אורי פפר. ינאי יחיאל, ביגוד: אליהו מדר showroom, שיער: איציק סבג,
אורי פפר(צילום: ינאי יחיאל, ביגוד: אליהו מדר showroom, שיער: איציק סבג)

סינמה פפריקו

מאוכזב מחבריו כוכבי הוליווד שלא תמכו בישראל בזמן הלחימה, מתחרט שאיפשר לבמאי לסרס אותו, כועס על השתלחויות ביבי באכיפת החוק, מתפייס עם הילד האלים שהיה פעם ומציע לחבר אתכם עם מל גיבסון אם יש לכם במקרה תסריט על המכבים. ריאיון עם אורי פפר, המככב ב"פמת"א" בכאן

02/07/2021
"אתה מבין שהנרטיב שאנחנו מורגלים בו כבר קשה למכירה בארצות הברית. פתאום מבטלים לך מדינה. אפשר לחשוב שאנחנו תופעה שאפשר לבטל אותה כי עושים השלכה שאנחנו משטר כזה או אחר, בלי רקע. משהו בתרבות הביטול הזאת מאוד הפתיע אותי"

בימי המהומות והלחימה בעזה של מבצע "שומר החומות", בחודש מאי, התאכזב השחקן אורי פפר ממספר חברים שלו בארצות הברית בגלל שלא הביעו את תמיכתם בישראל ולא הפגינו אמפתיה למצוקה האישית של משפחתו תחת הטילים. חלק מאותם חברים שביאסו הם שחקנים מהשורה הראשונה בהוליווד.

"בשעת צהריים נסעתי בתל אביב על אופנוע עם הבת שלי, עמנואל, ופתאום תפסה אותנו אזעקה", אומר פפר בריאיון לוואלה! תרבות, "עצרתי את האופנוע, נכנסנו לבניין אקראי וירדנו למקלט. צילמתי מהצד אותי ואת הבת שלי לסרטון. רואים אותה במבט מבוהל. שלחתי בפרטי את הסרטון הזה לשלושה חברים שחקנים שלי, שהם חוד החנית בהוליווד, מהגדולים ביותר, לא אנקוב בשמות. תמונה שווה אלף מילים, אז רציתי שידעו איך זה נראה, ובלי לנסות לגייס אותם לשום דבר. רק אחד מהם ענה לי, 'וואו, זה נורא. אני בטוח שהעניינים הסתדרו', ועבר לנושא אחר. ושניים אחרים לא הגיבו לי. עכשיו, אני בקשר טוב איתם, ומדובר בשניים שמגיבים על כל דבר. נעלבתי מהם. זה מאוד ביאס אותי".

"נפלה עליי ההבנה עד כמה המצב גרוע", מוסיף פפר. "שחקנים הוליוודיים מפחדים להביע דעה אפילו במחשכים של קומוניקציה אישית. לא רוצים לגעת בתפוח האדמה החם הזה. כל אותם אנשים רוכבים על כל גל חברתי שגואה בים התודעתי שלנו, MeToo, Black Lives Matter ועוד. אתה מבין שהנרטיב שאנחנו מורגלים בו כבר קשה למכירה בארצות הברית. פתאום מבטלים לך מדינה. אפשר לחשוב שאנחנו תופעה שאפשר לבטל אותה כי עושים השלכה שאנחנו משטר כזה או אחר, בלי רקע. משהו בתרבות הביטול הזאת מאוד הפתיע אותי".

נעלב מאדישות החברים הטובים מהוליווד. אורי פפר(צילום: ינאי יחיאל, ביגוד: אליהו מדר showroom, שיער: איציק סבג)

"סינמה פפריקו". זה היה השם שבחרתי לפינת ביקורת הסרטים שהגיש החייל הצעיר אורי פפר, בתכנית "בוקר טוב צה"ל" שערכתי בגל"צ, אי אז באמצע הניינטיז. כבר בימיו ההם, אי אפשר היה שלא להיות מוקסם מפפר הירושלמי - שיש מי שתיאר אותו בקריצה מיותרת כ"קצת ערס" באותה תקופה. הוא הגיע לגל"צ מגולני, תחילה שימש כטכנאי ואחר כך כפקיד סרטייה.

התחברנו והתיידדנו (וזה גם המקום לגילוי נאות, על אף שלא שמרנו על קשר מאז השחרור ועד לריאיון זה). פפר שבה את הלב כבר אז בכמויות האדירות של הכריזמה, היצירתיות והאמביציה שלו. בניגוד לרבים אחרים, לא הופתעתי מכך שפפר הפך לאחד השחקנים הישראליים הכי מצליחים בעולם. מדהים ומרגש ששם הפינה בתכנית הבוקר הרדיופונית ההיא, "סינמה פפריקו", הולם עכשיו כשם לסרט חייו.

אחד הזיכרונות הבלתי נשכחים משירותו היה המרדף הנחוש שלו אחרי סילבסטר סטאלון, שביקר באותה תקופה בישראל, מרדף המלמד משהו על השאפתנות והעקשנות של פפר. כמי שהעריץ את סטאלון מאז ילדותו, פפר ביקש להקליט אותו לג'ינגל לפינה שהגיש בתכניתו של טל ברמן, שפרץ באותה תקופה. הפינה, "העולם על פי פפר ושמש" שמה, הייתה מין תסכית שבועי ובהמשך הפכה לתוכנית שנקראה "קיטבג".

"סטאלון הגיע לישראל כדי לפתוח את 'פלאנט הוליווד', רצתי אחריו, תפסתי אותו ואמרתי לו: תקשיב, אני חייל, אני עושה תכנית ברדיו, ואני רוצה להקליט אותך לג'ינגל, והצלחתי לעשות את זה!", נזכר פפר, "הג'ינגל הלך ככה: אני שואל אותו 'היי, מי אתה?', והוא עונה: 'סילבסטר סטאלון'. אני שואל: 'ומה אתה שומע?', והוא עונה: 'העולם על פי פפר ושמש'. חזרתי לגל"צ, הורדתי את ההקלטה ממצלמת הווידאו, ולתדהמתי הטכנאי אמר שההקלטה באיכות שלא עוברת שידור. היה לי מפח נפש גדול. ידעתי שסטאלון חוזר באותו יום, אז שוב נסעתי לארוב לו, במלון הילטון. חיכיתי לו מתחת למלון, הוא בדיוק יצא והתכוון להכנס למכונית בדרך לשדה התעופה, אבל לא נתנו לי להתקרב אליו. ואז צעקתי לעברו: 'מיסטר סטאלון, גיב מי דה צ'אנס יו נבר האד!'. הוא הסכים! והקלטתי אותו מחדש לג'ינגל".

כבוגר גל"צ, מה דעתך על הכוונה לסגור את התחנה?

"אני חושב שזה יהיה עצוב מאוד. אני חושב שלתחנה יש זכות קיום. זה בית הספר לתקשורת הכי טוב שיש בארץ, עוד לפני שלל תכניות הריאליטי זה היה הטקס להפוך ממישהו שרוצה למישהו שיכול, בסוף שירותו".

עוד בוואלה!

מורשת מפוקפקת: הסיפור מאחורי כישלון סדרת הענק של נטפליקס

לכתבה המלאה
המרדף אחרי סטאלון. אורי פפר(צילום: ינאי יחיאל, ביגוד: אליהו מדר showroom, משקפיים: דולצ’ה גבנה, שיער: איציק סבג)

אורי פפר נולד לפני כמעט 46 שנה בירושלים, גדל בשכונה הצרפתית ולמד בבית הספר הניסויי ירושלים. הוא העיד על עצמו שהיה ילד היפראקטיבי ואלים, ועם זאת כיתת הדרמה שאליה הצטרף בכיתה ג' שינתה את חייו. "הייתה לי בצעירותי בעיה מאוד קשה עם מסגרות. הייתי גם מאוד קטן פיזית. הייתי פצפון עד גיל 17. כינו אותי גמד. זה יכול להפוך אותך לאחת משתיים: או לטיפוס שמתכנס ומתבייש בשוני שלו, או לטיפוס מוחצן. בגלל שהייתי קטן מצאתי שהדרך להגן על עצמי היא דרך כוח. הייתי מוחצן. והחצנה בגיל כזה היא אלימות. לא היו לי יותר מדי אלטרנטיבות. הייתי גם בן להורים גרושים, ויכול להיות שזה גם גרם לכך שמאבק הוא חלק מהדנ"א שהכרתי. ואז בכיתה ג' נכנסתי לשיעור דרמה ופתאום מצאתי שקט. הרגשתי מקום שכל השוני שלי התאים. כבר לא שינה הגודל. יכולתי למצוא את עצמי בחדר, בתרגיל, להמציא את עצמי מחדש, לבלוט, להיות חלק, וליהנות".

"לדרך שלי היו זרעים מגיל מאוד מוקדם. הקולנוע וכל עולם הדמיון בשבילי היו ארץ עוץ מעולה לברוח אליה. תמיד אהבתי להיכנס בחושך לראות סרט ולהיעלם לעולם אחר לכמה שעות. ולא משנה מאיזה סרט יצאתי, תמיד הלכתי ודיברתי כמו הדמות שאהבתי. והרגשתי כמו מושא הערצה שראיתי".

"אני יכול להגיד לך שהעבודה הכי גדולה שהצלחתי לעשות עם עצמי בחיים היא האלימות", מוסיף פפר. "אני ביסודי אדם אלים, אבל אני לא אדם אלים יותר. העבודה הזאת נמשכה שנים. כמובן שאלימות מגיעה מאיפשהו, היא לא צומחת סתם, היא לא גזרת גורל. הבנתי מאיפה היא הגיעה, למה אני בורח אליה ככלי, כפתרון של בעיה, הבנתי מה הכוח שאני מקבל ממנה, ושאני נדרש לאומץ. האלימות מגיעה מפחד. אז הייתי צריך להבין ממה אני מפחד, ואיך אני משנה את האותיות - והופך את הפחד לדחף, בלי לחצות את הרוביקון".

הפך את הפחד לדחף. אורי פפר(צילום: ינאי יחיאל, ביגוד: אליהו מדר showroom, שיער: איציק סבג)

הדרך שהתחילה בסדנת המשחק בכיתה ג' הפכה למקצועית לאחר השחרור, כשטס לניו יורק ללמוד משחק בסטודיו של לי סטרסברג. הדבר התפתח למגורים של 11 שנים רצופות בניו יורק ובלוס אנג'לס, ובהמשך עוד שנים של נסיעות רבות לצילומים שם. נקודת מפנה בקריירה שלו התרחשה בשנת 2000, כשהשתתף בהפקת אוף ברודוויי "דה לה גווארדה" של תיאטרון דריל רות. השבוע מצא צילום מהמופע, העלה לאינסטגרם, ונשטף בנוסטלגיה.

"זו הייתה מתנה, להיות חלק מקבוצה של אנשים מדהימים שהכניסו לי ערכים שונים שמלווים אותי עד היום, להיות חלק ממשהו שהיה כזאת הצלחה גדולה", אומר פפר, "כשעשיתי את זה, הזמנתי אנשים ואמרתי להם 'אני עושה הצגה בניו יורק'. ואז אנשים באו וראו שזה... קרקס. לא היה לי תמיד נוח להגיד עד הסוף מה זה. ואחרי ההצגה אם אנשים היו מתלהבים הייתי מרגיש טוב. ואם הם לא היו מתלהבים הם היו אומרים לי: 'תשמע, זה קצת קרקס'".

פפר הפך לאחד השחקנים הישראליים הכי מצליחים בהוליווד. הוא שיחק בין השאר בסדרה "דיג" שיצר גידי רף ובסרטים "Gardeners of Eden" שהפיק לאונרדו דיקפריו, "הסרבן" בבימוי מל גיבסון, "שומר הראש והמתנקש" לצד ראיין ריינולדס וסמואל ל. ג'קסון, ובאחרונה הצטלם לסרט " The Way of the Wind" בבימוי טרנס מאליק ובהשתתפות בן קינגסלי וג'וזף פיינס. במקביל, לא הזניח את עשייתו בארץ והשתתף בין השאר בסרטים "פרינסס", "העדות" ו"המלאך" ובסדרות "אולי הפעם" ו"פלפלים צהובים".

עוד בוואלה!

"אבא שלי שאל, 'מי ירצה לראות את זה'"? ריאיון עם במאי "העדות"

לכתבה המלאה
מקפיד לעבוד גם בישראל. אורי פפר בסדרה "פמת"א" של כאן 11(צילום: כאן 11)
"יכולת לשבת בבית קפה שם, ומישהו יגיד לך: 'אתה הולך לשלם או שגם את זה תיקח חינם?'. זאת אומרת, מצד אחד האנטישמיות בסטריאוטיפ הנחות, הפוגעני והמסוכן ביותר, ומצד שני אנטי ציונות שהפכה להיות אנטישמיות. הם יגידו 'אין לי בעיה עם יהודים, אבל ישראל זה משהו אחר'"

אם זה לא מספיק, בסוף החודש תעלה העונה השנייה של הסדרה "פלמח" בערוץ טין ניק לצופי yes, שבה פפר יגלם את דמות הנבל הראשי, ובימים אלה מככב פפר בעונה השנייה של הסדרה "פמת"א", המשודרת בימי שני ב-21:00 בכאן 11. פפר מגלם בה את עו"ד אלישע בר און, המוכנה "התרנגול", שבעונה הזו מפתיע בחזרתו לפרקליטות כעומד בראש ועדת ביקורת מטעם שר המשפטים, ומטרתו היא לנקות את האורוות ועל הדרך לנקום אישית במי שסילקו אותו משם בבושת פנים.

העונה הנוכחית נוצרה על רקע התקפות חסרות תקדים מצד הנאשם בפלילים, ראש הממשלה לשעבר נתניהו - בפרקליטות, ביועמ"ש, בבתי המשפט ובמוסדות המדינה שניסה לערער. מה דעתך על זה?

"זו קטסטרופה, זה מפחיד ואין לזה מקום. אני שמח שלכל הפחות יש תחושה שהצלילה הזאת נבלמה. מה יעשו - ימים יגידו. אבל אני לא חושב שמדינה שבה אני מגדל את הילדים שלי יכולה להרשות לעצמה לשים בסימן שאלה את כל המוסדות שאמונים על הצביון הדמוקרטי של המדינה. זה מאוד מסוכן ומאוד מטריד שזה הגיע למצב שזה כמו צנטריפוגה, כלומר שנראה היה שאף אחד לא יכול לעצור את זה.

"שים לב איזה שקט יש בשבועות הראשונים של הממשלה החדשה. איזה שקט. מוסד ראש הממשלה זאת לא תכנית ריאליטי! אני לא צריך לראות את זה כל יום בטלוויזיה. ככל שאני שומע פחות - יותר טוב. יצא שהפוליטיקאים שלנו הפכו להיות טאלנטים. מה אני צריך לשמוע אותם כל היום? מה קרה? ולא צריכה להיות האווירה הזאת של ה'פלישתים עלינו' על כל צעד ושעל. ואני שמח שיש שקט עכשיו! מה אנחנו רוצים? רק שקט".

הצצה לפרק הבא בעונה השנייה של "פמת"א"

אורי פפר ושרה פון שוורצה בקטע מתוך העונה השנייה של הסדרה "פמת"א" של כאן 11 (כאן 11)

הסדרה "פמת"א" הצליחה מספר פעמים לחזות את מה שיקרה במציאות. אחת העלילות המרכזיות שנכתבו לעונה הקודמת נגנזה בסופו של דבר, מאחר שהזכירה מאוד את פרשת עורכת הדין רות דוד, פרקליטת מחוז תל אביב לשעבר. הפרשה של דוד התרחשה במציאות רק לאחר כתיבת העלילה, והיוצרות מחקו את העלילה כי לא רצו שיחשבו שהן כתבו אותה בגלל הפרשה. הסדרה הקדימה את זמנה גם בהצבעה על מערכת הבריאות במדינה הנמצאת במצוקה, בתסריט שנכתב זמן רב לפני התפרצות הקורונה. התכתבות נוספת עם החיים האמיתיים מצויה בדמות הפרקליט אלישע "התרנגול" בר-און, שמגלם פפר, שבעונה הקודמת הואשם ביחסי מרות ובהטרדה מינית. התסריט נכתב זמן רב לפני שנודע על אמירותיו הפוגענות כלפי נשים של עו"ד עמית איסמן כלפי נשים שהיו כפופות לו, שמונה בתחילת השבוע כפרקליט המדינה תוך הימנעות מהצבעה של שלוש שרות.

חשבת שהמינוי של איסמן ראוי על רקע התבטאויותיו הפוגעניות כלפי נשים?

"אל"ף, אני שמח שאני לא שופט בישראל. בי"ת, מתוך התחום שלי, וכאבא לשתי בנות, אני חושב שכל השיח שהשתנה בשנים האחרונות סביב היחס לנשים הוא ראוי ויש לו מקום. אבל במקרים מסויימים יש אנשים ראויים, שלא עשו שום דבר פלילי או משהו שפגע, אלא אמרו משהו בהיסח דעת, וזה לא יכול לבטל חיים שלמים של עשייה. אני חושב שראוי לבחור כל נושא לגופו. אני בטוח שאנשים שבדקו אם איסמן ראוי להיות פרקליט המדינה שמו על כף המאזניים את מה שהוא אמר מול שאר הדברים שלזכותו, ומצאו לנכון שהוא יכול לשמש כפרקליט המדינה".

עוד בוואלה!

שלמה בראבא: "אני עומד כל בוקר מול הראי ואומר לעצמי 'אתה ראוי, מגיע לך'"

לכתבה המלאה
"מי טו" עזרה לשמור על השחקניות וגם על השחקנים. אורי פפר ואשתו יעל גולדמן בפרמיירת העונה השנייה של "פמת"א"(צילום: אסף רביבו, טדי הפקות)

איך הרגשת גם בעבודתך על סטים בארץ ובחו"ל את ההשפעה של תנועת MeToo?

"האווירה על הסט שונה בתכלית. האווירה בדיאלוג עם נשים. זה הוציא את העוקץ מתרבות הניצול שהייתה קיימת, והכניס את מי שידע לנצל למקום מתגונן. מי שהניצול לא חלק מהדנ"א שלו היום משאיר דלת פתוחה בפגישה עם שחקנית צעירה, ולא נכנס למקומות שיכולים להתפרש בצורה כזאת או אחרת.

"כשחקן, כשאתה מצלם סצנות אקשן ברור שיש מתאם פעלולים על הסט, זה מקצוע מכובד. והיום יש מתאם אינטימיות, תקן שלא היה לפני MeToo. אם פעם היית בא לסצנה והיית אומר יאללה, בוא נתנשק, או אומר יאללה נראה לאן זה הולך. היום ברור שאתה מתייחס לזה כמו אל סצנת קרב, גם אם יש בזה משהו מוזר בפעם הראשונה שאתה עושה את זה. אתה שואל אישה מראש - יפריע לך אם בסצנת הנשיקה היד שלי תהיה פה? שואל אותה מה יהיה לה נוח ואומר לה מה יהיה נוח לך, ואתה מיישר קו לפני כן.

"זה קורה עכשיו גם בארץ. בפמת"א התנשקתי עם דר זוזובסקי, הייתה לנו סצנת התעלסות. אז לפני הסצנה אתה שואל מה נוח ומה לא נוח. ואז הבמאי נכנס ומסכמים מה רואים ומה לא רואים. ככה זה היום. פעם, כשהיינו ילדים, הייתה יותר אווירת קרקס בתחום הזה. כשאני התחלתי הרגשתי שאני מצטרף לקרקס. אתה נוחת באיזושהי עבודה, אתה פותח אוהל, אתה מכיר חבורה של נשים, עושה איתן את השיגעון, נסגר האוהל, חוזר למדבר, פותח עוד פעם אוהל. וכל אוהל יש לו את החוקיות שלו, את ההתנהלות שלו. היום, כחלק מהגלובליזציה, הכל תחת מטריה אחת. יש חוק אחד בכל העולם. לא רק בארצות הברית שומרים על השחקנים אלא בכל העולם".

שלחו תסריט על המכבים. אורי פפר עם מל גיבסון(צילום: GettyImages)

הבמאי דני סירקין, שעבד עם פפר בסדרה "מפלצות קטנות" והיה חבר של אחיו הגדול, אומר: "פפר הוא מקצוען אש. יש לו גישה ממש אמריקאית לעבודה, הוא תמיד מוכן, תמיד בזמן, תמיד נחמד ואדיב והוא בנאדם מוכשר מאוד. שחקן מסור. הוא גם מאוד דואג להיות בכושר גופני ואני כחובב פעילות גופנית בעצמי מעריך את זה מאוד. הוא מסוג השחקנים שמביאים משקולות לסט כדי לא לפספס אימון ביום צילום ארוך. זה מרשים אותי".

אני מצטט את דבריו לפפר, והוא אומר: "אני לא מאחר לשום דבר בחיי. אשתי הנפלאה, קוראים לה יעל, היא אוהבת להיות בדיוטי פרי עד שהיא שומעת שסוגרים את הדלת. בשבילי זה עינוי תאילנדי. העור שלי מתגרד. אני כמו ילד טוב - מגיע איך שנפתח השער, עשר דקות אחרי זה אני כבר בכיסא, זה נותן לי שקט ורוגע. כאן אנחנו מתנגשים".

אם הזכרת את אשתך, יעל גולדמן, עד כמה זו הקרבה להיות אשתך, ומתי זה הגיע לנקודות רתיחה?

"זה כל הזמן משתנה. מה שהיה בתחילת הקשר שלנו הוא עולם אחר ממה שזה כרגע. תמיד יש את המלחמה הפנימית בין איש המשפחה שאני לבין הרצון שלי להמשיך להיות האני העצמאי. שנת הקורונה ייצרה המון דיסוננס. יש מחלה נוראית בשם FOMO (חרדת החמצה - ש"ב), המחלה של הדור שלנו. אתה רואה באינסטגרם את ההוא במסיבה ומבואס שלא הזמינו אותך וכו'. ויש משהו במשפחתיות שמחייב אותך בהתכנסות. מי יותר, מי פחות.

"אני בר מזל שאשתי תומכת בקריירה הבינלאומית שלי, אני טס ואני עושה. ובכל זאת, בתיאטרון של עצמי בראש יש משהו בשנת הקורונה הזאת שגרם לי להיכנע לעניין הזה של המשפחתיות. המשפחה חשובה לי והאבהות היא אחת התענוגות הגדולים בחיים, אני פשוט פאתטי כשזה מגיע לילדים".

עוד בוואלה!

תאמר נפאר: "יהודים אומרים שחיינו בדו קיום. הם לא יודעים כלום על חיינו בלוד?"

לכתבה המלאה

"ולגבי יעל, זוגיות זו עבודה, בית משותף זו עבודה, ולא משנה מי אתה. תוסיף על זה שהקריירה שלי היא בינלאומית, אנחנו בית עם שלושה ילדים, ויעל צריכה להישאר ולג'גל קריירה מדהימה שלה עצמאית לבד. ופתאום אני קם ואני עוזב לשבועיים, שלושה, ארבעה. פתאום אני אומר לה, אנחנו עוברים עכשיו לחו"ל לשבעה-שמונה חודשים, ותולשים את הילדים מהמסגרות ואותה מהחיים. בזה יש המון הקרבה.

"מצד שני, אני חושב שאנחנו אוהבים את זה בחיים המשותפים שלנו. היו כמובן נקודות רתיחה, יש כל הזמן, אבל לאפשר זה מנטרה ששגורה בפי שנינו. מאוד חשוב לכל אחד מאיתנו לאפשר לשני את המרחב ואת המקום להיות ולעשות עצמאית. אבל אנחנו גם המון ביחד בבית, ובחופשות כל הזמן, ושומרים על עשייה משפחתית משותפת רציפה. הסוד של חברויות הוא חוויות משותפות חדשות".

כשחקן בינלאומי מצליח, עד כמה קשה פגעה בך הקורונה?

"הפסדתי המון כסף. בהחלט הרגשתי במגפה פוגעת בי. אבל החיים ממשיכים. לפני כשבועיים חזרתי מלוס אנג'לס, אחרי שלא ביקרתי שם שנה ושלושה חודשים בגלל הקורונה. הרגשתי כמו ב'בלייד ראנר'. אני לא מכיר את העיר. היא נראית כמו אחרי מלחמה, לא פחות. שקט, נטוש, עצוב, פגום. רבבות של הומלסים ברחובות. לא אחד-שניים, אני מדבר איתך על אלפים, מלא אוהלים, מאות מטרים ברחובות מרכזיים. אני עובד על אופנוע, רואה אותם, והריח שאתה מריח הוא צחנה. במרכז העיר. אישרו להם להיות שם בגלל הקורונה, עכשיו לא יודעים מה לעשות, קשה לפנות אותם. פעם זה היה קיים באיזה רחוב בדאון טאון אל איי, עכשיו זה בכל מקום, כולל הוליווד, ווסט הוליווד, סנטה מוניקה והכל בכמות גדולה מתמיד.

אנחנו פה בארץ שוכחים איזה בני מזל אנחנו, בטח בפן של הקורונה. המשבר פגע בכל העולם, אבל אתה מרגיש שהסירה לא התפרקה. בקליפורניה יש משבר הגירה שלילי ראשון מסוגו בהיסטוריה של המדינה. אנחנו במדינת פוסט טראומה, מערכת המכות שאתה חוטף פה והיכולת שלך להתאושש כל כך טבועה בלאומיות שלנו - מערכת בחירות ועוד מערכת בחירות, שום דבר לא יפיל אותנו. מרגישים כמו מתאגרפים שקמים כל פעם מחדש".

תחרט שאיפשר לבמאי לסרס אותו. אורי פפר(צילום: ינאי יחיאל, ביגוד: אליהו מדר showroom, שיער: איציק סבג)

על מה אתה מתחרט?

"החרטה הכי גדולה שלי בחיים זה הניסיון לרצות אחרים. גם מקצועית זה נשק יום הדין שהפעלתי נגד עצמי, זה המסרס הלאומי. וגם אישית. בכל פעם שרציתי לרצות מישהו אחר - תמיד יצאתי מופסד. זה משהו טבעי שלנו כבני אדם, הרצון לרצות. כשחקן, הבנאדם הראשון שאתה רוצה לרצות זה את הבמאי שלך, אתה יכול להגיע לסט של סרט עם איזו קונספציה של דמות שאתה בנית, ובמאי יכול להגיד לך, אהבתי או לא אהבתי. יש הבדל בין מצב של דיאלוג עם הבמאי, כשיש תוכן מאחורי הכן או הלא של הבמאי, לבין מצבים שזה לא ככה. נתתי מקום לבמאי להחליט עלי בצורה שסירסה את העבודה שלי ולא עמדתי על שלי, כי פחדתי או כי רציתי לרצות או כי לא מספיק סמכתי על עצמי".

בסרט "העדות", שביים עמיחי גרינברג, גילמת היסטוריון שנלחם בהכחשת שואה. עד כמה אתה מרגיש את האנטישמיות החדשה?

"אני מרגיש גם את הישנה וגם את החדשה. האנטישמיות הישנה מורגשת, כשאני מצלם, עובר לידי מישהו ברחוב, רואה אותי, מקיש בעקבים ואומר 'הייל היטלר'. היום ברלין וגרמניה זה מקום קול לנסוע אליו אבל אני זוכר תקופות שהייתי נפגש שם בבר עם חבורות של נאו נאצים מפחידים, גלוחי ראש, וביני לבין עצמי חישבתי מאיפה אני נמלט אם אצטרך. הייתה לי חברה אוסטרית שבאתי אליה ולא יכולתי לפגוש את סבא וסבתא שלה כי אני יהודי. היא ניסתה לעשות הכל כדי לכפר על רגשות האשם.

"אבל בארצות הברית מעולם לא הרגשתי אנטישמיות ולא איזשהו שיח שהוא אנטי יהודי. אמנם גרתי רק בניו יורק ובלוס אנג'לס שהם המכה של היהדות שם, אבל בנסיעה האחרונה שלי לארצות הברית - דברים כבר נשמעו אחרת. יכולת לשבת בבית קפה שם, ומישהו יגיד לך: 'אתה הולך לשלם על זה או שגם את זה תיקח חינם?'. זאת אומרת, מצד אחד האנטישמיות בסטריאוטיפ הנחות, הפוגעני והמסוכן ביותר שלה, ומצד שני אנטי ציונות שהפכה להיות אנטישמיות. הם מחפשים את זה. הם יגידו 'אין לי בעיה עם יהודים, אבל ישראל זה כבר משהו אחר'. אני חושב שהמצב שלנו מאוד קשה. אנחנו די מפסידים במערכה הזאת. אבל אני מנסה לא להתייאש, לדבר ולהסביר".

ואגב אנטישמיות, אחרי שעבדת עם מל גיבסון, אמרת שלא הרגשת שהוא שונא יהודים.

"נכון. מל גיבסון, יותר קל להתמודד איתו. כי מה שנאמר היה בריש גלי, ולא משהו שאתה צריך לנחש. זה משהו שאתה יכול או לחשוב שהוא גזעני או להאמין לבנאדם שזה נאמר בהיסח הדעת תחת השפעה של סמים ואלכוהול, ולסלוח לו. כולנו חוטאים בגזענות כזאת או אחרת סביב שולחן האוכל שלנו, כולנו גדלנו עם גזענות מובנית כזאת או אחרת, וככל שאנחנו גדלים אנחנו יודעים לפרק את זה.

"מאוד חששתי לפגוש אותו. הייתה לי דעה מאוד מוצקה על מיהו ומהו. אבא שלו מכחיש שואה, ומל אמר את מה שאמר, אז למה שאיפגש איתו? לא רציתי להיות עלה התאנה שלו. ברגע שהכרתי אותו גיליתי שהוא בנאדם מדהים. אתה יכול לראות את הסביבה שלו - הבת שלו נשואה ליהודי. החברים המשותפים שלנו יהודים ישראלים. אתה מבין שההוכחה היא בשטח, בחיים, ולא בכותרת שתפסה. הידיעה שלו על ההיסטוריה שלנו הפליאה אותי. עזוב את זה שכבר שנים יש לו חלום להפוך את סיפור המכבים לסרט, ואני פונה דרככם לקוראים שיש להם תסריט, להעביר לי ואני אעביר לו".

כשאתה מתראיין בעולם, אתה חש לפעמים בקונפליקט בין הביקורת שאתה חש כלפי המדינה לבין רצון אולי להיות שגריר ולא לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ?

"אני תמיד רואה את עצמי כשגריר של המדינה. יש מספיק מקטרגים. אני תמיד שואל בשיחה שלי עם גורמים זרים שאלת יסוד: האם אתה חושב שיש לעם היהודי זכות לחיות במדינת ישראל. זה הבסיס לכל דיון. אם אני מסכים יותר או פחות עם הממשלה - זה כבר עניין נקודתי, ולא תמיד יש את הזמן והרצון מהצד השני לשמוע. אני משתדל להתרכז במה שאני מאוד גאה בו".

עוד בוואלה!

חשיפת "עובדה": השחקנית שפוטרה אחרי שאיבגי הטריד אותה נחשפת

לכתבה המלאה

שיחקת עם שירה האס בסרטים "פרינסס" שביימה טלי שלום עזר (2015) ו"פרא אציל" שביים מרקו כרמל (2018). יכולת לנחש שהיא תגיע כל כך רחוק?

"לא רק שיכולתי לנחש, תרשה לי לספר לך משהו. בזמן הפקת 'פרינסס', שהיה התפקיד הראשון שלה, חזרתי הביתה ואמרתי ליעל - איזו זכות יש לי לשחק עם השחקנית הכי טובה שיש במדינה הזאת. יש בי אהבה עמוקה לילדה הזאת. השתגעתי מכמה זה בא לה בקלות. היא הייתה אז נערה, זה סרט מאוד כבד וקשה. היא תמיד מתרוצצת ושמחה על הסט, ואז מצלמים - בום, משחקת במאה אחוז נוכחות לדרמה ולמה שמצריך הרגע. יש קאט - והיא חוזרת להיות הקלילה והמקסימה. מרחפת בקלילות ככה בין לבין, וזה הדהים אותי. השאר שייך להיסטוריה, כולנו יודעים כמה הכישרון שלה סוחף את כולם. שירה מדהימה.

"היה לי דבר שונה אך דומה כשצילמתי את הסרט 'כמעט מפורסמת' עם נועה קירל. כשחזרתי מהסרט הזה הביתה, ולא הכרתי עד אז את קירל, אמרתי ליעל - אם הייתי לוקח מכונת זמן ונוסע לפגוש את מייקל ג'קסון בגיל 14, אני בטוח שהוא היה בדיוק כמו הילדה הזאת, לא ראיתי דבר כזה. משמעת אבסולוטית, מהבוקר עד הערב, בכישרון ובחיוך ובדרייב משוגע".

בסוף השנה שעברה, כשיצאת לחופשה משפחתית ביוון, העלית לאינסטגרם תמונה שלך ושל בנך בקניון אורליאס באולימפוס - בעודכם עירומים לחלוטין, עם הגב למצלמה, אתה עם ישבן חשוף. ספגת הרבה ביקורות מעוקבים זועמים, ובהן: "מזעזע, ילד לא צריך לראות את אבא שלו עירום", ו"להעלות לאינסטגרם את התחת שלו ושל הבן שלו זה מוגזם".

"זה הצחיק אותי. והזוי בעיני. אני ערום עם הבן שלי. התגובות היו מאוד פוריטניות. אני מקווה שלא נקבל מארצות הברית בצורה בולטת את תרבות הביטול".

אהבת את החיקוי שעשה לך ערן זרחוביץ ב"ארץ נהדרת"?

"הוא עשה את עבודתו נאמנה וכיף להיות חלק מהתכנית הזאת, גם אם זו רק החזות של מי שאני ולא אני בפועל. ושמע, כשהקומיקאי הכי טוב בישראל צריך לשבת בבית, בעונש, ללמוד אותך ולהתחקות אחרי התנועות שלך, אני חושב שזאת הנקמה הכי טובה שלי בו".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully