חנוך לוין הלך לעולמו בקיץ 1999 והותיר אחריו כמות עצומה של 22 מחזות שלא הספיק להעלות לבמה. במלאת עשרים למותו, פנתה אלמנתו ליליאן ברטו לארי פולמן והזמינה אותו לביים אחד מהם. הוא התחיל לקרוא את כולם ונעצר בשביעי, "מתאבל ללא קץ", שכמשתמע משמו, מתגלה כמחזה מטלטל שלא ניתן לעמוד בפני כוחו, על מלך שמתמודד בצורה הרסנית עם האבל על מות בנו, שנפטר בעקבות מחלה. היוצר מספר כי ברגע שקרא אותו, הבין כי אין צורך להמשיך הלאה, וזו ההצגה שיעשה. את התוצאה אפשר יהיה לראות מאמצע ינואר בתיאטרון הקאמרי, ולפחות לפי הקטעים שנחשפו לתקשורת, מדובר ביצירת מופת מדהימה.
פולמן הוא אחד הקולנוענים המצליחים בתולדות התעשייה המקומית, החתום בין השאר על "ואלס עם באשיר"', "קלרה הקדושה" ו"כנס העתידנים" וגם על הסדרה "פרשת השבוע", וכעת הוא מסיים פרויקט חדש - עיבוד קולנועי מסקרן ומבטיח ליומנה של אנה פרנק. לעומת הניסיון העשיר שלו בעשייה קולנועית וטלוויזיונית, בתיאטרון לא עבד עד כה. "תמיד רציתי, אבל אף פעם לא חשבתי שייצא", הוא אומר בריאיון לוואלה! תרבות.
זכית בגלובוס הזהב ובאוסקר הצרפתי על "ואלס עם באשיר" והיית מועמד עליו לאוסקר האמריקאי, ובאופן כללי עברת הרבה אתגרים בחייך המקצועיים - ובכל זאת, לביים הצגה של חנוך לוין עוד לא ביימת. זה הלחיץ אותך?
"לא, אני באופן כללי לא מפחד. יש גם שחרור בזה שאתה עושה משהו בפעם הראשונה. כמו שעם 'ואלס עם באשיר' עשינו את סרט האנימציה הראשון בישראל. כשאתה עושה משהו פעם שנייה, אחרי שהצלחת, יש את הלחץ שאולי תיכשל, אבל בפעם הראשונה יש תמימות".
עד כמה שהם נראים רחוקים, אולי יש מכנה משותף בין ההצגה הזו ל"ואלס עם באשיר"? הסרט עסק בפוסט-טראומה שלך כחייל קרבי במלחמת לבנון, ו"מתאבל ללא קץ" עוסק גם כן בהתמודדות עם טראומה ועם זיכרון.
"זו הפעם הראשונה שאני חושב על זה. מה שאני יכול להגיד זה שהיה משהו נורא מדגדג בלהפוך את הבן המת של המלך לחייל. אבל לאן זה היה לוקח? זו סתם פרובוקציה, זה היה הורג את המחזה, זה נורא לא אינטליגנטי, וקראתי את המחברות המקוריות של חנוך לוין. זו חד משמעית לא היתה כוונתו".
ומה הכוונה שלך?
"אם עשרה אחוז מהקהל ייצא מההצגה עם מחשבה על מה זה שכול, עשיתי את שלי".
"חנוך לוין הוא גדול מחדשי ומשמרי השפה העברית", הצהיר פולמן בדברי ההקדמה לתקשורת לפני החשיפה הראשונים של קטעים מן ההצגה, ובשיחה עם וואלה! תרבות המשיך להדגיש את גדולתו של היוצר המנוח - "יש איזה מיס-קונספציה לגביו. מדברים עליו כ'מחזאי הלאומי', 'המחזאי הגדול', אבל הוא גם היה במאי ענק, במאי מדהים. תראה למשל את ההפקה המקורית של 'הילד חולם', או של 'אשכבה".
אתה זוכר את המפגש הראשון שלך איתו כצופה?
"כן, לדעתי זה היה ב'קרום', שראיתי כילד. זה המחזה הכי פולני מן המחזות שלו, ואני גדלתי בבית פולני בו כולם היו ניצולי שואה שרצו שהאחיות שלי ואני נתנהג כמו צברים, אבל הם עצמם בחיים לא יצאו מהקהילה. הם דיברו פולנית ואכלו אוכל פולני, ומה שהניע אותם היה תחושת אשמה שהם בחיים, בשעה שאף אחד מן המשפחה לא שרד. זה משהו שתמיד באוויר במחזות של לוין. הדמויות מונעות מאשמה ורגשי נחיתות, ותמיד יש משחקי השפלה וכוח".
גם במחזה הזה, כשהמלך בגילומו של מוריס כהן מפיל מכיסא הגלגלים שלה דמות בשם 'מומחה הנפש', אותה מגלם יואב לוי.
"במחזה המקורי אין כיסא גלגלים. אני הוספתי אותו כי חיפשתי דרך להציג משחק כוחות ביניהם, שאחד צריך להתכופף כדי להגיע לשני".
למה היה לך חשוב ללהק לתפקיד הראשי את מוריס כהן, היחיד מהשחקנים שאינו כוכב קבוע של הקאמרי?
"בניתי את ההצגה סביבו. הוא חזק ומשדר עוצמה, אבל גם חולשה, יש בו חוסר אונים - ואתה מאמין לו. לא נרחיב כדי לא לעשות ספוילרים, אבל המלך עושה דברים איומים במהלך ההצגה, והייתי צריך שחקן שמעורר רגש והזדהות, כי אם לא אגרום לך לבכות עם הדמות הזו, מה עשיתי?"
עד כמה הניסיון שלך בקולנוע עזר לך כבמאי תיאטרון, ועד כמה העבודה בתיאטרון תעזור לך כבמאי קולנוע?
"בסופו של דבר, לביים זה פרקטיקה. הדברים לא משתנים. צריך לדעת לזהות זיוף. הדבר הראשון שעשיתי היה להוריד לשחקנים את המניירות. הצופה רואה הכל, גם משורה שלושים, אז ביימתי אותם כאילו שהם בקלוז-אפ. לא יוצא לי מספיק לביים בקולנוע כי כל סרט שלי מופרע ולוקח לי שנים לגייס כסף".
את התפאורה כאן עיצב שותפך הקבוע דוד פולונסקי, שעבד איתך גם על "ואלס עם באשיר". למה עיצבתם אותה ברוח האקספרסיוניזם הגרמני?
"אני מת על התקופה הזו. ראית את הסרטים האלה לאחרונה? הם מדהימים. יש שם סרטי אימה טובים פי מאה מכל מה שעושים היום".
בצד מוריס כהן, "מתאבל ללא קץ" מציג צוות מרשים של שחקניות ושחקניות, בהן מיה לנדסמן, דוד שאול ושניים שעבדו עם פולמן עוד ב"פרשת השבוע" - הרקדנית/שחקנית ליר כץ, שמגלמת את הילד המת בצורה עדינה ופיוטית ובה בעת מלאת עוצמה, ויואב לוי, שבתפקידו כ"מומחה הנפש" משלים שנה מרהיבה מבחינתו, שהתחילה עם הסרטים "הבלתי רשמיים" ו"ימים נוראים", בה גילם את דמותו של חגי עמיר. "ברגע ששמעתי שארי הולך לביים הצגה, היה לי ברור שאני חייב וצריך להיות חלק מזה, ולשמחתי גם הוא חשב ככה", הוא אומר בשיחה עם וואלה! תרבות.
לך יש ניסיון תיאטרלי עשיר בהרבה משלו. איך הוא התאקלם?
"ארי בתיאטרון זה כמו ייקה במזרח התיכון. יש דברים שהיה לו קשה איתם, אבל יש גם צדדים שהוא מאוד נהנה מהם - למשל העובדה שיש זמן לעבוד ולא צריך לבזבז זמן בוויכוחים על תקציבים כמו שקורה בהפקת סרט. יש זמן לחזרות, משהו שבקולנוע בדרך כלל בקושי קיים. בסך הכל, נהנו מן העבודה על ההצגה הזו, עד כמה שאפשר ליהנות ממנה, לאור התכנים שלה".
איך באמת היתה האווירה מאחורי הקלעים?
"ניסינו בכוח למצוא את הצדדים הקלים יותר, ואת ההומור במחזה. אנחנו נורא נאבקים לא להשמיד אותו עם אובר-דרמטיזציה, כי באמת שלא צריך ויש בו מספיק כוח מלכתחילה".
המכנה המשותף הכי חשוב שלך ושל ארי זה היותכם אוהדים שרופים של ליברפול. השנה כנראה תזכו באליפות לראשונה מזה שלושה עשורים. מה תעשו כשמשחק האליפות יעלה על אחת ההצגות?
"וואו, נהיה בבעיה, נפנה להנהלה להבהיר את חומרת העניין ונבטל את ההצגה באותו ערב".
