סיפורי אקסטרים על סבבי הופעות מוטרפים בעולם יש לא רק לרוקיסטים אלא גם לג'אזיסטים. תשאלו את הסקסופוניסט אלכסנדר לוין והמתופף אביתר סליבניק, שלכל אחד מהם יש סיפור אימה משלו.
למחרת הופעה של לוין בברצלונה עם סקסופוניסט אחר, אסף יוריה, הצמד אמור היה להופיע בצרפת. "בשדה התעופה בברצלונה לא נתנו לאסף ולי לעלות עם הסקסופונים שלנו למטוס לצרפת", נזכר לוין. "הם היו מאוד קשים איתנו ולא מוכנים להתפשר. מסתבר שיש שם תקנון מיוחד, ובגלל שלא שילמנו מראש על הכלים לא יכולנו לעלות. התחננו, אמרנו שאנחנו בבעיה, אבל לא הסכימו לעזור לנו. אסף ואני ירדנו מהטיסה".
כמו שאומרים, לא תאמינו מה קרה אחר כך. "היינו צריכים להגיע לצרפת, אז שכרנו אוטו ויצאנו למסע ארוך ומטורף. אחרי בערך שש שעות נסיעה, כבר אמצע הלילה ואנחנו על הר בין ספרד לצרפת, והמנוע של האוטו הלך - והעלה עשן! האוטו נשרף באמצע ההר! גם לא הייתה קליטה סלולרית שם. חיכינו שם בערך שלוש שעות עד שהופיעה לראשונה קליטה. הגיע גרר צרפתי, וגרר אותנו אחורה, למוסך. אחרי התקרית, נהגנו עוד 14 שעות. והגענו בסופו של דבר להופעה".
ואחרי מסע ארוך וקשה מאוד להופעה, איך היית על הבמה? קלישאת הבמה שמעלימה קושי פיזי אצל האמן בזמן הופעתו - פעלה גם פה?
"לגמרי. הייתה הופעה מאוד מעניינת. בסופו של דבר אתה הופך את הקושי למשהו מוזיקלי, עושה את זה, וכשאתה יורד מהבמה אתה מתעלף".
אביתר סליבניק חווה מסע משוגע משל עצמו כשהסתובב בעולם עם להקתו של אלי דג'יברי. "היינו צריכים לטוס מאיטליה לספרד. זה היה אמור להיות הדבר הכי פשוט בעולם. הגענו לשדה התעופה. הסתכלנו בטעות על טיסה של חברת תעופה אחרת, שהייתה רבע שעה אחרי הטיסה שלנו, ופספסנו את הטיסה הנכונה. משם התחילו יומיים של טירוף, במהלכם עברנו שלושה שדות תעופה בתוך איטליה עם טעויות שהובילו לכך שהתעכבנו שש שעות בשדה התעופה ושיחקנו קלפים, ובשלוש בבוקר הבנו שזה לא שדה התעופה הנכון, רבנו עם נהג מונית איטלקי וחיילים ביקשו מאיתנו להירגע לפני שיגרשו אותנו משדה התעופה. זה היה סיפור של עוינות, כמעט הגענו למלחמה עם חיילים איטלקים. אבל זה לא הגיע לשם, בכל זאת אנחנו ג'אזיסטים נעימים. ובסוף בסוף, באיחור ובהצפה של רגשות, הגענו למדריד".
אלכסנדר לוין (בנם של אייקון התיאטרון המנוח חנוך לוין והשחקנית לילאן ברטו) ואביתר סליבניק הם שניים ממוזיקאי הג'אז הישראלים המוכשרים, המוערכים והחמים ביותר כרגע. דרכם האישית והמקצועית של הסקסופוניסט והמתופף התחברה מהנשימה הראשונה ומקצב פעימת הלב הראשון. רצה הגורל והם נולדו באותו יום, 6 בדצמבר 1995, ואפילו באותו בית יולדות בתל אביב.
האימהות למדו על זה בדיעבד, כי ההיכרות האמיתית החלה תשעה חודשים מאוחר יותר, כשהצטרפו לאותו פעוטון. מאז הם המשיכו יחד כמעט לכל מקום - אותו גן, אותה מגמת מוזיקה בבית ספר לאמנויות בתל אביב ואותה מגמת ג'אז בתלמה ילין; שניהם המשיכו לאותו הרכב ג'אז בצבא בו שירתו כמוזיקאים מצטיינים, ונרשמו אחר כך לרימון; שניהם גם עברו למשך מספר שנים לארצות הברית, שם תחילה התפצלה דרכם לראשונה - סליבניק נסע לברקלי ולוין לניו יורק - אך בהמשך התאחדו שוב בניו יורק, והשניים חיו בסצינה התוססת של מועדוני הג'אז וניגנו בסיבובי הופעות בינלאומיים - לוין בהרכב של עומר אביטל וסליבניק בהרכב של אלי דג'יברי. הקורונה הובילה את שניהם לחזור זמנית לארץ, ובקרוב הם גם יוציאו במקביל אלבומי בכורה עם חומרים מקוריים. "החיבור בינינו נובע מחברות ואהבה למוזיקה, והוא לא איזו החלטה עסקית", מבהיר סליבניק.
התחנה הנוכחית של הקשר המיוחד ביניהם היא הופעתם בפסטיבל הג'אז ה-7 בירושלים, שתתקיים ביום שלישי בשעה 21:30. הם יופיעו כרביעייה לצד תום אורן (פסנתר) ויונתן לוי (בס) ויציגו תמונה מיוחדת של החומרים המקוריים של שניהם.
הפסטיבל, מבית היוצר של פסטיבל ישראל ובשיתוף מוזיאון ישראל, יתקיים בשבוע הבא (22-24 ביוני) בגן הפסלים שבמוזיאון ישראל. על הניהול האמנותי של הפסטיבל הופקד החצוצרן הבינלאומי אבישי כהן, והוא יכלול הפקות מקור מיוחדות עם צמרת האמנים הישראליים, שחלקם פועלים גם בעולם. בנוסף ללוין ולסליבניק ישתתפו בו גם הצ'לנית מאיה בלזיצמן והמתופף מתן אפרת, הפסנתרן הבינלאומי שי מאסטרו, גלעד כהנא, ההרכב שעטנז של תמיר מוסקט ואורי קפלן (בלקן ביט בוקס), מאיה דוניץ, חגי ביליצקי, סיוון טלמור, יוסי פיין, גל דה פז שתארח את הפיראטיות ועוד.
בעולם הג'אז נמדדים מוזיקאים במידה רבה גם על ידי האמנים שהם מופיעים לצדם. ללוין ולסליבניק יש במה להתגאות בעניין זה, לאחר ששניהם ניגנו בהרכבים של שניים מבכירי הג'אזיסטים הישראלים בעולם - לוין בהרכב של עומר אביטל וסליבניק ברביעייה של אלי דג'יברי.
"הייתי צריך סקסופוניסט ללהקה שלי, ושמעתי על אלכסנדר מכמה אנשים", אומר עומר אביטל לוואלה! תרבות בשיחה מניו יורק. "בקיץ 2015 הוא היה עוד בן 20, בצבא, והזמנתי אותו לנגן איתי סשן. הוא היה צעיר אבל אפשר היה לשמוע שיש לו את הבגרות ואת ההבנה העמוקה של הבלוז. מאוד אהבתי שיש לו את ה-Feel הזה. התחלנו לנגן. אחרי שהוא קיבל שחרור מוקדם מהצבא וקיבל ויזה לארצות הברית הוא טייל איתי, ניגן בשלושת התקליטים האחרונים שלי, עד שהוא 'ברח' לישראל בגלל הקורונה. לאלכסנדר פשוט יש את זה!".
לוין: "יש בעומר משהו טבעי באישיות שהוא מאוד מעורב ונהנה לשתף אנשים בדרך שהוא עובר. אני עדיין לומד ממנו כל הזמן. אני זוכר ששמעתי את עומר כשהייתי בתלמה ילין והיו לי תקופות קשות עם עצמי. אני זוכר שהייתי בטיול מדהים עם המשפחה שלי בהולנד, ולקחנו סירה קטנה. שמתי אוזניות ושמעתי כמה אלבומים של עומר. זאת ממש מוזיקה שהוציאה אותי מהרבה מקומות קשים. הוא ממש היה הגיבור שלי. כשהקלטתי את האלבום הראשון איתו הייתי מאוד מאוד לחוץ והרגשתי לא טוב עם הנגינה שלי, ושהטייקים לא יוצאים בצורה שאהיה שלם איתם. עומר ראה שאני מבואס, לקח אותי לשיחה ואמר לי: 'הסיבה שאתה פה ושאני רוצה שתנגן איתי היא שאתה מנסה דברים. אם לא היית עושה את זה, זה לא היה מעניין'. זה נתן לי ביטחון. לשמוע את זה ממישהו כמו עומר, שהוא רוצה שאני אנסה דברים שחדשים בשבילי. זה שיחרר בי משהו מאוד גדול".
גם לאלי דג'יברי יש רק מילים חמות על סליבניק. "כמי שבא מאסכולה של ג'אז שחור ומהשורשים של הסווינג, כל מתופף שאני שומע אצלו את הדבר הזה, שמתחיל ביד ימין במצילה, שנשמע לי כמו הדבר הזה שגדלתי עליו כנער וכבוגר, מיד תופס אותי - וכשנפגשתי לראשונה עם אביתר, יכולתי להגיד כמו בסרט 'ג'רי מגווייר', You Had Me at Hello. הוא הגיע צעיר אפילו יותר ממה שהוא עכשיו. המצילה הזאת, המקום הזה שאני מחפש, שבה את לבי. זה נשמע פשוט אבל אין הרבה אנשים שמסוגלים לנגן ב-Feel הזה", הוא אומר. "מעבר לזה, הוא לא מפחד להיות יצירתי ולא מפחד לעשות טעויות. יש לו מספיק ביטחון עצמי כדי לא לפחד מה יהיה. וכל זה יוצר מפלצת תופים, שלא רק מלטפת אלא יודעת גם לבעוט בך, ולהגיע אליך כמו משאית סמי טריילר ב-200 קמ"ש. זו מכונה. בשבילי זה ג'אז שחור".
"מדהים לשמוע את מה שהוא אמר. בשבילנו, אלי דג'יברי ועומר אביטל היו אגדות כשהיינו ילדים", אומר סליבניק. "הם לא היו במרחק נגיעה. הם היו החלום המטורף. ולקבל את החונכות הזאת היה אחד הדברים הכי מדהימים. אלי מציג את זה כאילו זה בזכותי אבל אני מרגיש לגמרי שזה בזכות מה שהוא מעביר לי ואיך שהוא עוזר לי להתפתח, כמו שעזרו לו להתפתח בשיתופי הפעולה שלו עם הרבי הנקוק ואל פוסטר".
לדעתכם כדי להיות מוזיקאי ג'אז בינלאומי מצליח חייבים לגור בניו יורק, או שאפשר גם באירופה שבה סצנת הג'אז מתפתחת?
סליבניק: "ניו יורק זאת המכה של הג'אז. מגיל צעיר היה ברור לי שאסע לניו יורק, לפחות לתקופה מסוימת. אין דרך אחת. יש אנשים שיותר מעניין אותם אירופה. אנחנו פשוט גדלנו על הג'אז הניו יורקי אז היה ברור לנו שניסע לשם".
ואיפה אתם רואים את שארית חייכם - בחו"ל, בארץ או על הקו?
"אנחנו רואים את עצמנו שם בשנים הקרובות. לא בהכרח תמצא אותי עוד 40 שנה בסנטרל פארק, אבל לפחות נמצה עוד קצת את האנרגיה של העיר הזאת".
"הבנה עמוקה של הבלוז". אלכסנדר לוין
התפרצות המגיפה הובילה אותם לשוב לישראל במרץ שנה שעברה, ולהישאר כאן לזמן מה (סליבניק שב לתפוח הגדול לפני כחודש, ולוין ישוב לעיר הגדולה ביולי). בשנת הקורונה הם הפכו את האלכוג'ל ללימונצ'לו, כשהפעילו דרייב אין ג'אז בתל אביב בימי שבת. האימהות שלהן, חברות בעצמן, עומדות מאחורי המיזם היצירתי.
"כשחזרנו לארץ קצת לא ידענו מה לעשות, והאימהות שלנו מטבען מגוננות ותומכות. אימא שלי ראתה שעושים כל מיני דרייב אינים באירופה, ואמרה - למה לא לעשות גם בארץ?", מספר סליבניק, "שתיהן יזמיות באופי שלהן ויש להן כוח לגרום לדברים לקרות. אימא שלי ארט דיירקטורית, מעצבת תפאורה בפרסומות לטלוויזיה, מעצבת פנים ואמנית לכל דבר. וכך הגענו ללוקיישן המיוחד הזה. יצרנו גם גרפיטי מיוחד למקום. זאת הייתה הצלחה גדולה".
לוין: "באופן קבוע, בימי שבת בצהריים העמסנו את הציוד והגענו לחניון. האח הצעיר של אביתר ואחותי הקטנה הרבה פעמים עזרו במכירות כרטיסים ובשטיפת החלונות של המכוניות. באזור השקיעה היו בממוצע כ-70-60 מכוניות. זה היה עוד בימי התקנות הקשות של הקורונה של שמירת מרחק וכולי. אנשים הביאו שתייה וכיסאות נוח מהבית. וכל שבוע היו לנו על הבמה אורחים אחרים, מטובי המוזיקאים בארץ: אלי דג'יברי, שי מאסטרו, יוני רכטר ועוד רבים. כל שבוע להקה אחרת וחומרים אחרים. זה היה נפלא".
מנגינה שכתבה את עצמה
אתם חברים ומשתפים פעולה מוזיקלית כבר 25 שנה, ממש מיום לידתכם ולאורך כמעט כל תחנות חייכם. היו באופן טבעי רגעים שרבתם ונמאס לכם אחד מהשני?
לוין: "אני לא יכול לזכור מריבות ודרמות. אנחנו חושב ששנינו מספיק גמישים כדי לא ללכת ראש בראש. ללכת אחד עם השני".
סליבניק: "אני גם לא זוכר מריבות בינינו. אולי בילדות רבנו כי הוא גנב לי את הצעצוע או בגלל שהוא שבר לי בטעות את השן בבעיטה לפנים, כשהיינו בני ארבע. בגלל שאנחנו חברים הרבה שנים אנחנו יודעים מתי לתת אחד לשני ספייס. זה בא טבעי. כשהייתי בבוסטון היו לנו שנתיים שהיינו בלונג דיסטנס. ואנחנו יודעים שהחברות לא תלך גם אם לזמן מה לא נדבר".
כחלק מהחיבור הסימביוטי בין השניים כל אחד מהם ניגן גם באלבום הבכורה של השני. סליבניק אומר במפתיע כי "בהקלטות האלבום של אלכסנדר הרגשתי שאני מנגן הרבה יותר טוב מאשר בהקלטות האלבום שלי! הלוואי וזה היה האלבום שלי!". לוין מגיב בהתאם. "אני הרגשתי אותו דבר בהקלטות האלבום של אביתר. אני חושב שלפעמים כשאנחנו יותר מוגבלים - דווקא יש לנו יותר חופש. לסייד-מן, שלא מחליט מה הולך לקרות, יש יותר חופש מאשר ללידר".
אלבומו של לוין גם מופק על ידו, ואלבומו של סליבניק מופק על ידי אלי דג'יברי, ושני אלבומי הבכורה צפויים לצאת בסוף השנה. "הקלטות האלבום של אלכסנדר בארץ היו הכי קרוב שאפשר היה להגיע לניו יורק, מבחינת התחושה", אומר סליבניק. "הקטעים עצמם הם לגמרי ג'אז שחור. היה לזה הייחודיות והמקוריות. חוויה מטורפת, כמו לרכוב על סוס שדוהר מהר, במשך יומיים אינטנסיביים".
מעניין אתכם לעשות כמעשה בסיסט הג'אז אבישי כהן וגם לשיר?
סליבניק: "כרגע לא".
לוין: "כן, זה מעניין אותי, אבל אני לא מתעסק בזה. זה ברמת החלום. הייתי רוצה לשיר. לאט לאט".
יצרתם פעם גם שירים עם מילים פרי עטכם?
סליבניק: "יש לי טקסט אבל הוא נשאר בכספות בבית. אמרתי למפיק האלבום, אלי דג'יברי, שיש לי טקסט, וחשבנו אפילו להביא זמר או זמרת שישירו, אבל בסופו של דבר החלטתי לוותר על זה, בגלל הלחץ של העבודה ובגלל שאני לא מנוסה בעבודה עם זמרים. אולי בעתיד".
לוין: "לא כתבתי מעולם. פעם רציתי לכתוב תסריט אבל בסוף לא כתבתי".
אלכסנדר, הלחנת פעם שיר של אביך, חנוך לוין?
"לא, כמו שלא הלחנתי אף טקסט אחר. לפעמים בקטעים שלי אני מרגיש שיש איזה טקסט נסתר, כמו בקטע שכתבתי לבת זוג שלי, שבו אני מרגיש שזו מנגינה שכתבה את עצמה. אני מרגיש שיש טקסט מאחוריה, אני פשוט לא יודע מה הוא. ואני לא בטוח שאני רוצה להבין מהם המילים הנסתרות, שבטוח נמצאות שם".
ביום ראשון קיצרתי כהוגן
מחזה של אבא חנוך,
עשרה עמודים קרעתי כבר,
אבל הוא עדיין ארוך.
(מתוך השיר "שבוע בחיי הילד חגֶזֶר" שהקדיש חנוך לוין לתינוקו אלכסנדר, ביולי 1996)
אלכסנדר לוין, כאמור, הוא בנו הצעיר של אגדת התיאטרון חנוך לוין. הבמאי והמחזאי הביא לעולם ארבעה בנים משלוש נשים, ולכל אחד מהם העניק כינוי מוזר אחר: כץ, חזירא, קוֹקַל'ה וחגֶזֶר, הוא אלכסנדר, בנו המשותף של לוין והשחקנית ליליאן ברטו. הקשר של לוין וברטו החל ב-1993, כשהיא שיחקה בהצגה "הילד החולם" שכתב וביים באותה שנה. בסוף 1995 נולד אלכסנדר.
לוין הלך לעולמו כשאלכסנדר היה בן שלוש ושמונה חודשים בלבד. בסרט התיעודי "הפשע הקרוי אדם" שכתב וביים אחיו רפאל והפיקה ענת קנדל ("פנס בודד הפקות"), אומרת ברטו שלוין עסק יותר במה שקורה בראשו ופחות היה אבא. עם זאת, בסרט נראים קטעי וידאו ביתיים שבהם נראים חנוך ואלכסנדר אוכלים יחד באוהל קטן בסלון, לובשים מכנסיים על הראש ובועטים בחיוך אחד בישבנו של השני. בסרט התיעודי הזה גם ישנה התייחסות לאתוס השתיקה הלויני על מה שמתרחש בבית, שמכנה אחד מאחיו כ"תרבות של חוסר דיבור". גם אלכסנדר נראה כמי שאינו שש לדבר על אביו ומשפחתו, אך הסכים לעשות זאת בפעם הראשונה בריאיון עיתונאי.
"להתראיין באופן כללי אין לי בעיה, אבל לדבר על אבא שלי בריאיון אף פעם לא מצאתי לנכון", אומר לוין. "זה מאוד קשה, שאתה מנסה לעשות משהו, ואנשים מסתכלים עליך בצורה אחרת בגלל הייחוס שלך".
למה אבא שלך מיעט מאוד להתראיין?
"למה כן להתראיין? אני מבין למה הוא לא התראיין. זה לא עניין אותו. כשיש לך איזושהי כוונה לגעת באנשים בצורה מסוימת, ואתה מצליח לעשות את זה, אני חושב שיש איזשהו סיפוק מזה. ואני לא חושב שעניין אותו מה אנשים יחשבו עליו. כן עניין אותו מה יחשבו על היצירות שלו".
אבא מת כשהיית מאוד צעיר. יש לך זיכרונות ילדות ממנו?
"אני זוכר שבזמן שאבא היה בבית חולים הייתי הרבה אצל אביתר בבית. הזיכרונות שלי זה ששיחקתי עם אביתר".
איפה בחייך נוכח המיתוס של אביך ואיך נראים החיים בצילו?
"זה נוכח בכל פעם כשאני מדבר עם מי שמכיר את אבא שלי או אוהב את אבא שלי. בשאר הזמן זה לא נוכח. יש את איך שאנשים תופסים את חנוך לוין, ויש את אבא שלי. זה לעד יהיה שונה", הוא מדגיש, "בעבר אני מרגיש שזה יצר איזה חוצץ בין הרבה אנשים לביני. אני חושב שזה משהו שאנשים שמו באופן מלאכותי בינם לביני כשהם דיברו איתי. אני חושב שאנשים, כשיש משהו שמעניין אותם, הם לפעמים שוכחים דברים אחרים. אני בחיים שלי ספגתי בעיקר חוסר רגישות מאנשים זרים, שמצאו לנכון לבוא ולדבר איתי על אבא שלי באמצע הרחוב, באמצע היום, רק בגלל האינטרס שלהם. אני יכול להבין את העניין שלהם באבא שלי, זה כמו שיש מוזיקאים שאני אוהב שמעניין אותי לדעת עליהם עוד, ואם מישהו יכול לתת לי את המידע הזה - אני אשמח. אבל מעטים האנשים שמצאו לנכון להפגין איזושהי רגישות".
"אני מכיר בני אדם אחרים שהתייתמו מאבא שלהם, ואליהם לא פונים זרים ברחוב כדי לדבר איתם על זה. אבל האנשים שהכי קרובים אליי כן הפגינו רגישות. זה עזר לי למצוא ולהבין איזה אנשים אני רוצה מסביבי. מהאנשים שלא קרובים אליי אין לי ציפיות ובשלב הזה אני כבר רגיל לזה וכבר לא כל כך אכפת לי מהם, אבל בעבר ניסיתי תמיד להתחמק מזה. בתור ילד קטן, כשמנסים לבוא ולדבר איתך על אבא שלך שמת, זה לא דבר נעים. אני שמח בשבילי שאני לא עוסק בתיאטרון, והדבר שאני הכי אוהב בניו יורק זה שאף אחד לא יודע מי זה אבא שלי", הוא מוסיף.
אתה חושב לפעמים על מה אבא, לו היה חי, היה אומר עליך ועל יצירתך?
"אני לא חושב על זה בצורה הזאת. אני לא בדיוק חושב מה הוא היה אומר עליי. אבל ברור שאני חושב עליו. אני חושב על עוד הרבה אנשים שאני אוהב שלא נמצאים איתנו, וחושב לא פחות על אנשים שאני אוהב וכן נמצאים איתנו", הוא מסביר, "אני חי מגיל צעיר במציאות כזאת - אבא שלי חנוך נפטר כשהייתי בן שלוש ושמונה חודשים. ומגיל שש בערך נכנס לי לחיים אבא שלי מורן, שהוא אדריכל, ואיתי עד היום. והוא אבא לכל דבר. ממנו יש לי גם את אחותי הקטנה אלונה. מגיל שש היה לי אבא פול טיים, מהיום הראשון שראיתי אותו אהבתי אותו כמו אבא, והייתה לי תמיכה הכי חזקה שאני מכיר מהמשפחה. אז אף פעם לא הרגשתי חוסר באבא. לפעמים מוזר לי שהיה לי אבא אחר לפניו".
חנוך לוין כתב כמה טקסטים שהתייחסו לבנו אלכסנדר, שמופיעים בספר "אחרון" (ספרי סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד). כך, למשל, הוא כתב את השיר "מרובעי אלכסנדר" שנפתח במילים: "התינוק אלכסנדר בחור מונוגאמי/ לא יונק מהצד, רק אצל מאמי./ וראוי לציין בשמחה שעד כה/ הוא בא די יפה על סיפוקו"; וגם את השיר "שבוע בחיי הילד חגזר" (ראו המילים מעל). כשאני שואל את אלכסנדר מה דעתו על השיר, הוא אומר במפתיע כי הוא "לא זוכר את הטקסט הזה", כמו גם אף טקסט אחר שאביו כתב עליו.
מה היצירה של אבא שאתה הכי אוהב?
"המחזה 'יעקובי ולידנטל'. אני פשוט אוהב את זה. חשוב לי להגיד שחנוך לוין המחזאי הוא אבא של כולם. חנוך לוין הבנאדם הוא אבא שלי. יש אנשים שמכירים את המחזות שלו הרבה יותר טוב ממני. לא מעניין אותי להכיר את הדברים שלו יותר טוב מאנשים אחרים".
כשראיינתי את אמך, ליליאן ברטו, למעריב ב-2013 היא אמרה לי: "לעולם לא נאשר שימוש ביצירתו בפרסומת. חשוב לי לכבד את רצונו". למרות הבטחתה, שש שנים לאחר מכן היא אישרה שימוש בשיר "לונדון" בפרסומת ל-yes. חוקרי יצירתו ואנשים שהיו מקורבים לאביך היו המומים ואמרו לוואלה! תרבות שאביך לא היה אוהב את זה ומטיל על זה וטו.
"אני לא זוכר בדיוק מה היה, אבל מה שאני יכול להגיד על זה שאני חושב שאימא שלי והמשפחה שלי מנהלים את העיזבון של אבא שלי בצורה הכי טובה שהם יכולים. האתר, למשל, זה משהו שדורש די הרבה כסף. אין שום רצון של אף אחד מהמשפחה להרוויח כסף באיזושהי צורה שקשורה לאבא שלי. כל שיקול והחלטה שנעשית הם רק כדי שיוכלו לנהל ולשמר את העיזבון בצורה הטובה ביותר".
אני מבין שאביך ביקש לפני מותו שילדיו יהיו בקשר, ושתפגשו לעתים קרובות. הבקשות האלה מתממשות?
"אני שומר על קשר טוב עם האחים שלי. אף פעם לא גרנו יחד ואנחנו לא מתראים הרבה כמו שהייתי רוצה, אבל הם האנשים הכי קרובים אליי בעולם, אני אוהב אותם אהבת נפש, והם תמיד ישמשו כמודל חיקוי בשבילי".
בסרט המרגש של רפאל אחיך, אומרת אמך שחנוך ביקש לא למות בבית בגללך.
"אני מבקש למסור לו - תודה!"
ונקנח בשאלה: היספיק לנו הקיץ? היספיקו החיים?
לוין וסליבניק צוחקים: "התשובה היא כן, יספיקו!".