שחקנים, כידוע, מרבים להיאבק על ליהוקים לאותו תפקיד נחשק. במקרה של השחקניות הוותיקות לאורה ריבלין ותיקי דיין, פעמים רבות לא היה צורך בקרב כזה, בגלל שלא פחות משלוש פעמים הן ממילא גילמו את אותו תפקיד - גם אם בהפרש של כמה שנים, ובגרסאות שונות של אותם מחזות. שתיהן שיחקו בבית ליסין את דמותה של לביבה בהצגה "מלאכת החיים" שכתב חנוך לוין; שתיהן גילמו את דמות האם בהצגה "לילה טוב, אמא" מאת מרשה נורמן - דיין בקאמרי וריבלין בתיאטרון חיפה; ושתיהן נכנסו לנעליה של ויקטוריה אברבנאל בהצגה "תפוחים מן המדבר" שכתבה סביון ליברכט בבית ליסין - ריבלין לפני 15 שנה, ודיין בגרסה חדשה שתעלה בדצמבר בתיאטרון.
הליהוק שלהן לאותם תפקידים מפתיע, שהרי הן שחקניות שונות מאוד, עם טייפ קאסט כמעט הפוך. בתעשייה יש מי שמגדיר אותן כך: "תיקי היא קומיקאית-על שיודעת גם לשחק דרמה, וליאורה הפוכה - שחקנית דרמטית מרגשת שיודעת לשחק גם קומדיה".
"אנחנו לא רק שחקניות הפוכות, אנחנו גם בני אדם הפוכים", אומרת ריבלין בריאיון זוגי של השתיים לוואלה! תרבות, "תיקי בנאדם אופטימי וחיובי. כל הזמן אתה שומע איזה דברים נפלאים קורים לה. ממני לא תשמע דבר כזה. אני - גם כשקורים לי דברים טובים אני בטוחה שמשהו לא טוב קורה. אני בנאדם מאוד מסוכסך עם עצמו כל הזמן, ומזל שזה יכול לצאת בתפקידים - אחרת המצב היה לא טוב.
פעם הציעו לי תפקיד במחזה, והייתי בטוחה שבחרו בי כי התפקיד משרת שחקנים אחרים שעבדו בקביעות בתיאטרון הזה. לפני שסרבתי סופית נתתי לגדליה (בסר, בן זוגה - ש"ב) לקרוא והוא אמר: 'מה את מדברת, זה התפקיד הכי טוב במחזה'. ובאמת היה נפלא לעבוד ולשחק אותו. כשמציעים לי משהו, קודם כל אני חושבת שהם נגדי. בהקשר זה אמרה לי ציפי פינס: 'רק כשעובדים מקבלים עוד עבודה'. אני מעבירה את המשפט הזה הלאה".
ציפי פינס, מנכ"לית בית ליסין והמנהלת האמנותית שלו, נכחה בתחילת הריאיון שהתקיים בבית קפה בתל אביב השבוע, והצביעה על הבדל גדול נוסף בין שתי השחקניות: "כשנגמרת הצגה, תיקי יוצאת מהר כי היא אוהבת את הקהל ורוצה לשמוע אותו. לאורה, לעומת זאת, תהיה על סף התמוטטות ותיכנס לחרדות אם היא יודעת שיש מישהו באולם שהיא מכירה כמו תיקי, אז אסור לי להגיד לה מי הגיע להצגה".
לאורה: "זה נכון, חוץ מזה שאין סיכוי שתיקי תגיע להצגה שלי. זה לא מעניין אותה, אין מה לבנות על זה".
דיין: "אני עובדת כל יום. מה, ביום שאני לא עובדת אני אתלבש ואקח טקסי ואגיע? לא נראה לי הגיוני".
יש עוד הצטלבויות רבות בדרכן המקצועית של השחקניות הנפלאות האלה: הן כמובן מזוהות יותר מכל כגיסות בסדרה המיתולוגית "קרובים קרובים" של הטלוויזיה החינוכית; הן שיחקו יחד גם בהצגה "שלוש אחיות" של תיאטרון הקאמרי בשנות ה-70; ובשנים האחרונות כיכבו במשותף גם בשתי העונות של הסדרה המצוינת "שטוקהולם" בכאן 11.
ואם לא די בכל אלה, השתיים הצטלמו למופע מיוחד במלאת 40 לתיאטרון בית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר, שישודר מחר (שבת) בכאן 11, ויציג רגעים גדולים מהעבר וההווה של התיאטרון. לצידן ישתתפו במופע גם יונה אליאן, ששון גבאי, ליאור אשכנזי, מגי אזרזר, אבי קושניר, נתן דטנר, יניב ביטון, ריטה, רבקה מיכאלי, דב נבון, ענת וקסמן, חנה לסלאו, מיקי קם ועוד.
ריבלין ודיין יחזרו במופע לתפקיד של לביבה מ"מלאכת החיים" של חנוך לוין, שכל אחת מהן גילמה בבית ליסין - דיין כיכבה בתפקיד ב-1998 לצד יוסי בנאי ובבימוי עודד קוטלר, בן הזוג לשעבר של לאורה, שכיכבה באותו תפקיד ב-2012 לצד ששון גבאי ובבימוי רוני פינקוביץ' (הראשונה לגלם את הדמות הייתה ליא קניג). במוקד המחזה, בני זוג בסתיו חייהם נאלצים להתמודד עם הפער שבין המצוי והרצוי (צפו בקטע מהמופע בהמשך הכתבה).
תיקי, בתקופה שבה עלתה ההצגה, בעלך יאיר היה חולה. איך זה השפיע עלייך ועל ההצגה?
דיין: "בעלי היה חולה, כמעט בסוף חייו, וכל יום על הבמה הייתי מתאבלת עליו. הייתי אומרת משפטים שהלב היה נקרע לי מהם - 'יונה, יונה, אל תמות! אל תעזוב אותי יונה! עוד נשאר לנו להזדקן ביחד'. זה היה נורא".
בנוסף למחלתו של בעלך, כשעלתה "מלאכת החיים", גם לוין כבר היה חולה. סיפרו לי שהוא ראה את ההצגה ואמר עליה: "אני לא האמנתי שאפשר לשחק את זה כמו בשר ודם ולא באופן פואטי".
"התחילו אז השמועות שיש לחנוך משהו. יום אחד עשינו חזרה טרום-טרום-גנרלית, חנוך הגיע, ראה אותה, חיכה ואמר: 'אתם לא יכולים להופיע ככה, כשהוא עם שיער שיבה ואת עם תלתלים אדומים. אתם צריכים פיאות. אמרתי לו, 'על גופתי המתה'. זה היה המשך של ויכוח תמידי שלי איתו, שהוא לוקח דברים ומנכר אותם, מרחיק אותם לפולניה, אבל זה קורה פה, אלה הם יונה ולביבה פופוך, עם הכאבים שלהם. הוויכוחים שלי איתו תמיד היו לעשות את האנשים אמיתיים. כי אם אתה שם לי תחת וציצי אני כבר לא אמיתית, זה כבר הופך לגרוטסקה ולמשהו מסוגנן".
דיין היא אחת מהשחקניות ששיחקו הכי הרבה בהצגות של לוין, בהן "מלכת אמבטיה" מעוררת הסערה, וכן ההצגה הראשונה של "אורזי מזוודות" ב-1983 - שם שיחקה בדמות בלה, ומהמילים שאמרה במחזה הורכב השיר "לונדון" שהלחינה וביצעה חוה אלברשטיין. "שיחקתי בשמונה הפקות של חנוך. בגלל שחנוך מאוד קשור להצגות שהוא עושה ולאנשים שמשחקים בהן, כמעט כל יום הוא היה בא להצגות, וכמעט כל יום יצאנו למסעדה או לבית קפה, והפכנו למשפחה", היא מספרת. "אחר כך התחלתי לקנא בהצגות שלו שלא שיחקתי בהן, ושמחתי מאוד בהצגות שכן שיחקתי בהן. עשינו דברים יפים ומיוחדים מאוד ותמיד הרגשתי שאני במקום הנכון. אני טוענת שהקריירה שלנו זה הבחירות שלנו, והבחירות שעשיתי אף פעם לא היו על יד".
התיאטרון הישראלי בימינו רחוק מאוד מהאומץ שאפיין אותו בימי "מלכת אמבטיה", ולצערנו יש מעט מאוד מחזאות פוליטית. זה מבאס אתכן?
ריבלין: "כן, זה מבאס".
דיין: "ב'מלכת אמבטיה' התחלקה המדינה לשניים בפעם הראשונה - חצי היו בעד וחצי נגד. כולם היו אז באופוריה וחנוך נזעק להגיד לכולם: 'הלו! שימו לב!'. היום יש סאטירה בטלוויזיה. בתיאטרון, יכול להיות שכמה סאטיריקנים טובים התייאשו כי שום דבר לא עוזר ולא משפר".
ריבלין: "אני לא חושבת שבגלל זה הם התייאשו. אני חושבת שהתיאטרון, בגלל כל מיני חוקים שמחייבים אותו לכל מיני מתנ"סים וכאלה, לא נותן פה לאנשים יוצרים לבטא דברים כאלה. אם תיאטרון זה עניין של כמות קהל שייכנס לאולם כי אנשים צריכים להתפרנס, זה איפשהו מונע ביטוי מאוד עצמאי".
ריבלין מוסיפה כי צמחה בלהקת תיאטרון, "שהביאה, יחד עם הישגים אומנותיים חשובים במחזאות הישראלית, מודעות חברתית ופוליטית שהכתה גלים. ואני חושבת שעד היום זה מהדהד אצלי לבחירות ולהבנה שלי את הדמויות שאני מגלמת".
ליליאן ברטו, אלמנת חנוך לוין ומנהלת עזבונו, אמרה לי בריאיון למעריב ב-2013: "לעולם לא נאשר שימוש ביצירתו בפרסומת. חשוב לי לכבד את רצונו". למרות הבטחתה, שש שנים לאחר מכן אישרה שימוש בשיר "לונדון" בפרסומת ל-yes. חוקרי יצירתו ואנשים שהיו מקורבים למחזאי היו המומים ואמרו לוואלה! תרבות שלוין לא היה אוהב את זה ומטיל וטו.
"זה נכון, נכון. חנוך לא אהב כל מיני דברים וכולנו שיתפנו איתו פעולה. זה היה הרעיון. אני למשל אף פעם לא נידבתי עליו אינפורמציה אם הייתי מתראיינת, כי ידעתי כמה זה חשוב לו להישאר קצת בפרטיות. זה ממש הפתיע אותי שלקחו לפרסומת את השיר 'לונדון'", אומרת דיין, אך מוסיפה: "אני מאוד רציתי שיהיו לי עקרונות כמו לחנוך לוין, כמו לא לשתף פעולה עם פרסומות, אבל לא עמדתי בזה כי אנחנו מניאקים של אהבת הקהל והרצון שיראו וישמעו אותי. מאוד הייתי רוצה להיות סרבנית ראיונות אבל זה לא מצליח לי".
לאורה, אותך לוין לא ביים אבל שיחקת במחזות שכתב, ובהן תפקיד בלתי נשכח של פוגרה ב"חפץ" שביים עודד קוטלר. אומרים שבהצגות הראשונות היה לך קשה שלא להתפוצץ מצחוק על הבמה.
"בחזרה הגנרלית של 'חפץ' הבנו שזה שלאגר היסטרי. לא הייתי עם מודעות של קומיקאית. הקהל צחק מאוד. וגם אני צחקתי על הבמה. שיחקתי בחורה רעת לב. במהלך החזרות התפטרתי, כי לא האמנתי שיש בי כל כך הרבה פוטנציאל של רוע, אז עזבתי. ניסו למצוא מישהי אחרת במקומי, לא מצאו, אז חזרתי. והתחלתי ליהנות מהרוע הזה. הסטירות שהדמות שלי הפליקה היו מאוד כואבות. לא ריחמתי על אף אחד. אבל אחרי שצחקתי בחזרה הגנרלית, עודד בא בהפסקה ונתן לי סטירה. הוא כל כך כעס עליי. זה לא הפריע לי לצחוק אחר כך עוד פעם, כי זה היה בלתי נשלט. עד שלמדתי את המקצוע".
איך חשת כשבן זוגך באותו זמן והבמאי שלך, עודד קוטלר, נותן לך סטירה? נעלבת מזה?
"תשמע, תיאטרון זה רגשות. הוא מאוד אהב אותי, לא היה לי ספק בזה. הוא היה בעלי. אנחנו מדור אחר. אז בכיתי. אבל כל כך שמחתי בהצלחה, שזה נשתק מיד".
כמו בהצגה של לוין, גם בצילומי "קרובים קרובים" לא פעם התפוצצת מצחוק בזמן הצילומים.
"נכון. מאוד התביישתי בזה שאני צוחקת. כשלמדתי שיש צחוק בקטע שלי, לפעמים בכוונה עיוותתי את הטיימינג הנכון, ושיחקתי בטיימינג לא נכון, כדי שאולי לא יצחקו ואז אני אעבור את זה בשלום ולא אצחק בעצמי. וזה המעשה הכי מטומטם שאפשר לעשות".
דווקא אנשי חבורה קומית אחרת מימי החינוכית - חברי "זהו זה" - הפכו את הצחוקים הלא מתוכננים לסימן היכר שלהם.
דיין: "אף פעם לא יכולתי לשאת את זה. אף פעם. הם כיוונו לזה. הם לא ניסו להתאפק".
האם הצלחת האיחוד המתמשך של "זהו זה" פתחה לכן את התיאבון לאחד שוב את "קרובים קרובים", הפעם ליותר מפרק אחד כפי שעשיתם?
דיין: "אין שום סיכוי. קודם כל אני לא רציתי גם את האיחוד שהיה. אני לא אוהבת איחודים, זה כאילו קרקס. אנשים אומרים: 'זאת השמינה', 'ההיא הזדקנה'. בשביל מה לעשות את זה?"
ריבלין: "זה שונה ממה ש'זהו זה' עושים. הם עושים בידור, וזה לא שייך לדמויות שהם עשו פעם. יהורם, תיקי ואני יכולים גם לשיר אבל זה לא אותו דבר. אני לא מתעסקת עם זה, וזה לא חסר לי".
דיין: "כשהיינו ב'קרובים קרובים', תוך כדי שאני עושה משהו במטבח המצאתי את המשפט 'אם אתה לא בטלוויזיה, אז אתה לא בטלוויזיה'. וידעתי על מה אני מדברת".
מה חשבתן על כך שיהורם גאון רץ לנשיאות? מודאגות מזה שהוא אולי יידרש להבטיח ברמיזה או במפורש לחון את נתניהו כדי לקבל את תמיכתו?
דיין: "לא אכפת לי. אין לי דעה. אני משוחדת, תראה, הוא אח שלי והוא הבעל של לאורה. אבל אני לא רוצה להיכנס לפוליטיקה".
ריבלין: "קטונתי מלהיכנס למוח של נתניהו, זה גדול עליי. אני לא רוצה לענות על זה".
תיקי, לאחר עשרות שנים בהן שיחקת רק בקאמרי, ציפי פינס הצליחה לגנוב אותך לבית ליסין, בין השאר בזכות תפקידים שווים שהציעה לך. היה קשה לעזוב את הקאמרי?
"הסיטואציה השתנתה לגמרי, הגיל שלי השתנה, ופתאום קיבלתי הצעה מציפי. כשיש מנהלת תיאטרון שמתייחסת לשחקנים שלה כאילו זו מצוותה, היא רוצה לאפשר להם פרנסה כל הזמן, ללא הפסק".
בימי הקורונה פינס נאבקה יפה למען עולם התרבות, בין השאר בהופעות חשובות ונחרצות בכנסת.
"היא תמיד נאבקת יפה, תמיד חזקה מאוד, תמיד מפחידה, ומשיגה את מה שצריך".
לציפי יש זכויות רבות ותרומה רבה לתיאטרון, ועם זאת עולה השאלה שנוגעת לא רק אליה - האם כהונת המנהלים בתיאטרון, גם המוצלחים שבהם, לא ארוכה מדי?
דיין: "על אחרים יכולתי לחשוב על זה. על ציפי קשה לחשוב בגלל שאני רואה את ההתנהלות החכמה והנבונה שלה. היא יודעת לטפח ולעשות את זה טוב. לפעמים מאשימים אותה בזה שהיא עושה הצגות שהן מאוד מתקשרות לקהל ואתה מאוד יכול להזדהות".
את מתכוונת במילים עדינות להצגות בידוריות ומסחריות?
"אולי. אבל היא יודעת לעשות את זה, ולבחור את הדבר הזה. למשל, לעשות פעמיים את 'מלאכת החיים'".
בחודש וחצי האחרון משה איבגי הורשע בכל עבירות המין שיוחסו לו בכתב האישום, ופורסמו תחקירים עם טענות לתקיפות מיניות מצד יצחק לאור ושמיל בן ארי, והטרדות מילוליות מצד ארז דריגס.
דיין: "כל פעם שאני שומעת על מישהו אני בשוק, בהלם. זה מזעזע. אתה לא יכול לנצל את הכוח שלך. יש טוב ויש רע, תבחר את הדרך שלך, ואם אתה בוחר ברע אתה לא בסדר, אנחנו נתפוס אותך, נדבר עליך ונכניס אותך לכלא".
תנועת מי-טו שינתה לדעתכן באופן משמעותי את הכללים בעולם התרבות?
ריבלין: "אני מקווה. אני לא בגיל הזה שמישהו הולך להטריד אותי. גדלתי בדור שזה היה המון סביבנו. בתור ילדה בת 12, כששיחקתי בהבימה, הוטרדתי. רק בדיעבד, שישים שנה אחרי, בגיל 72, העזתי להתבונן בתוכי, הבנתי איך זה חרט בי באופן שלא עלה על דעתי קודם, איך זה פגע באמון שלי באנשים. תמיד הרגשתי שאני רכוש של מישהו, שאפשר לעשות בי דברים. רק אחרי גיל 70 הבנתי מה זה אומר שלא הייתה לי בעלות על עצמי. כל העניין של מי-טו הבהיר לי שיש דברים אצלי שנצרבו משם ואיפשהו הנחו את חיי בצורה עקומה, ולא נתתי על זה אף פעם דין וחשבון לעצמי".
עד כמה הייתה חסרה לכן הבמה בשנת הקורונה?
ריבלין: "יצא לי עכשיו ללכת להופעה של שולי רנד. למרות שהייתי עייפה, הייתה המון התרגשות אצלי ואצל הקהל מהדבר החי הזה, מהחשמל הזה, מהיכולת להזדהות. אחר כך חזרתי הביתה, פתחתי יין, למרות שאני לא שותה בזמן האחרון, ועד שלוש בבוקר לא יכולתי להירגע. ואין דומה לזה".
דיין: "הצטלמתי בשנה הזאת לסרטים ולטלוויזיה, אבל הגעגוע להצחיק ושיצחיקו אותי היה כל כך גדול, שהתחלתי לצלצל לכל האנשים האלה שמצחיקים אותי ואני מצחיקה אותם ויוצא לנו קול דומה. ראיתי כמה כולם מתגעגעים לבמה. הייתה תקופה בקורונה שחשבנו שככה אנחנו הולכים לחיות, זהו. אמרתי לעצמי, לא נורא, אני עוד מעט בת 73, הספקתי יפה".
ו"במקרה" רגע לפני הבחירות נתניהו פתח את הכל.
דיין (בסרקזם): "ממש במקרה. הכול במקרה. מה יהיה? יא אללה, עוד פעם הוא יהיה ראש ממשלה? נפלנו על הראש. כל מה שהיה זה מה שיהיה? We are doomed".
ריבלין: "האדים עוד יעלו. יש פה דברים שבכלל עוד לא דיברו עליהם. על התאבדות של הרבה אנשים אף אחד לא מדבר. מדהים שלא מציפים את כל מה שקורה לאנשים, אתה לא שומע על זה בתקשורת בכלל, על התמודדויות של אנשים".
הביקורת של דיין על נתניהו בריאיון מזכירה את הסערה הגדולה שהתעוררה בבחירות 1999. במהלך כנס אמנים בקיבוץ שפיים בו נאמה גם דיין, היא כינתה את תומכי נתניהו "אספסוף מהשוק". הליכוד השתמש ללא הרף בדבריה בתעמולת הבחירות - אבל זה לא מנע מברק לנצח את נתניהו בפער גדול. דיין, מצדה, הבהירה בעבר כי דבריה לא היו על רקע עדתי, והזכירה כי היא עצמה בת למשפחה סורית.
"זה היה ממש מעוות", אומרת דיין, "זה היה בזמן מאוד טוב בשביל ביבי ותעמולת הבחירות. אז הוציאו את זה החוצה כחלק מהתעמולה ולא חשבו על הבנאדם שעומד מאחורי. אני פרענקית, אני שרה בערבית, מדברת ערבית, אז על מה אתם מדברים? נפלתם על הראש? לא היה בזה היגיון".
שיחקתן ביחד ב"שטוקהולם" בכאן 11, שיצרה נעה ידלין וביים דני סירקין, העוסקת בחבורת בני 70 והיא מציגה את בני הגיל הזה כמלאי חיות ועסיסיות. גידי גוב, ששיחק בסדרה לצדכן, אמר בריאיון לוואלה! תרבות: "גם בארץ וגם בחו"ל, בכמה וכמה סרטים שראיתי, הגיע השלב שבני הגיל הזה גם שודדים בנק ועושים דברים מופרעים. זה נורא נחמד".
דיין: "יש בשנים האחרונות פריחה גדולה בסרטים, בטלוויזיה ובפרסומות לשחקנים מבוגרים שהוכיחו את עצמם ויש להם רזומה נהדר. קהל בדרך כלל מחבב אותם. אני המומה מזה. זה התחיל מ'בנות הזהב', המשיך ב'שטוקהולם' שבה בני הגיל הזה לא מדברים על גריאטריה ותרופות אלא שונאים, מקנאים, אוהבים ומניאקים".
ריבלין מסכימה. "תפקידים שמציעים לי עכשיו לגילי לתיאטרון כתובים יוצא מהכלל, מלאי ויטמינים, חושניות ואירוטיקה. ואני אומרת, הרי בגיל הזה שום דבר לא נחלש. האמוציות, הרצונות, הכמיהות והתאוות לא משתנות. לא הרבה תפקידים טובים שקיבלתי בצעירותי משתווים לאיכות של התפקידים האלה", היא אומרת.
ב"מלאכת החיים" כותב לוין על המוות: "ואז - לשכב דוּמם, לנוח - סוף-סוף בלי עוף". עד כמה אתן מוטרדות ממחשבות על הרגע שבו יגיע ה"סוף-סוף בלי עוף"?
דיין: "זה בא בגלים. כשאני מרגישה טוב נראה לי שזה לא יגיע בכלל ושאני לא צריכה לדאוג. עכשיו בקורונה המוות זה משהו שהתחיל להיות אפשרות. אני מרגישה שבשנה הזאת של הקורונה הזדקנתי בארבע-חמש שנים. הזיקנה אשכרה קפצה עליי ולא מרחמת, הברכיים, העיניים, ואני פחות שומעת. בגלל שישבתי ברביצה וראיתי 'משפחת קרדשיאן', והגוף לא זז - אין חזרה, אין הצגות, אין מדרגות - הכושר ממש ירד. אבל כבר יצאתי מזה, אבל בפירוש יש מחשבות כי אנחנו קרובות לשם".
רוני פינקוביץ', שביים בין השאר את הגרסה של "מלאכת החיים" בכיכובך, לאורה, וגם את ההצגה "משפחה חמה" בכיכובך, תיקי, בחר לשים קץ לחייו בהמתת חסד בשוויץ בדצמבר, לאחר שהתמודד בכ-30 השנים האחרונות עם טרשת נפוצה.
ריבלין: "רוני היה איש מוכשר מאור. העבודה איתו הייתה לי קשה, אבל יצאו לי שני תפקידים מעולים איתו. אני מעריצה אותו על האומץ שלו".
דיין: "אני גם. זה סיפור מאוד עצוב ומפתיע. לי תמיד היה כיף איתו. יש הבדל כשהבמאי מקיף אותך באהבה, תמיכה והערכה - אתה יכול להיות נפלא. כשהתחלנו לקרוא את 'משפחה חמה', הגעתי ורוני הציג אותי ככה: 'זאת תיקי דיין, וכל מה שהיא אומרת היא צודקת'".
והנה ציטוט נוסף מ"מלאכת החיים": "הכל היה שקר. חייתי בשקר. מה שרציתי - לא השגתי. ומה שיש לי - לא רציתי בו". האכזבה הזאת מהחיים מתכתבת עם קטע משירה הטעון של ריבלין, "זה לא זה (מייל משחקנית צעירה)", שבו כתבה בין השאר: "ואני בכלל לא רציתי אותם, לא כל מה שקוראים 'הקריירה' שהגיעה לשום מקום. לא הבמאים ששכחו, המנהלים שצעקו, הסוכנים שלחשו: את יותר מדי יפה, יותר מדי ילדה, יותר מדי זקנה, יותר מדי כוס אמק מכוערת, כל מה שאפשר לשמוע בשוק אם את שחקנית או זונה. לא התפקידים שקיבלתי ולא רציתי, ולא אלה שכל כך רציתי ולעולם כבר לא אעשה".
אני מזכיר לריבלין את המילים האלה, והיא אומרת: "אמרתי מקודם שאני מסוכסכת עם עצמי. זה כנראה גם מקום יצירתי, שיוצאים ממנו כל מיני דברים, ביניהם השיר הזה. שחקן הוא כמו זונה. יום אחד רוצים אותך, ויום אחד את על הרצפה. זה מקצוע כזה. אבל אני חושבת שבורכנו במקצוע הזה. זה מקצוע שאת חיה בו במאתיים אחוזים של המהות שלך. זה מקצוע שמאפשר לך להתחשבן עם כל הדברים שמתערבבים אצלך ולחיות חיים של אנשים אחרים".
על מה אתן מתחרטות?
ריבלין: "נדמה לי שזה היה בשנת 1972-3. דני וולמן עמד לצלם את הסרט 'מיכאל שלי' על פי ספרו של עמוס עוז, מאוד רצו שאשתתף והדמות מאוד התאימה לי. והחלטתי שלא. הייתי בתקופה סבוכה וקצת מפורקת עם תאומים בני שנתיים. גרתי בחיפה והצילומים בירושלים והחלטתי שלא. הרגשתי שזה גדול ומורכב מדי עלי בזמן הזה. ואמרתי לא, בלב שלם, וגם אחר כך כשקצת נצבט לי הלב ידעתי שעשיתי החלטה טובה. אני מרגישה יותר חוסן ככל שאני מתבגרת, אבל כשהייתי יותר צעירה ועם ילדים קטנים, עשיתי לא מעט ויתורים בנושא הקריירה - באותה תקופה לא היה נהוג מה שהיום די ברור, שבני זוג חולקים באחריות, כמו שאני רואה אצל הילדים שלי - ואז עם ידיעת הכוחות הנפשיים שלי ויתרתי לא מעט על הצעות טובות. היה לי חשוב שתהיה עבודה וטובה אבל לא קפצתי מעל הפופיק לעשות כמה שיותר".
דיין: "אני לא מרגישה החמצות. ידעתי שאהיה שחקנית מגיל 12. אני מרוצה מהבחירות שלי".
ריבלין: "לפעמים קראתי את המפה לא נכון. היו דברים שהציעו לי ולא לקחתי ועשיתי שטות. לפעמים הייתי כל כך מבוהלת שדחיתי דברים טובים. לדוגמה, הסרט 'תמהוני' שעשיתי בשנות העשרים היה בפסטיבל קאן, אבל לא נסעתי כי חשבתי שלא אהיה מספיק יפה ושלא יהיה מי שיסדר לי את השיער והייתי בטוחה שלא אמצא שמלה".
דיין: "ואני בדיוק הפוכה - אני בטוחה שאני הכי יפה מכולן, שאותי ירצו כולם, שאין מישהי שמשתווה לי, ככה אני חיה. לא נעים לי מלאורה".