פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מדיוויד בואי ורדיוהד לקרלי ריי ג'פסן ורובין: 20 השירים הטובים ביותר של העשור

      יותר מאי פעם המוזיקה הציפה אותנו, יותר מאי פעם איבדנו אגדות מוזיקליות. לקראת מצעד העשור של הקצה בשיתוף עם וואלה! תרבות, עידו ישעיהו ואבנר שביט בוחרים כל אחד את עשרת השירים שאהבו בשנות העשרה בתוכנית מיוחדת של רדיו הקצה. האזינו

      זה ממש קרוב: ב-29 בדצמבר 2019 ישודר לאורך כל היום מצעד העשור של הקצה בשיתוף עם וואלה! תרבות. כחלק מחימום המנועים גם אנחנו בוואלה! תרבות מונים את השירים האהובים עלינו. בחרנו ודירגנו את עשרת השירים האהובים עלינו משנות העשרה והשמענו אותם זה לזה במסגרת תוכנית מיוחדת לקראת המצעד. אנחנו יכולים רק לקוות שזה יפתח לכם את התיאבון גם בכל הנוגע לשירים שאהבנו וגם כמובן לבחור את השירים שלכם למצעד העשור. היכנסו לבחור ממש כאן ואולי תזכו בכרטיס לפסטיבל פרימוורה 2020 בברצלונה, כולל טיסה ומלון מתנת "השטיח המעופף", או פרס שני: כרטיס זוגי להופעה של ניק קייב בבלומפילד מתנת שוקי וייס. והפרס החשוב מכל, שכל מצביע זוכה בו - להשפיע על מצעד העשור של הקצה בשיתוף וואלה תרבות.

      מוזמנים להאזין לתוכנית למעלה ולקרוא כאן את הבחירות שלנו.

      Disclosure feat. London Grammar - Help Me Lose My Mind

      ככל שהמילים של השיר הזה פשוטות, כך הוא מורכב כעוגת שכבות, עם מעברים מוזיקליים שמימיים שגורמים למאזינים ולמאזינות לאבד את עצמם. דיסקלוז'ר נראו ב-2013 כמתנה מהעתיד וכדבר הכי חם שיש, וכאן השתלבו בהרמוניה מופלאה עם הקול של האנה ריד, סולנית לונדון גראמר, שהקול המלאכי שלה כאן עולה גבוה-גבוה, מאיים לנפץ חלונות כאילו היו לב שבור.

      David Bowie - Love Is Lost - Hello Steve Reich Mix by James Murphy

      דיוויד בואי הפתיע אותנו כמה פעמים בעשור הזה. ההפתעה הכי איומה הייתה כמובן המוות שלו ב-2016, שנה ארורה במיוחד בכל הנוגע למוות של אגדות מוזיקליות. שלוש שנים לפני כן, אחרי שתיקה של עשור, הוא חזר עם "The Next Day" אלבום יפה ומרגש שהיה בו מבט מפוכח לאחור ופרט על מיתרים נוסטלגיים. מוזיקלית הוא לא היה מאוד חדשני או מיוחד, אבל אז מאוחר יותר באותה שנה הגיעה גרסת דלוקס שכללה בין היתר גם את הרמיקס המדהים הזה של ג'יימס מרפי מרפי הפך את "Love Is Lost" ליצירת מינימל האוס מהפנטת ומדהימה, שנבנית וסוחפת ככל שמתקדמות הדקות שלה.

      Fakear - La Lune Rousse

      הנציג הצרפתי היחיד במצעד, אבל הוא לא בצרפתית ולמעשה, ככל הידוע, לא בשפה כלשהי. האמן האלקטרוני הידוע כפאקיר יצר כאן קטע ממגנט ומהפנט, שכל האזנה נוספת הופכת את המסתורין שבו לאניגמטי עוד יותר. במקור נקרא השיר הזה "הירח האדום" (La Lune Rousse), וכמו התופעה השמימית, גם הוא יפהפה, נדיר וחמקמק.

      Little Dragon - Underbart

      קשה לבחור שיר אחד מהאלבום הרביעי של ליטל דרגון, שיצא ב-2014, אבל בסופו של דבר "Underbart", צף למעלה. שיר פרידה עצוב וכל כך יפה, עם הקול הפגיע ומלא הנשמה של יוקימי נגאנו (Nagano). הרגש בקול שלה הוא אחד הדברים הכי יפים אצל ליטל דרגון באופן כללי.

      Solange - Don't Touch My Hair

      בעידן שאופיין בידי הפוליטיקה של הזהות האישית, סולאנג' קלעה כאן בול בפוני כיוון שהיטיבה להסביר שסיגר הוא לפעמים לא רק סיגר ושיער לעתים הוא לא רק שיער. לגעת בו, לעשות מולו פרצוף ולהעיר עליו או על כל סממן חיצוני אחר שלך, זה לפגוע בזכות היסוד הכי גדולה, והיא זכותך להגדיר את עצמך. במהלך העשור החולף התחיל העולם להבין את זה, ואם למהפך התודעתי הזה יש פסקול, סולאנג' היא הקול והפנים שלו.

      The War On Drugs - Holding On

      יש ערגה במוזיקה של דה וור און דראגז באופן כללי, וחלק מזה נובע, יש מניח, מההישענות המוזיקלית הכל כך מובהקת שלהם על ספרינגסטין ודילן ודייר סטרייטס של פעם. בשיר הזה נראה שהערגה אפילו חזקה מתמיד, עד שקשה לעמוד בפניה. שיר כל כך יפה.

      Azealia Banks - 212

      המנון התעופה העצמית המושלם לדור שעף על עצמו. אם ביטחון עצמי היה יכול לזמר, ככה הוא היה נשמע. אזיליה בנקס נשמעת כאן כל כך נחושה כשהיא שרה שהיא יכולה להיות התשובה, שאי אפשר לענות לזה בשאלה. שיר חצוף, מתריס ואפקטיבי בצורה בלתי רגילה, שהיה חלק מהותי מהפסקול של "בלינג רינג", סרטה של סופיה קופולה שנתפס כזניח בזמן אמת, אבל בדיעבד נראה כמו קפסולת זמן.

      Radiohead - Bloom

      לאורך העשור הזה הפציע "Bloom" של רדיוהד בכל מיני גרסאות - אחת כסולו לייב של תום יורק, אחת בגרסת כלי קשת מרהיבה עם האנס זימר בפסקול של "הכוכב הכחול 2", וגם בהופעה של רדיוהד כאן בישראל ב-2017. בכל פעם השיר הזה מבהיר עד כמה בבסיסו הוא פשוט יפהפה. ובסופו של דבר את הגרסה המקורית היא המושלמת מכל - הניגוד בין מעטפת ההפקה הקשיחה לבין המלודיה די מושלם.

      FKA twigs - Two Weeks

      כמוזיקאית, רקדנית, פרפורמרית, כוכבת וידאו קליפים ולאחרונה גם שחקנית קולנוע (ב"האני בוי" של עלמה הראל), FKA twigs היא מתופעות הטבע התרבותיות המסעירות של העשור. ב-"Two Weeks", הקול שלה מרחף ככה שהמאזינות והמאזינים מתעופפים יחד איתו, כל הדרך לשורת המחץ המדהימה של הבחורה המנסה להשכיח את האקסית מתודעתו של יקיר לבה - "תן לי שבועיים ואתה לא מזהה אותה". כיאה לקטע שמזכיר מין אוראלי, התחושה היא שלשיר הזה יש שיניים, והן נושכות.

      Two Door Cinema Club - What You Know

      אחד מהשירים הכי כיפיים של העשור, מתוך אחד האלבומים הכי כיפיים של העשור, "Tourist History" מ-2010. מקפיץ ומשמח גם כמעט עשר שנים אחרי כן, בכל פעם שהצלילים הראשונים של השיר הזה מתנגנים.

      Courtney Barnett - Depreston

      קורטני בארנט ביססה העשור את מעמדה כסונגרייטרית הגדולה ביותר שפועלת היום, ואפשר אפילו להעז ולומר כי היא מן המעולות בתחום בחצי היובל האחרון כולו. משוררת אמיתית, שמסוגלת לקחת את המצב האנושי הבסיסי ביותר וליצור ממנו משל חברתי ו/או פילוסופי. היכולת הזו שלה מגיעה לשיאה ב-"Depreston", על שם הפלורנטין של מלבורן. על הנייר זה שיר פשוט על סיטאוציה נדל"נית פשוטה, אבל תחת ידיה הוא מתגלה כיצירה המוזיקלית היפה ביותר שנכתבה עד כה על סוגיית הג'נטריפקציה, וחשוב מזה, כפואמה על הרבה יותר מכך. על אנשים ועל מקומות, על חילופי דירות ועל חילופי דורות. על החיים עצמם ולא רק עליהם.

      Sufjan Stevens - All Delighted People

      עם השיר האפי הבא נפתח האיפי "All Delighted People" של סופיאן סטיבנס, שכבר עשור שני אחראי לכמה מהשירים המדהימים והיצירתיים והמוזיקליים ביותר ששוטפים אותנו. יצירת פאר שהיא במידה רבה התגלמות הסופיאן סטיבנס בשיר אחד מרהיב שנע בין אינטימיות נוגעת ללב לבומבסטיות מרגשת, ולמרות האורך שלו הוא שומר על רעננות וסוחף כל הזמן.

      Carly Rae Jepsen - Run Away With Me

      לא פוליטי, לא חברתי, לא מדבר בקולו של דור ולא בהכרח קשור למה שעשה את העשור - אבל זה פשוט אחד הקטעים הכי מתוקים ומרימים שאי פעם נכתבו, מסולו הסקסופון ועד הפזמון החוזר שבו הזמרת הקנדית מציעה שוב ושוב ליקיר/ת לבה "לברוח איתה". אך אפילו שזה לכאורה שיר על בריחה, הוא בעצם המנון מושלם לצעוד איתו לחופה.

      Bombay Bicycle Club - Lights Out, Words Gone

      איזה שיר יפהפה. שיר כזה של סוף היום, סוף המסיבה, בזמן שהאורות כבים והמילים נעלמות, כשנוסעים באוטו בחזרה הביתה ולא צריך להגיד הרבה. והמדהים הוא שיש בו את ליין הגיטרה הפאנקי הזה, שבנוסף לשלווה שהשיר משרה הוא גם מצליח להניע בו זמנית, מה שמשתלב נהדר עם הקליפ.

      Grimes - Oblivion

      התהליך החשוב ביותר שאיתו הסתיים העשור הנוכחי היה כמובן ה-MeToo, והשיר של המוזיקאית הקנדית הידועה כגריימס היה כנראה הביטוי הכי חזק שניתן לו. על בסיס הטראומה האישית שעברה והפוסט-טראומה שממנה היא עדיין סובלת, היא שרה כאן על הפחד שלה מהחשיכה ומגבריות רעילה, בקטע שנשמע כמו אגדת ילדים אפלה, אך למרות כל המצוקה שעולה ממנו יש בו גם המון עוצמה והעצמה.

      (Arcade Fire - It's Never Over (Hey Orpheus

      כמו עם דיוויד בואי לעיל, כך גם במקרה הזה - ג'יימס מרפי בא ועשה את הפלאים שלו, הכניס גרוב לחבורה הקנדית הזו - ולמרות שזו טענה מאוד שנויה במחלוקת - שידרג אותם לחלוטין והפך את האלבום הזה, "ריפלקטור" מ-2013, לטוב ביותר שלהם עד אז וגם מאז. השילוב של הגרוב הזה עם הלחנים היפים והמורכבות שהכרנו בעבר מארקייד פייר בראה יציר כלאיים שנהנה מכל העולמות. השיר הזה הוא הדוגמה המושלמת לכך, קטע יפהפה בפני עצמו, אבל גם יש לו ערך אפילו גדול יותר כי הוא פותח רצף של ארבעת השירים הכי יפים ב"ריפלקטור", אלה שסוגרים את האלבום.

      Mashrou' Leila - Lil Watan

      כל כך קרוב וכל כך רחוק. הלהקה הלבנונית משרוע לילא פועלת בסך הכל כמה שעות מאיתנו, אך מסיבות ברורות קשה לדמיין אותה מגיעה בעתיד הקרוב להופעה אצלנו. ועדיין, השיר הזה שלה הוא לא רק פסקול ההתקוממות העכשווית בלבנון, אלא גם המנון אוניברסלי, חוצה גבולות: לא רק בגלל המוזיקה המקפיצה והשימוש המופלא בכינורות, אלא בזכות הדרך שבה המילים שלו מדברות על איך מדינות משתמשות בלאומנות ובלחם ובשעשועים כדי לשעבד ולהשתיק את האזרחים. בעשור הבא זה כבר כנראה לא יקרה, אבל אולי במאה הבאה הנכדים של כולנו ירקדו אותו יחדיו ברחובות בביירות.

      iamamiwhoami - Kill

      iamamiwhoami היה הפסבדון של יונה לי השוודית בתחילת העשור, עד שב-2017 היא חזרה אל שמה המקורי, רק באיות שונה - ionnalee. מדובר באחת האמניות שהאלמוניות היחסית שלהן הכי מבאסת. בעולם מתוקן היא הייתה קייט בוש של דורנו. אלבום אחרי אלבום לאורך העשור הזה היא פשוט לא הפסיקה לספק שירים יפהפיים, פוצעים, עקומים ובכל זאת ממוקדים, וגם כאלה שבקלות יכולים לעשות את הקרוסאובר אל ההמונים אם רק היו מנגנים אותם מספיק, או בכלל.

      Robyn - Dancing On My Own

      בחירה מתבקשת ומובנת מאליה - אבל מה לעשות, לפעמים התשובה באמת נמצאת מתחת למנורה. שיר שהצליח להמחיש את כוחה של המוזיקה ולחבר בין אנשים, כפי שמדגים הווידאו המפורסם של הקהל הניו יורקי שחזר מהופעה של הזמרת השוודית, ואז פרץ יחדיו בשירה וריקוד קולקטיביים וספונטניים של הלהיט הזה, שילוב מושלם בין קולות ותופים, מלנכוליה ושמחת חיים. "Dancing On My Own" לא התכוון להפוך להמנון, אלא נהיה כזה באופן אורגני, וזה סוד כוחו. זו גם כוחה של האמנות: אישה אחת שרקדה לבדה בסך הכל רצתה לספר את הסיפור שלה, ומצאה עצמה מדברת בקולם של אנשים מרחבי העולם שמעולם לא פגשה ובזכותה, לפחות לערב אחד, כבר לא ירקדו בגפם.

      School of Seven Bells - The Night

      בדצמבר 2013, ממש לפני שש שנים, מת מסרטן בנג'מין קרטיס, גיטריסט סקול אוף סבן בלס. כמעט שנתיים לפני כן, בפברואר 2012, יצא "Ghostory", האלבום השלישי של ההרכב הזה מברוקלין. במקור הם היו שלישיה, באלבום הזה הם כבר נותרו צמד, ואז ב-2016 יצא האלבום האחרון תחת השם סקול אוף סבן בלס, אבל נשארה בו רק אחת - אלחנדרה דהזה (Deheza), אלי, שבעבר גם הייתה זוגתו של קרטיס והם הספיקו להיפרד ולהמשיך לעבוד כחברים. האלבום מ-2016 היה מפעל הנצחה אחרון לקרטיס תחת שם הלהקה שלו, כולל החומרים האחרונים שהוא ואלי יצרו ביחד.

      תמיד כשמישהו מת הדברים שהוא עשה וכתב נראים כמו גלעד ללכתו. גם "The Night" עושה רושם כזה. זה שיר על פרידה כואבת, אבל המילים הן כמעט כמו של קינה של מי שנשארה מאחור, וכשהיא שרה "אני באותו מקום שבו עזבת אותי, מותק", הלב קצת נקרע. רדופה על ידי זיכרונות כמו רוחות רפאים, ובעצמה רודפת עם השיר היפהפה הזה.

      האזינו לסטליסט המלא בספוטיפיי