שאינו שוחה בתחום, אבל עם בוא העשור כל אחת מהן שחררה טרילוגיה לא מכוונת של שלשה אלבומי מופת.

      איכשהו אצל שתיהן המסע המוזיקלי הזה גם כרוך במפגשים עם המוות. במקרה של בארונס - הם הוציאו את Yellow & Green, אלבום מלא תקווה וחיות, וזמן קצר אחר כך נקלעו לתאונת דרכים נוראית שכמעט והרגה אותם. שני אלבומיהם הבאים - Purple (הגדול מכולם לטעמי) ו-Gold & Grey, מתמודדים מוזיקלית וטקסטואלית עם אימת התאונה ההיא ועם הניסיונות והצורך להשתקם. במקרה של מסטודון - אחרי The Hunter ו-Once More Round The Sun - שני אלבומים מפוצצים בהמנוני מחץ, שכל אחד מהם נשמע כמו תקליט גרייטסט היטס, אשתו של חבר ההרכב טרוי סאנדרס חלתה בסרטן (וכבר הבריאה ממנו מאז), אימו של בראן דיילור עברה פגיעה מוחית שבעקבותיה היא נכנסה לחודש של תרדמת, ואימו של ביל קאליהר נפטרה. סדרת הארועים הקשה הזו הביאה את מסטודון ליצירת Emperor Of Sand, אלבום תובעני, אבל מלודי לא פחות משני קודמיו, שמועך את הלב אם רק מקשיבים לו באמת, ושאולי גם עשוי לעזור בלהתמודד למי שחווה דברים דומים. אני יודע שלי הוא עזר.

      במטאל בכלל היו בעיני כמה מהבשורות הכי מרגשות של שנות העשרה: Panopticon, שהדהים אותי בשילוב האנושי והפנטסטי שלו בין בלאק מטאל מוטרף לבין פולק אמריקאי יפהפה, Converge שהעיפו לי את המח עם שני תקליטים קיצוניים ומלאי רגש, Pallbearer שעשו בשלושת אלבומיהם המעולים סלאדג'-נשמה עם מקצבים איטיים ושירה צלולה וקורעת לב, Dawn Ray'd שמשלבים בלאק-מטאל עם פולק-קלטי מהאיים הבריטיים ושרים טקסטים שמאלניים, פמיניסטיים ואנטי-גזעניים, Astronoid שמשלבים מטאל עם דרימפופ - כן כן, ושאלבום הבכורה שלהם AIR הוא אחד התקליטים מרוממי הנפש של השנים האלה, Vampillia מיפן שהם בוודאות הלהקה הכי מטורפת ששמעתי בעשר'ז ושעושים מעין שילוב בין מיסטר באנגל לסיגור רוס (ואפילו זה לא מתחיל להסביר את הגאונות שלהם), Mutoid Man שיש מצב שלא רק במטאל אלא בכלל ברוקנרול היא כרגע הלהקה הכי כיפית בעולם, ו-Deafheaven.

      סביב האחרונים ואלבומם השני Sunbather היה הייפ סופר-מהלל ומפתיע דווקא במעוזות ההיפסטריים של פיצ'פורק וסטראוגאם. מה שגרם למרבה הצער למטאליסטים רבים מדי לפסול אותם כהיפסטר-מטאל, בעוד שרוב ההיפסטרים לא הבינו מה דפהבן רוצה מהחיים שלהם. ומודה, גם אני לא הבנתי בהתחלה. עד שראיתי אותם בהופעה. ומאז, עובר בשתי ההופעות הבאות שלהם שחוויתי, דפהבן מסן פרנסיסקו הפכה לאחת מלהקות העשור שלי. החבורה הזאת משלבת בין בלאק מטאל לבין שוגייזינג, כל ארבעת אלבומיהם הם לא פחות ממדהימים, ובכולם ישנו מסע בתוך השירים עצמם בין מצולות גיהנומיות לבין גאולה, בין צרחות אימים לבין גיטרות חולמניות ושמיימיות. זו ממש לא להקה לכל אחד, וזה גם כנראה אחד הדברים שאני כל כך אוהב אצלם.

      והיו גם כמובן סתם אלבומים מרגשים שאי אפשר לתחום לשום פינה. כמו Mental Illness של איימי מאן, כמו No Resolution של Tim Kasher ו-Closure של Piano Magic שהם שני אלבומי פרידה יפים כל כך, כמו תקליטיו המוזרים (לחיוב כמובן) של ריצ'ארד דוסון, כמו Adulthood - אלבומה היחיד של CocknBullKid, שהוא מאסטרפיס שמשלב אינדי-פופ וסול, כמו "We All Want the Same Things" ו -"I Need a New War " - שני אלבומיו האחרונים של קרייג פין - סולן דה הולד סטדי - שבעיני הוא הלו ריד של שנות העשרה. וגם הPאנק-רוק נמצא שם, תמיד, כמו משענת שלא משנה איזה תנודות יהיו בעולם אפשר לנוע איתה קדימה, מבאד רליג'ן דרך ג'ף רוזנסטוק עובר בכמות גדולה מידי של שמות מכדי למנות עכשיו. אני יכול להמשיך עם זה עוד ימים חברים, יש עוד כל כך הרבה מוזיקה מהעשור הזה שאני אוהב מכל ליבי.

      אז אני תופס את כל השפע המבלבל הזה כדבר מאד אופטימי. לאן שלא תביטו תוכלו למצוא משהו שירגש אתכם. גם אם לא תתחברו לשום דבר מהדברים שכתבתי עליהם, לא חסרה מוזיקה שכל הזמן נוצרת ויוצאת, יש אינסוף כשרונות מוזיקליים שמציפים את העולם, ובעיני זה דבר נפלא. אבל עם כל האופטימיות הזאת, שנות העשרה אופיינו, ואפילו מאד, למרבה הצער, על ידי אובדן. במרחק לא רב זה מזה יצאו כמה מהאלבומים העצובים ביותר אי פעם. מותו של ארתור, אחד מילדיו של ניק קייב, הביא אחריו את Ghosteen שיצא השנה ושמתעסק במוות המחריד הזה ישירות, אבל בעיני זה דווקא Skeleton Tree של קייב ששובר לי את הלב כל פעם מחדש. גם אם הוא לא נכתב ישירות על מה שקרה, הסאבטקסט שבשירה שלו, והידיעה שזה מה שהוא עשה כשהוא החליט להמשיך - מול אלה אני לא מסוגל להשאר בחתיכה אחת. אבל אפילו סקלטון טרי אינו עצוב באופן כל כך תהומי כמו A Crow Looked At Me של Mount Eerie. את התקליט הזה כתב פיל אלוורום אחרי שאשתו נפטרה בעקבות מחלת הסרטן, כשהוא נשאר לבדו עם בתם שנולדה רק כמה חודשים לפני כן. "עורב מביט בי" הוא אולי ההתמודדות הכי חשופה, כנה ופגיעה ששמעתי עם אובדן אי פעם, ולמרות שהמוזיקה קליטה ושברירית ולעיתים אפילו נעימה, זה אלבום קשה מאד לעיבוד, אבל שווה את האוזניים שלכם.

      וכן, הגענו לבלתי נמנע: כמות הגיבורים המוזיקליים שעזבו את העולם הזה בעשר השנים האחרונות, ולעתים בסמיכות זמן מחרידה זה מזה, היתה בלתי נסבלת ובלתי נספגת. בשנות העשרה נאלצנו להיפרד מדייויד בואי, לא לפני שהוא הוציא שני אלבומים אחרונים, ביניהם Blackstar המטלטל, שעדיין מהדהד כמילותיו האחרונות של אחד היוצרים הגדולים בהיסטוריה. נאלצנו להיפרד מפרינס, לא לפני שהוא עצמו הוציא עוד ועוד מוזיקה בשנים שלפני עזיבתו, כזו שלרוב העולם לא יותר מדי התייחס אליה - הפסד של העולם - אבל מותו, איך לא, הפך את כל הקטלוג שלו למבוקש בטירוף. נאלצנו להיפרד מלאונרד כהן, שפחות משלושה שבועות לפני מותו הוציא את You Want It Darker, ששיר הנושא שלו נשמע גם הוא כמו מילים מפורסמות אחרונות, נבואת חורבן לעולם הנרקב מוסרית שמקיף את כל היופי המוזיקלי שמנסה למלא אותו. גם להקת Grandaddy המופלאה הוציאה בעצמה אלבום קאמבק קטן ונוגה, Last Place, שהפך ככל הנראה לאלבום הפרידה שלה, כשזמן קצר אחרי יציאתו עזב את העולם הזה הבאסיסט קווין גרסיה, שעוד הספקנו לראות בהופעות שלהם בארץ. נאלצנו להיפרד גם מרוקי אריקסון, אלן וגה, ג'ורג' מייקל, כריס קורנל, דניאל ג'ונסטון ורבים אחרים. רבים מדי, שמותם עדיין צורב לי בנשמה. למי שאוהב/ת מוזיקה, זו האמת, קשה להכיל את כל זה.

      אבל כדי לא לסיים את זה בטון מדכא, הנה כמה מגיבורות וגיבורי העשור שלי, שאני לא יכול לסכם את העשור בלעדיהם:

      רובין - יותר מכל זמר או זמרת פופ שיש שם רובין משדרת לי אותנטיות. מי שבזים לה בגלל שהיא בחרה ב"פופ" ולא במשהו לכאורה "רציני" יותר פשוט מפספסים לדעתי את הנקודה. רובין השוודית היא אמיתית, שברון הלב שלה הוא אמיתי, והיא אוהבת פופ בכל רמ"ח איבריה, וכל הדברים האלה הופכים אותה לזמרת הפופ האהובה עלי בעולם. Body Talk שלה הוא אלבום הפופ של העשור, ו-Dancing On My Own הוא אחד משירי הפופ המרגשים בכל הזמנים.

      Lingua Ignota - מרחק שנות אור מוזיקליות מרובין נמצאת קריסטין הייטר, המוזיקאית האמריקאית שידועה כלינגווה איגנוטה, ולטעמי היא לחלוטין המוזיקאית הכי אמיצה ומסעירה כיום בעולם. במקרה שלה אני חייב לתת אזהרת טריגר: את המוזיקה שלה היא כותבת, יוצרת ושרה בעקבות פגיעה מינית שהיא עברה. הדרך שלה להביא את עצמה לידי ביטוי לא מעוניינת להפוך את הכאב שלה למשהו קומוניקטיבי או ידידותי. לינגוואה איגנוטה שרה נקמה. המוזיקה שלה כל כך עוצמתית שקשה להכיל אותה. לצלול אל העולם שלה זה לצלול לתוך סיוט. היא כל כך תובענית, וכל כך מדהימה. האלבום הקודם שלה - All Bitches Die הוא יצירה שלא מהעולם הזה - או למרבה הצער - הכי מהעולם הזה, ו-Caligula שהיא הוציאה לפני כמה חודשים הוא לטעמי אלבום השנה של 2019.

      Mass Gothic - נואל הרו הוא איש העשור שלי. המוזיקאי האמריקאי הזה עמד מאחורי להקה פלאית בשם Hooray For Earth, ואחרי שהוא פירק אותה הוא הקים את Mass Gothic. שני האלבומים שהוציא בעשור הזה כל אחד מההרכבים האלה (ארבעה אלבומים יחד) הם עבורי קאנון של אינדי-פופ מושלם. יודעים מה - עזבו את הטייטל "אינדי-פופ", אפשר להשאר רק עם ה"מושלם". המוזיקה של מאס גות'יק והוריי פור ארת' היא אחת החברות הכי טובות שיש לי בעולם. היא מרוממת נפש ונוטה לדכאון בו זמנית. היא עושה הכל כדי לצאת משם אבל זה לא קל לה. היא נותנת לי יד ואני מקווה שאני נותן לה בחזרה. היא כל כך ייחודית והיא כוללת גם את מה שהוא שיר העשור שלי, שאינו מופיע באף אחד מאלבומיהם: Play The Song.

      Daniel O'Sullivan - בתחרות מאד צמודה עם האלבומים של מאס ג'ותיק ושל מסטודון, ולמרות שאני כותב את זה באופן לא לגמרי החלטי - יתכן ש-VELD, אלבום הבכורה של המוזיקאי הבריטי דניאל או'סאליבן, הוא אלבום העשור שלי. או'סאליבן בעיני הוא המארק הוליס של שנות העשרה. הוליס, למי שלא מכיר/ה, גיבור גדול נוסף שאיבדנו רק השנה, היה סולן להקת Talk Talk. המוזיקה של או'סאליבן שונה מאד מהמוזיקה שלהם, אבל משהו בחרישיות, בעדינות, בצניעות ובדרך בה הוא נותן למוזיקה שלו להגיע ממתחת לפני השטח - כל אלה מאד מזכירים לי את הדרך בה הוליס הביע את עצמו. וכמו שכתבתי בשנת יציאתו: אוסאליבן נמצא עם שירי VELD במצב הזה של רגע לפני שמתעוררים, כשהאור מתחיל לבצבץ, במיוחד אם מה שחלמתם היה טוב. אני שומע בו קצת קוקטו טווינז, קצת אנימל קולקטיב, הרבה בטא באנד. הוא משייט בין אלקטרוניקה, פולקיות, פסיכדליה, אינדי-פופ בן זמנינו, סופסטיפופ מהאייטיז, אמביינט ואפילו טיפת ארנבי, מתאים לכולם ולא שייך לאף אחד מהם. יש בו המון לחנים ועיבודים מכשפים, ומשהו קסום שאי אפשר לשים עליו את האצבע, מה שאומר שהוא קסום באמת.

      הלוואי שנוכל להמשיך לחלום גם בעשור הבא. תודה שקראתם.