וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

2010-2019: מצעד עשרים אלבומי הרוק והאינדי של העשור

19.11.2019 / 14:51

העשור הזה היה מטורלל, עם כמות אדירה של בלבול ושטף בלתי פוסק של אינפורמציה. בתוך כל הפייק הזה מדור קורדרוי מצא אמת - קבלו את הדירוג של מני אבירם לעשרים אלבומי העשור, מתפקעים מעצב, נחמה התפכחות והשלמה

צלמים זמניים מורשים

בסרטון: הנשיונל בהופעה חיה בליסבון, אוקטובר 2017 (צילום: מני אבירם)


בשבת אחר הצהריים, ה-1 בינואר 2000, ישבתי בבלומפילד, גמור מאירועי אמש, וראיתי את הפועל תל אביב מפרקת את הפועל ירושלים 3:0. הייתי רווק, ופס הקול של העשור המשוגע-מוזיקלית שאך זה נסגר כלל, בין השאר כמובן, את נירוונה, פרל ג'אם, אליס אין צ'יינז, רדיוהד ואואזיס. כמה חודשים אחר כך, במאי 2000, הפועל לקחה דאבל, והעשור שנפתח באושר בל יתואר הביא איתו בהמשך שמות חדשים ומרגשים כמו הסטרוקס, אינטרפול, קינגז אוף ליאון, הווייט סטרייפ והגרסה הראשונית של קולדפליי. בין השאר כמובן. באוויר היה ריח של תקווה, והגיטרות היו שם כדי לוודא את זה.

תכף תמה לה 2019, ואיתה העשור הזה. עשור שהמילה שהכי מתאימה לתאר אותו היא "מטורלל". עשור מבולבל של מהפכות פוליטיות, חברתיות וטכנולוגיות. עשור יותר רועש ופחות בטוח, מנכר ומנוכר, שבו עלו וניצחו רשתות חברתיות שגרמו (וגורמות) לך להרגיש הכי מקובל והכי בודד בעולם, בו זמנית. העשור של טראמפ והטראמפיזם, תסריט שבעבר היה מנת חלקם של סרטי מדע בדיוני, מחוזק במשבר אקלים מעורר אימה ובתחושה הבלתי נמנעת שעתידה של האנושות מנוקד בלא מעט סימני שאלה וספקות. וברקע של כל הטרפת הזאת כמויות בלתי אפשריות של מוזיקה, עם שירותי סטרימינג שבהם שיר רודף שיר, בלי היררכיות, בלי מסננים, בלי אוצרים. ג'ונגל שכל כך קל ללכת בו לאיבוד ולפספס פניות שכדאי היה לקחת.

קורדרוי - סיכום העשור במוזיקה 2010-2019, הנשיונל, פי ג'יי הארווי, ארקייד פייר. Graham MacIndoe ,Eric Pamies, Getty Images, עיבוד תמונה
מצ'טות בג'ונגל/עיבוד תמונה, Graham MacIndoe ,Eric Pamies, Getty Images
ברקע של כל הטרפת הזאת כמויות בלתי אפשריות של מוזיקה, עם שירותי סטרימינג שבהם שיר רודף שיר, בלי היררכיות, בלי מסננים, בלי אוצרים. ג'ונגל שכל כך קל ללכת בו לאיבוד ולפספס פניות שכדאי היה לקחת

מותה של האמת, מותו של השיח, נצחון הפייק ניוז, עליית הימין הקיצוני, זעם, פחדים, תלישות, אינטראקציות אנושיות מזן חדש - כל אלה באו לידי ביטוי במוזיקה, בעשור שלפחות ביקום הגיטרות - מנקודת מבט רחבה - לא הביא איתו בשורה ענקית, לא כזאת שמשחקת בליגה של השמות שזה עתה הוזכרו, כאלה שהיו חלק ממהפכות רוקנרול חדשות.

אבל לפעמים לא צריך חדש, אלא "חדש בשבילך", ומהבחינה הזאת העשור השני של שנות האלפיים הביא איתו אלבומים שהפכו לקרובים מאוד ללבי, ביניהם אחד שהוא בשבילי עולם ומלואו, לא פחות מאלו שעיצבו את טעמי ועולמי בשנות התשעים. זו משימה כמעט מופרכת, ובוודאי לא הוגנת, לבחור את 20 האלבומים שהכי אהבת על פני עשר שנים, עשר שנים שבמהלכן הקשבת למאות אלבומים, רבים מהם נפלאים, אבל במהלך העבודה על הרשימה הזאת הבחנתי שבסופו של דבר, היו כאלה בעלי חשיבות רבה יותר בשבילי לעומת אחרים, כאלה שהותירו בי חותם, השפיעו עלי עמוקות, ומלווים אותי - מי יותר ומי פחות - עד היום. עוד הבחנתי שאין ברשימה הזאת אלבומי בכורה, וגם זה אומר משהו, או עליהם, או עלי, או גם וגם.

וככל שאתה מתבגר, אתה גם נפרד מגיבורים שלך, בין אם בגלל שהגיע זמנם, ובין אם בגלל מוות מוקדם ושובר לב. רשימה חלקית מאוד מהעשור הזה: לאונרד כהן, דיוויד בואי, לו ריד, טום פטי, פרינס, כריס קורנל, איימי ווינהאוס, ג'ורג' מייקל, סקוט האצ'יסון מפרייטנד ראביט, למי ממוטורהד, אדם יאוץ' מהביסטי בויז, ריק אוקאסק מהקארז, סקוט ווילנד מסטון טמפל פיילוטס, מארק אי סמית. משוגע.

נובמבר 2019. אני נשוי, אבא לשלושה. הפועל תל אביב היא קבוצה מתה, שהזעיקה לדגל את גיבור האייטיז שלה, משה סיני. כאמור, עשור מטורלל.

הנה 20 הגדולים שלי.

20. PJ Harvey - Let England Shake
(2011)

האלבום השמיני של פי ג'יי הארווי זכה בערימות של פרסים וסופרלטיבים, ולמרות שאני לא ממעריציה האדוקים שלה - בצדק. המכתב שלה למולדת בואכה מניפסט אנטי-מלחמתי הוא לא רק מדויק, מצמרר ורלוונטי מתמיד - לא רק מבחינת אנגליה אם אתם מבינים את כוונתי - אלא גם פשוט ולפני הכל אלבום טוב מוזיקלית, מאוד אנגלי ומהיותר ידידותיים למשתמש שלה. מלחמה, כל מלחמה, היא דבר נורא, אומרת פולי ג'ין, ומפרטת. ומה עם "תנו לישראל לרעוד"? פחחח.

19. Future Islands - Singles
(2014)

האלבום הרביעי של הרכב הסינת'-ווייב המצוין מבולטימור הוא פיוז'ן של אפלוליות ופופיות אייטיזיות, אבל הסיפור הבאמת גדול של החבורה הזאת הוא הזמר וכותב הטקסטים שלה, סם הרינג. האיש הוא האביר האפל של הנוסטלגיה והמלנכוליה, ואתה לא יכול לסרב לו. צרפו לזה את מהלכי הריקוד ה- איך נאמר זאת ברכות - מעניינים שלו, ותקבלו חבילה מושלמת, שאופטימיות בצדה: גם אם אתה נראה כמו פקיד שומה עדיין יש לך תקווה. האלבום הזה כלל את שיר השנה שלי, "(Seasons (Waiting on You".

18. Vampire Weekend - Modern Vampires Of The City
(2013)

איזה אלבום כיף הוא השלישי של עזרא קוניג וחבריו הניו יורקיים, אלבום שגרם גם לשונאי הלהקה לחשוב שוב על הרגשות שלהם. ומפייר וויקאנד התבגרה, קוניג כבר פחות הרגיש צורך להראות לעולם כמה הוא חכם ומלומד, והשירים, בעזרת המפיק אריאל רכטשייד, שיחקו בצורה מבריקה על התפר שבין אינדי לפופ, תוך כדי הרבה כבוד למוזיקה שחורה על כל שלוחותיה. התבגרות, מוות, יחסים - קוניג, אז בן 28, הסתכל לעתיד והוא נראה פחות ורוד, והמבט הזה עזר להפוך את ומפייר וויקאנד למניה ששווה להשקיע בה. חבל שחלפו שש שנים נוספות עד האלבום הבא והמעולה שלה.

17. Tame Impala - Currents
(2015)

הרומן שלי עם האלבום השלישי של טיים אימפלה האוסטרלית התחיל ברגל שמאל. היה ברור משמיעה ראשונה שמשהו מפלצתי יצטרך להגיע כדי לקחת מהסינגל הראשון מתוכו, "Let it Happen", את תואר שיר השנה (זה קרה), אבל האלבום השלם הרגיש לי קר מדי, עשוי מדי. טעיתי. "Currents" היה המרענן הרשמי של 2015, מתנה שלא מפסיקה לתת ואלבום שהפך את קווין פרקר, המוח והלב מאחורי ההרכב, מנציג הדור החדש של הרוק הפסיכדלי לנביא הדור החדש של האלקטרופופ הפסיכדלי. 50 דקות של מסע פופי סוחף שמשאיר את הגיטרות מהעבר של טיים אימפלה לצד הדרך לטובת הקלידים, מסע שהוא בית ספר לאיך מוציאים מוצר מושלם הפקתית מהאולפן שלך. טקסטואלית, האווירה היא של אלבום פרידה והמוטיב החוזר הוא "זו לא את, זה אני, השתניתי", כשלא ברור האם פרקר מדבר רק לאישה או גם למעריצים שלו. "כן, אני משתנה, כן, אני הולך, כן, אני מבוגר יותר, כן, אני ממשיך הלאה, ואם את לא חושבת שזה פשע את יכולה להצטרף", הוא שר ב-"Yes I'm Changing". העולם הצטרף. גם אני.

16. Father John Misty - I Love You, Honeybear
(2015)

פאדר ג'ון מיסטי, האלטר אגו הנרקיסיסט של ג'וש טילמן, הלך באלבומו השני על הקו הדקיק שבין סרקזם לבין הנחת הנשמה שלו בחוץ על מנת שכולם יוכלו לנקר בה. הוא הצליח בענק בניסוי, כשמוזיקלית הוא שואב השראה משנות השבעים, וקופצים לראש אלטון ג'ון של אז, רנדי ניומן, ג'ורג' הריסון וחבריהם לתקופה. טילמן הגיע לאלבום הזה כנשוי טרי, ומחשבות על משמעות האהבה וצפונות העתיד מטרידות אותו מאוד. גם הכאה על חטא נמצאת כאן, גם התעסקות במימוש עצמי בעשור השני של שנות האלפיים, וטילמן עושה הכל עם כתיבה מתוחכמת וחיוך שמסתיר נפש מבולבלת. אלבום ממש ממש יפה למי שלא אכפת לו להיאלץ קצת לחשוב תוך כי האזנה.

15. Mount Eerie - A Crow Looked At Me
(2017)

ב-2015 חשבתי ש-"Carrie & Lowell" של סופיאן סטיבנס הוא האלבום הכי עצוב ששמעתי. ב-2016 שעברה הגיע "Skeleton Tree" של ניק קייב והראה מה זה עצב תהומי באמת. אבל כנראה שאין באמת כזה דבר "הכי עצוב", לכל שנה יש את אלבום המוות שלה, וב-2017 היה זה "A Crow Looked At Me" של פיל אלוורום (תחת השם Mount Eerie) שטרף את הלב ואת הנפש. לאורך 41 הדקות שלו מנסה אלוורום להבין איך לעזאזל חייו קרסו: איך קרה שאשתו - המאיירת והמוזיקאית ג'נביב קאסטרי - ילדה את בתם הבכורה וכחצי שנה אחרי זה, באביב של 2015, אובחנה עם סרטן הלבלב. היא מתה בביתם ביולי 2016, בת 35, כחודש אחרי שאלוורום פנה למימון המונים כדי לסייע למשפחה לעמוד בנטל הכבד של ההוצאות הכלכליות.

קשה להקשיב לאלבום הזה, התשיעי של מאונט אירי, ולא לבכות איתו. אלוורום כותב סוג של יומן פוסט מוות ומשרטט את הבנאליות הממש לא בנאלית של היום יום שלו בלי ג'נביב - האהבה הגדולה של חייו: את השגרה שהפכה למשהו אחר לגמרי, את יחסיו עם בתו הקטנה נטולת האמא, את החיים אחרי הפרידה שהוא מצליח ולא מצליח להכיל. אלוורום יותר מדבר מאשר שר, וגיטרה אקוסטית מלווה אותו כמעט לבדה. תמונות קצרות של צער ארוך. שירים פשוטים על ימים מורכבים. אלבום שמוצף באהבה. הכל שברירי ורגעי, החיים ומה שבתוכם, מישהו שם ואז הוא לא.

14. Ryan Adams - Prisoner
(2017)

אחד מהסיפורים המבאסים של העשור הזה הוא הסיפור של ריאן אדאמס, מהזמרים-כותבים הכי מוכשרים ופורים של הרוק האמריקאי מאז תחילת שנות האלפיים. בפברואר השנה התפרסמה ב"ניו יורק טיימס" כתבה שתיארה את אדאמס בתור מתעלל רגשית ואיש אובססיבי שההתנהלות שלו מול נשים, גם קטינות, היא מפוקפקת במקרה הטוב. נשים רבות שיתפו בצלקות שלהן, בין השאר אשתו לשעבר מנדי מור וגם פיבי ברידג'רס שעליה הוא לקח את חסותו, והקריירה שלו, רגע לפני שהיה צריך להוציא אלבום חדש, נקברה.

בכל זאת - אני בוחר לצורך הרשימה הזאת לא למחוק אותו לגמרי מדפי ההיסטוריה, כי הוא כן היה משמעותי בשבילי, בעיקר באלבומו האחרון מ-2017. אדאמס תמיד היה רגשן (וגם דוש מתברר), מאלבומו הראשון "Heartbreaker" שיצא ב-2000 ודרך כל שאר 14 אלבומי הסולו שלו, אבל לא כמו ב-"Prisoner". לא בצורה כל כך אוטוביוגרפית, כל כך כנה, כל כך ישירה ונטולת פילטרים. בתחילת 2015 הוא ומור נפרדו אחרי שש שנות נישואים, ואם האלבום הזה הוא ראיה - הפרידה הזאת ריסקה את אדמס לחתיכות קטנות מדי. כל מי שחווה - בעבר, בהווה או בעתיד - פרידה מצלקת בחייו, יבין בדיוק על מה הוא שר. וכשהייסורים האלה עטופים ברוק אייטיזי, הייאוש פוטוגני בצורה ממכרת. ואיזה באסה.

13. Arctic Monkeys - AM
(2013)

האלבום השני מתוך שלושה שארקטיק מאנקיז הוציאו בעשור הזה, והוא עשה בלגן: מעריצים ותיקים התאכזבו, מעריצים חדשים הצטרפו. היו מי שהתנערו מהצעד הנוסף שהלהקה משפילד עשתה לעבר המיינסטרים, והיה מי שכתב ש"זה האלבום שהילדים שלכם יקשיבו לו בעתיד בזמן שהם מדמיינים שהם חלק מדור שהם בכלל לא נולדו אליו". אני מאוד מאוד אהבתי את האלבום הזה, שהוא בלבו אלבום אר-אנ'-רוק שבסך הכל מאפשר לטרנר להעביר מסרי אהבה מבריקים בעזרת שירים עם שמות כמו "האם את שלי?", "למה את מתקשרת אלי רק כשאת מסטולה?" ו"אני רוצה להיות שלך". אלבום שהוא פצצת מין.

12. Arcade Fire - The Suburbs
(2010)

האלבום השלישי של הקנדים הפך אותם לסנסציה עולמית זוכת פרסים והצליח לשרטט בצורה כובשת את החיים בעיבורי הערים: ווין באטלר ציין שזה לא מכתב אהבה ולא כתב אישום נגד הפרברים, אלא מכתב שנכתב בהם, הוא נוטף נוסטלגיה ומחשבות על התבגרות ועל שינויים, והן עצמן עטופות במוזיקה סוחפת, שאם לצטט שוב את באטלר - היא מיקס בין דפש מוד לניל יאנג. אני מת על האלבום הזה, ומבחינתי להקשיב בלופ לנצח ל-"Sprawl II (Mountains Beyond Mountains)", מהשירים הגדולים של העשור. שני אלבומים נוספים הוציאו ארקייד פייר מאז, אף אחד מהם לא ראוי לנקות את סוליות האולסטארז של "הפרברים", והוא תמיד יהיה כאן אם לפתע מתעורר בכם געגוע לרחובות, חברים וחברות של ילדותכם.

11. Manchester Orchestra - A Black Mile to the Surface
(2017)

החמישי (והשלישי בעשור הזה) של הלהקה שממש אין לה קשר למנצ'סטר אלא מגיעה מאטלנטה, ג'ורג'יה, הוא אלבום נפלא, סוחף, סינמטי, מעיף. נכון, הוא לא חף ממיינסטרימיות ומההמנונים, הוא נוצץ ומופק לעילא, אבל אנדי הול וקולו מתחברים בצורה מושלמת לשירים על משפחה והורות ויחסים וחיים בניכור. המוזיקה מלאה שכבות וטקסטורות, וחמישים הדקות המטלטלות כללו כמה מהשירים הכי יפים של 2017 ובכלל: "The Maze", "The Gold" ו-"The Alien". מאז צאתו הוא אחד מהאלבומים שאני הכי מקשיב להם, בעיקר באוטו.

10. Sun Kil Moon - Benji
(2014)

"בנג'י" של מארק קוזלק, על כל 5000 המילים שמרכיבות יותר משעה של מוזיקה, הוא אלבום הדוקו-ריאליטי הראשון בהיסטוריה. קוזלק, עם רזומה שכולל את הרד האוס פיינטרס ועשרות אלבומים, משתף כאן את העולם בסשן פסיכואנליטי ארוך ומאוד מאוד חושפני שבו הוא פורט לנימי נימים את סיפור חייו. שירים קונבנציונליים לא תמצאו כאן, יותר זרם תודעה שוצף וגועש ונוגע ללב, צונאמי של מלנכוליה שמלווה בגיטרות אקוסטיות ומספרת אפוס היסטורי, אודיסיאה של גבר אמריקאי מתבגר מאוהיו. חמש שנים אחרי שיצא הוא עדיין מרגש ויחיד במינו.

9. The National - High Violet
(2010)

האלבום הראשון אך לא האחרון של הנשיונל ברשימה הזאת. החמישי של הניו יורקים התחיל את המסע שלהם להקמת מאחזים בלבבות של עוד ועוד אנשים ברחבי העולם, בכלל זה שלי, עם יצירה שזיקקה את הכישרון הנדיר של חברי הלהקה לכדי כדור מוזיקלי משנה תודעה. אני לא יודע אם הכדור הזה פתר את הבעיות של מאט ברנינגר, אבל הוא בהחלט סייע לפתור את אלו של מי שנתנו לאלבום הזה לחלחל פנימה ולהפיץ את המילים של כותב בעל יכולת נדירה לתאר בצורה כל כך מדויקת את ספקטרום הרגשות האנושי. רשימת השירים כאן לא תיאמן: "Terrible Love" ו-"Sorrow" ו-"Afraid of Everyone" ו-"England" ועוד ועוד. "צריך אוקיינוס בשביל לא להישבר", שר ברנינגר. או לפחות את האלבום הזה.

8. Nick Cave - Skeleton Tree
(2016)

טראומת מותו של ארתור, בנו בן ה-15 של ניק קייב, לאחר שנפל מצוק ליד ברייטון, נוכחת בכל שנייה, בכל מילה, בכל צליל, של האלבום ה-16 של קייב והלהקה העוטפת שלצדו, הבאד סידס. כל משפט נטען במשמעות ספציפית שאי אפשר לפרש בצורה אחרת: קייב הוא אב שכול מוכה צער ויגון שאין באמת דרך להכיל אותם. המוזיקה עצמה יפה, עדינה, לא מתלהמת, פגיעה, כאן רק בתפקיד מלווה של המילים ושל קולו השבור של קייב, רגע מדבר, רגע שר. יש קייב של עד האלבום הזה, וקייב שאחריו - מדובר כמעט בשני יוצרים שונים, והחלק הזה, השבור, בקריירה שלו, רק נפתח, כמו שאפשר היה לראות ולהרגיש באלבום החדש שלו שיצא השנה, "Ghosteen".

7. Japandroids - Celebration Rock
(2012)

האלבום השני של הצמד הקנדי העיף לי המוח והפך לי את הבטן. הוא הצליח להזכיר לי למה אני כל כך אוהב רוקנרול, וגם שבר לי את הלב: הוא בא לי, באמיתי, 15 שנה מאוחר מדי. הייתי נותן הרבה כדי להיות שוב בן 23 ולקבל את האלבום הזה, הוא היה הופך לחבר הכי טוב שלי. 8 קטעים, 35 דקות, חגיגת רוק של גיטרה-תופים-מילים, ושני חברים, בריאן קינג ודייויד פראוס, שכל כך שימחו, הסעירו ושלהבו אותי. כמה אנרגיות, כמה אמת, כמה הבטחות, וגם שיר שהיה שיר השנה שלי: "The House that Heaven Built" שמו. בשיר אחר הם זועקים, פורטים, מכים - "חלמנו, ועכשיו אנחנו יודעים". אנחנו לא יודעים כלום, אני חושש, אבל מוזיקה כזאת מקלה על אי הוודאות.

6. Jason Isbell - Something More Than Free
(2015)

באלבומו החמישי חיזק איש הדרייב ביי טראקרז לשעבר את מעמדו כאחד ממספרי הסיפורים המוכשרים שיש לאמריקה להציע כיום, כשהוא פוסע בשבילים שחרשו בשבילו לפניו ענקים כמו ספרינגסטין וניל יאנג. באמצעות קאנטרי, אמריקנה ופולק מדבר ג'ייסון איזבל על חיי צווארון כחול ושדות תירס ואמונה, והמילים שלו מדויקות ומחלחלות גם אם לא נולדת באלבמה. המלחמה בשגרה המכרסמת, אמהות מוקדמת מדי, העול והנחמה גם יחד שיש במשפחה, החלומות שיאלצו לחיות עם כך שהם אכזבות. זה אלבום מכאיב עם שוליים שמותירים תקווה, ואולי משפט אחד מתוכו מסכם אותו הכי טוב: "חשבת שאלוהים הוא ארכיטקט, אבל עכשיו אתה יודע / הוא יותר כמו מטען צינור שעומד להתפוצץ".

5. Frightened Rabbit - Painting of a Panic Attack
(2016)

כשיצא ב-2016 אף אחד לא שיער שזה יהיה האלבום האחרון של הסקוטים, ושכעבור שנתיים סקוט האצ'יסון ייכנע לשדים שליוו אותו כל חייו ויתאבד. ובדיעבד, כמו תמיד, הרמזים צעקו מכל מילה וצליל באלבום החמישי שלהם, שהפיק חבר הנשיונל ארון דסנר: מסע שאיכשהו הוא גם מלנכולי וגם קתרטי, גם מכה בפנים וגם גורר אותך החוצה לאור. האצ'יסון, שעבר לאל איי והתגעגע הביתה, תמיד ידע לכתוב (לפרייטנד ראביט יצא עוד אלבום נפלא בעשור הזה, "Pedestrian Verse" מ-2013), אבל כאן הוא בשיאו, חופר עמוק בנפשו המבולבלת, שלבסוף לא יכלה לבלבול. יצירה מיוחדת של להקה מיוחדת שדרכה המיוחדת נגדעה בטרם עת.

4. Bon Iver - Bon Iver
(2011)

באזור האלבום הראשון שלו מ-2008, "For Emma, Forever Ago", ג'סטין ורנון, הוא בון איבר, היה מוזיקאי פולק-רוק שמהרגע הראשון אמנם סומן כפייבוריט של מי שמסמן לו פייבוריטים, אבל עדיין היה סוג של סוד. חלפו שלוש שנים והאיש הפך לאחד מהשמות המדוברים, האהובים והמוערכים במוזיקה, ולא רק בסצנה האלטרנטיבית, והאלבום השני שלו, שנשא את שמו, היה ההוכחה האולטימטיבית שמדובר במישהו יוצא דופן. "Bon Iver" הגדיר מחדש את המילים "עדינות" ו"צמרמורת" והיה האלבום הכי שלם של אותה שנה, אלבום שאתה יודע משמיעה ראשונה שהוא בול, אבל כזה שעדיין יש לו יכולת לגדול עליך. שני אלבומים הוציא ורנון מאז ולא הצליח לשחזר את הגבהים האלה, של יצירה על זמנית שהיא פסקול החורף האולטימטיבי.

3. The War on Drugs - Lost in the Dream
(2014)

השלישי של דה וור און דראגס היה אלבום השנה שלי ב-2014 והוא היה ונשאר יצירה מטיסה, כובשת וסוחפת. לבו של אדם גרנדוסיל, ההוגה והטייס של ההרכב, הוא לב אייטיזי טהור, והפעם הוא זיקק את הדנ"א של המוזיקה שלו: דילן + ספרינגסטין + דון הנלי + דייר סטרייטס מותכים יחד ומוגשים אחרי עדכון גרסה. שום דבר חדש, והכל חדש. למרות שמות של קטעים כמו "תחת לחץ", "עיניים אדומות", "סובל", "נשרף" וכו', והמצב הרגשי המעורער של גרנדוסיל כשכתב את השירים, "Lost in the Dream" הוא ממש לא אלבום מדכא, להפך - הוא מרומם נפש ומנקה רעלים. הוא מושלם לנסיעה לבד באוטו, לנסיעה לבד ברכבת, להתחבק איתה על הספה, לשכוח מהכל. הוא אלבום שכל כך שואב אותך לתוכו שכל מה שאתה רוצה זה להקשיב לו עוד ועוד, ללכת לאיבוד בחלום. 60 דקות ו-10 שירים, כולל השיר המנצח של אותה שנה, "Red Eyes", על הריף המושלם שלו שגורם לך להרגיש כמו קווין בייקון ב"פוטלוס". ב-2017 יצא האלבום הבא של הלהקה, "A Deeper Understanding", שגם אליו אני מאוד מחובר, והוא נופל מקודמו רק במעט.

2. Sufjan Stevens - Carrie & Lowell
(2015)

אלבום הפרידה של סופיאן סטיבנס מאמו שנטשה אותו כשהיה בן שנה, ומאז נכנסה ויצאה מחייו בתקופות שונות, הוא אחד מאלבומים הכי עצובים שהוקלטו אי פעם, וכמה שהוא עצוב ככה הוא יפהפה ומשאיר בך חותם עמוק, כדרכם של אלבומים גדולים באמת. קרי מתה מסרטן ב-2012, כשסטיבנס לידה, והמוות שלה טילטל וסדק את עולמו. את החלקים הוא הדביק מחדש באלבום הזה, שנושא את שמם של קרי ושל לואל, אביו החורג שהפך לדמות הכי אבהית שידע.

גיטרה אקוסטית, קצת פסנתר וקולו העדין של סטיבנס ממלאים בסערה עוצמתית במינוריות שלה אלבום על משפחה וההשפעה המאגית שלה - לטוב ולרע - על מסלול חייו של כל אדם. אהבה של אמא יכולה לסדר לך את החיים, או לפרק אותם ולרדוף אותך לנצח, מטילה את צלה על מערכות יחסים אחרות, גם הרומנטיות. אבל למרות נטישתה והעובדה שלא באמת הייתה בשבילו אמא אמיתית, בסוף סטיבנס סולח לקרי ומבכה את לכתה ואת החלל העצום שנפער בו, כי מה עוד נותר לעשות, מה הטעם בלתת לכעס לכלות אותך מבפנים. כל שיר מבין 11 השירים של "קרי ולואל" צריך להיות שם, אבל לבו שותת הדם של האלבום הוא "Fourth of July" המושלם, אולי מכתב הפרידה הכי מרסק שכתב בן לאמו.

1. The National - Trouble Will Find Me
(2013)

והנה אלבום העשור שלי, ולא מן הנמנע שבחיים אחרים הוא היה גם אלבום המאה שלי, ואחת ההחלטות הקלות שעשיתי בחיי. יודעים כל מי שעוקבים אחרי המדור הזה שהנשיונל היא הלהקה היקרה ביותר ללבי בשנים האחרונות, וההחלטה לתת לה את כל כולי התקבלה סופית עם צאתו של האלבום הזה, השני שלהם בעשור הזה (והשני ברשימה). אז למה "Trouble Will Find Me"? קודם כל כי הוא "אלבום", יצירה שלמה, עגולה, מנומקת, נטולת פילרים. שנית, הוא כל מה שמוזיקה הייתה פעם - בעלת משמעות עמוקה ויכולת לשנות אותך לטובה מבפנים. להרים אותך כשכל דבר אחר נכשל.

באלבום מספר שש שלהם המשיכו מאט ברנינגר, אהרון וברייס דסנר ובריאן וסקוט דוונדורף להגיש את מנות הדגל שלהם: שירים עשירים ומלודיים על דיכאון עירוני, פחד שלא מרפה וספקות ארורים, אבל כמו תמיד, גם הפעם הם לא השאירו אותך להתבוסס לבד בדרעק של החיים, אלא פרסו מתחתיך רשת ביטחון שתפורה מהמילים של ברנינגר, אחד מהכותבים הגדולים של הרוקנרול. ברנינגר יודע לחדור לנשמה האנושית, לפרק אותה לחלקים הכי קטנים שלה ואז לחבר אותה מחדש. הוא יודע לעשות לך סדר בראש, ובעיקר יודע לגרום לך להרגיש שיש מישהו שמדברר אותך יותר טוב משאתה מדברר את עצמך. "Trouble Will Find Me" הוא כמעט שעה של טיפול מאוד אפקטיבי, וכמו האלבומים הגדולים באמת, אין לו תאריך תפוגה, הוא נצחי, וכל שיר פה הוא משמרת זה"ב לרגע אחר בחיים. לכולנו יש צרות להתמודד איתן, ואם כבר הן מוצאות אותנו, שזה יהיה פס הקול שלהן. אני חייב הרבה לאלבום הזה, ואני יודע שהוא תמיד תמיד יהיה שם בשבילי.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    19
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully