פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      השירים שהצילו לנו את החיים: מוריסי עשה אהבה עם הקהל הביתי במנצ'סטר

      לאחר כמה שנים שבהן נמנע מלהופיע בעיר הולדתו, סולן הסמית'ס חזר להופעה אחת בלבד במנצ'סטר - והוכיח שהוא עדיין המותג הכי גדול שיצא מהעיר הזאת. כן, יותר ממנצ'סטר יונייטד. האם הקהל הישראלי התובעני יסתפק ברשימת השירים הבעייתית של מוז?

      השירים שהצילו לנו את החיים: מוריסי עשה אהבה עם הקהל הביתי במנצ'סטר

      (בסרטון: מוריסי בהופעה במנצ'סטר, אוגוסט 2016)


      מנצ'סטר היא עיר גדולה, עיר מיתולוגית. החזות הוויקטוריאנית של המרכז שלה מטעה, האופי הנינוח של אזורי הבילויים שלה משקר. אפשר לטעות בה ולחשוב שמדובר בפתח תקווה של אנגליה. התושבים שלה הם פועלים קשיי יום באופיים. גם ההייטקיסטים, גם האמנים, גם המובטלים - כולם פועלים. זה ב-DNA שלהם. חלקם מגדלים ילדים באותו רחוב בו הם גדלו כילדים בעצמם, והקושי הזה ניכר על פניהם, והוא מורגש גם בדרך בה הם מחזיקים את כוסות הבירה שלהם. העולם בשבילם הוא מה שקורה בחוץ. לונדון, מבחינתם, היא החלל החיצון. מרחק של שעתיים וקצת ברכבת, אבל באותה מידה ארמון בקינגהאם יכול היה להיות בקנזס סיטי. הם רואים את הנינים המלכותיים, הנסיך ג'ורג' והנסיכה שארלוט, בטלוויזיה וקוראים עליהם בסמרטוטונים שהיו גורמים אפילו לשלדון אדלסון להסמיק - אבל יש להם סוג של אוטונומיה, שכבת שומן אנושית שמפרידה בינם לבין הפרצופים הזחוחים של שאר העולם. למנצ'סטר יש תשובות לכל השאלות, אבל היא לא עונה. היא בשלה. ובכל זאת, היא עיר גדולה, עיר מיתולוגית. קבוצות הכדורגל המקומיות הבטיחו את מקומה של העיר בתודעה, והמוזיקאים שגדלו בעיר הזאת חקקו את שמה בספר הנצח של התרבות העולמית. מיתולוגית. בדיוק כמו השכנה ליברפול, עוד גברת אפורה ומלאה בפרצופים קשים שמחזיקה בשתי קבוצות כדורגל מרגשות, וג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו שהפכו אותה למוקד עלייה לרגל לכמה מהפאבים המכוערים בעולם.

      מנצ'סטר היא קודם כל התינוקות של באזבי. הכדורגלנים ששרדו את התרסקות המטוס של קבוצת מנצ'סטר יונייטד במינכן, והביאו תהילה מהולה בעצב לעיר שכל כך היתה זקוקה לתעל את הכאב הפיזי שלה למחוזות מופשטים. הכדורגל, האליפויות, הגביעים - כולם הפכו את העיר הזאת למקום קצת יותר שמח. שנים לאחר מכן, כשהאגדה כבר התעמעמה, הגיעה לעיר להקה בריטית שאף אחד לא ציפה לה. קראו לה הסקס פיסטולס וחבריה עשו מוזיקת פאנק שהושפעה מאנשים "מוזרים" בדטרויט ובעוד מקומות מעבר לאגם הגדול שנקרא האוקיינוס האטלנטי. לא הרבה אנשים הגיעו לצפות בהופעה, אבל האגדה מספרת שכל מי שנכח בהופעה הקים להקה. איאן קרטיס הקים את ג'וי דוויז'ן, מייק האקנל הקים את סימפלי רד - ובעיקר, אחד סטיבן פטריק מוריסי, הלך להקים להקה בשם הסמית'ס. השם הכי מנצ'סטרי שקיים. היש שם יותר סתמי מסמית'? שם יותר שקוף? כמה קל לשכוח את סמית', לדרוך עליו. כמה קל להתעלם ממנו. בדיוק כמו מנצ'סטר. הסמית'ס תהפוך להיות הלהקה הכי משפיעה בבריטניה של שנות השמונים, ויש כופרים שיטענו שיותר מהביטלס והסטונס - הסמית'ס הגדירה את הצליל של אנגליה האמיתית, לא זאת שמנסה להתחנף אל מחוץ לגבולות הממלכה - אלא זאת שבוכה מבפנים. זאת שיודעת את התשובות לכל השאלות, אבל שומרת אותן לעצמה.

      מנצ'סטר יונייטד הפכה לאימפריה עולמית בבעלות אמריקאית. מנצ'סטר סיטי, האחות הקטנה כביכול, הפכה למפלצת האמיתית של העיר, לאחר שנקנתה על ידי שייח'ים מהמפרץ הערבי העשיר. שתיהן נערצות בכל העולם, אבל הן כבר לא באמת אנגליות. לאחת יש מאמן פורטוגלי, לשנייה מאמן קטאלני - והשחקנים המאוד יקרים ועשירים שלהם מגיעים מכל רחבי העולם. הקבוצות האלה, הלב הפועם של העיר, לא יכולות לייצג את האופי של האנשים של מנצ'סטר. מה שנשאר להם זאת המוזיקה. יעלו ויבואו ניו אורדר, יצוצו לרגע מבריק אחד הסטון רוזס, יקומו וייפלו אואזיס - הרוק והפופ המדמם הזה, זה הדם שזורם בעורקים החבויים של עיר הפועלים.

      מוריסי בהופעה במנצ'סטר (מערכת וואלה! NEWS , עמית סלונים)
      כושר שיא. מוריסי במנצ'סטר (צילום: עמית סלונים)

      פעם בכמה שנים הוא חוזר, בכל פעם מאיים שזאת הפעם האחרונה. הילד האהוב והביישן, שהפך לגבר שלא שומר את דעתו לעצמו אף פעם. עם דם אירי ולב מנצ'סטרי, הבן הכי מפורסם של העיר כבר נטש ללוס אנג'לס, ומשם עקר לפריז ולבסוף לרומא. למכורתו המנומסת הוא חוזר פעם בכמה זמן, וזה רגע גדול בכל פעם. כל כך הרבה שאלות יש לעיר הזאת לשאול אותו, כל כך הרבה תשובות שהיא לא מוכנה לתת לו. והם כל כך דומים, וכל כך אוהבים. כל כך הרבה אמת מתפרצת כשהם נפגשים. מוריסי חזר למנצ'סטר אחרי ארבע שנות היעדרות, להופעה במרחק נסיעה קצר מהבית בו גדל, ומדובר באירוע מכונן לשני הצדדים. יש הופעות שעושות משהו לעיר, ועושות משהו לאמן - והן היסטוריות עוד לפני שאקורד אחד בוקע מהרמקולים. זה קורה כשפול מקרטני מופיע בליברפול, זה מתפרץ כשברוס ספרינגסטין מופיע בניו ג'רזי, זה מכשף כשפרל ג'אם מופיעים בסיאטל - וזה אפילו קרה כשלאונרד כהן הקנדי הופיע באצטדיון רמת גן הכל כך ישראלי. תחושה של בית שעוטפת את הקהל, את האמן - ואת העיר עצמה.

      העיר עוברת לכוננות מוריסי הרבה לפני ההופעה. אוגוסט עושה הפסקה מהשמש, והגשם האנגלי מנקה את רחובות העיר לאורך הסופ"ש. סיורי אוטובוס מזמינים את התיירים שמגיעים במיוחד להופעה בעיר כדי לראות את אתרי התיירות של מוריסי, חנות פופ-אפ רשמית נפתחת במועדון הנוער בסלפורד (שם צולמה התמונה המפורסמת של הסמית'ס מהאלבום "The Queen Is Dead" לפני 30 שנה) ושם ניתן לקנות כל דבר שמעריצי מוריסי יכולים לחלום עליו - והם קונים הכל. מחולצות עם מסרים למען בעלי חיים, דרך ממורבילה ממותגת ועד ספרים חתומים על ידי האמן ב-70 פאונד. כל אחד צריך להתפרנס.

      מוריסי בהופעה במנצ'סטר (מערכת וואלה! NEWS , עמית סלונים)
      מרצנ'דייז להמונים. מוריסי במנצ'סטר (צילום: עמית סלונים)

      לא הופעת רוק - אלא מעשה אהבים

      המוזיקה מתחילה בערב, כשהאמן עולה על הבמה, אבל ההופעה מתחילה הרבה קודם. התור לאולם מתחיל להתעצב כבר בשעות הבוקר המוקדמות. חלק מהמעריצים בילו את הלילה בשקי שינה מחוץ לדלתות הארנה. הקור לא מפחיד אותם, הם ממנצ'סטר. המעריצים הוותיקים יודעים איך זה עובד, זה לא הסיבוב הראשון שלהם. הם מתחילים לארגן רשימה של אנשים לפי סדר ההגעה לאולם, כדי שאם מישהו ירצה ללכת לאכול או לשירותים, הוא יוכל לחזור ולתפוס את מקומו בתור. היש יותר אנגלי מזה? כשהדלתות ייפתחו, הרשימה תימסר לסדרנים שיכניסו את המעריצים לפי סדר הגעתם בבוקר. ברשימה תוכלו למצוא שמות של אנשים מכל העולם. ג'ון הגיע מבוסטון, שרה הגיעה מפורטוגל, רובי ומארי הגיעו ממקסיקו (עם מצלמה של פעם, עם פילם והכל!), דיוויד עשה את כל הדרך מברזיל, ופלישיה הגיעה מארגנטינה. כולם מקנאים בי שאני הולך לראות אותו עוד פעמיים השבוע, בישראל. יש בעולם אמנים מופיעים עם קהל גדול יותר, ומטורף יותר - אבל אין אף קהל נאמן יותר.

      מוריסי, פעם האמן המשפיע בבריטניה, עולה על הבמה במנצ'סטר ארנה, פעם אולם ההופעות הגדול באירופה, לקול תשואות ששמור לרגעים מעטים בחיים בו העבר מתמזג לתוך ההווה. תודה שבאת, תודה שהיית, תודה שאתה קיים, תודה על מה שאתה בשבילנו. "נעים מאוד, אני ראש העיר החדש של מנצ'סטר", הוא אומר ל-21 אלף השכנים שלו, והתכונה בקהל בלתי ניתנת לתיאור. אין דרך להעביר במילים אלפי אנשים שמנסים, בו זמנית, לעלות לבמה כדי לגעת ולו לרגע באמן האהוב עליהם. אין דרך. מוריסי אומר עוד משהו, אבל זה לא משנה. הקלישאה אומרת שהתוכן הוא המלך, אבל בהופעה הזאת התוכן הוא משני כי הקלישאה המתאימה יותר מזכירה שהאהבה עיוורת. ויותר משמדובר בהופעת רוק, הביקור של מוריסי במנצ'סטר הוא קודם כל מעשה אהבים. וזאת לא "עוד אהבה" - זאת אהבה שונה, כי היא שלנו.

      הקהל הנאמן הזה, שחלקו לא נולד בכלל כשג'וני מאר דפק למוריסי על הדלת והציע לו להקים להקה, הגיע לכאן בשביל השירים שגרמו לו לבכות ובגלל השירים שהצילו את חייו. ההופעה מתחילה ב-"Suedehead", מהלהיטים הגדולים בקריירת הסולו של מוז, אבל לפי כמות הצרחות וההתלהבות בקהל הוא יכול היה באותה מידה לפתוח עם "כמו צמח בר" של נחצ'ה היימן המנוח, והאהבה היתה פורחת באותה מידה. מכאן והלאה הסטליסט, כמו האמן עצמו, לא יהיה מאוזן. וזה בסדר. גם הקהל לא מאוזן. יש כאן סבתות עם נכדים, זוגות הומוסקסואלים צעירים, משפחות שלמות, והרבה אנשים בודדים כמו הח"מ - רחוקים מהעולם שלהם, רחוקים מהמשפחה שלהם, רחוקים מעצמם אפילו - כולנו התאספנו כאן להתייחד עם הפה הגדול שמכה שנית, וכולנו מרגישים לרגע כמו ז'אן ד'ארק, בזמן שהלהבות התקרבו לפרצופה.

      הקול הגדול והחד פעמי של מוריסי נשמע טוב מתמיד. לא ברור איך גבר שמתקרב לגיל 60 (מתי זה קרה?!) ומתחזק כמה תאים סרטניים בוושט, שר הרבה יותר טוב מאשר כשהיה זמר צעיר בלהקה המצליחה במדינה. "ספורטאים לא מתחילים מלחמות. ספורטאיות לא מתחילות מלחמות. מעצבי שיער לא מתחילים מלחמות. פרות לא מתחילות מלחמות. פוליטיקאים מתחילים במלחמות. והם מתים על זה!", הוא אומר לקהל שבולע את הנאום המטופש והחביב עם צרחות של אהבה. כמו בכל ההופעות של "המוז", הקהל המשולהב מנסה להגיע לבמה כדי לגעת באליל שלו - עשרות מאבטחים מנסים לעצור אותם, אבל כמה אמיצים במיוחד מצליחים לשלוח את היד לבמה ולגעת לרגע בזמר, שנהנה מכל רגע.

      מוריסי בהופעה במנצ'סטר (מערכת וואלה! NEWS , עמית סלונים)
      מנמנמים ונהנים. מתכוננים להופעה של מוריסי במנצ'סטר (צילום: עמית סלונים)

      המופע של שיא הרגש

      מי שבדק את רשימות השירים בהופעות הקודמות בסיבוב ההופעות האירופי הקצר של מוריסי, לא אמור היה להתאכזב מהסטליסט של הערב. שני שירים של הסמית'ס בסך הכל, אחד מהם הוא "Meat is Murder" השנוי במחלוקת, שכולל הקרנת סרטון וידיאו קשה לצפייה (חלקו הגדול צולם בישראל), שעלול לגרום אפילו לאייל שנים של העולם לוותר על אכילת פגרים מתובלים. כמעט אף אחד לא מסתכל על הבמה ברגעים האלה, שכוללים כתוביות באנגלית ובעברית, אבל גם אם העיניים מצליחות להימנע מהתמונות הקשות - האוזניים לא יכולות לברוח מהצרחות של העגלים שנשחטים בכאב. צריך להיות פסיכופת בשביל לא להרגיש משהו ברגעים האלה. זו לא הטפה לטבעונות, זה פשוט המופע של שיא הרגש. מוריסי לא רוצה שתאהבו אותו כשהוא מראה לכם כבשים צורחים בזוועתיות בזמן שהגרון שלהם משוסף - הוא רוצה שתפתחו את העיניים, בתקווה שזה ייגע לכם בלב. זה מה שהוא עושה במוזיקה שלו כבר יותר משלושים שנה.

      כמה שירים מהאלבום האחרון (ולאו דווקא השירים הטובים ממנו), כמה B-Sides לא רעים אבל לא מוכרים לקהל הרחב, ובדיוק מספיק להיטים מקריירת הסולו כדי לא להפוך את הערב לאכזבה למעריצים הקז'ואליים. מצד שני, ספק אם זה יספק את הקהל הישראלי התובעני בהופעה הבאה שלו בתל אביב, ספק אם למוריסי זה אכפת. יכול להיות שאם זה ייגמר בתביעה ייצוגית כמו שהגישו נגד סיה זה אפילו יצחיק אותו. לקהל הישראלי שיבוא כדי לראות זמר גדול בכושר שיא, כשהוא שופך את הלב והקרביים שלו על הבמה בשביל לחשוף את האמת שלו - מצפה ערב נדיר, עם אמן נדיר.

      רשימת השירים:

      Suedehead
      Alma Matters
      All You Need is Me
      You Have Killed Me
      Ganglord
      Speedway (הבית האחרון בספרדית)
      Istanbul
      Kiss Me A Lot
      World Peace is None of Your Business
      Meat Is Murder
      The Bullfighter Dies
      It's Hard to Walk Tall When You're Small
      Ouija Board, Ouija Board
      Everyday is Like Sunday
      The World is Full of Crashing Bores
      One of Our Own
      Jack The Ripper
      I will See You in Far-Off Places
      What She Said/Rubber Ring
      Oboe Concerto

      הדרן
      Irish Blood, English Heart