ביוני 2004, המוזיקאי תאמר נפאר ערך סיור באוטובוס שכור בעירו לוד לאמנים מובילים ובהם חוה אלברשטיין, גילה אלמגור, דני סנדרסון ומוני מושונוב, ובצירוף כמה עיתונאים ובהם כותב שורות אלה. הסיור הציג לנו את קשיי המקום שבו הוא חי - המהמורות ונחלי הביוב, הבתים ההרוסים, המחסומים שהציבה המשטרה ועוד. "השכונות הערביות בלוד הן מחנות פליטים שנמצאים 15 דקות מתל אביב", אמר לי אז נפאר. "ההזנחה, האפליה והמצוקה הובילו לבעיות קשות. עץ הקיפוח מוציא פירות לא טעימים".
בחלוף 17 שנה, לוד היא אחד המוקדים הבוערים הגדולים ביותר במסגרת מהומות "שומר חומות". אני מזכיר לנפאר את הסיור המתוקשר ההוא והציטוט שלו, והוא אומר כי אותה הזנחה, אפליה ומצוקה עליה דיבר איתי אז "היתה ה'בילד אפ' למצב שקורה עכשיו. אמנם מה שהוביל למצב הזה ספציפית היה מה שקרה בשייח ג'ראח. אבל זה רק הטריגר. ההתעלמות המוחלטת מאיתנו נבנתה משנת 48' ועד להיסטוריה הקרובה: הריסות הבתים, אפס אישורי הבניה למתחמים ערביים מאז קום המדינה ועד היום מול אלפי יישובים יהודים, אחוזי האבטלה, העוני, גניבת האדמות, כמות הרציחות הנוראית שיש לנו ב-5 השנים האחרונות והיחס של המשטרה כלפיה. על כל זה השכנים שלנו לא שמעו? ונדהמים שאנחנו מגיבים לפעמים".
היחסים בין היהודים והערבים בלוד לוו לאורך השנים בקשיים רבים וגדולים מאוד, אבל היתה מידה מסויימת של דו קיום. לכן יש מי שמופתע שהגענו לשנאה המתפרצת בעוצמה המטורפת הזאת משני הצדדים.
"אולי אנחנו מסתכלים על המילה 'דו קיום' בצורה שונה. 'דו קיום' זה ששני הצדדים קיימים. אבל בינתיים יש פה רק צד אחד, הצד היהודי, מההמנון ועד הזכויות. שים לב שב-99 אחוז מהפעמים שהשתמשו במילה 'דו קיום' - היא נאמרה על ידי יהודים, והערבים כמעט ולא אמרו אותה. יהודים כל הזמן אומרים 'חיינו בשקט', כאילו מה, הם לא יודעים שום דבר על החיים שלנו ורק רואים אותנו ביום שבת בחומוס? אם מישהו מאיתנו צועק מכאב כל הזמן, והצד השני לא שומע אותו, אז הוא מתקרב וצועק יותר, ואז אומרים עלינו 'אבל קודם הייתם שקטים, מה קרה'? למה אומרים 'הייתם שקטים'? אצלנו לא שקט. אצלנו יש רציחות. איפה המשטרה כשיש רציחות? אומרים שאנחנו 'שכנים'. איפה השכנים שלי כשיש את הרציחות? איפה השכנים שלי כשבקושי נותנים לי לקנות בית בשכונה יהודית, ויהודים הרסו 300 בתים של ערבים בלוד? איפה השכנים שלי, שחוגגים עם זיקוקים בזמן שעבורי יום הנכבה הוא טראומתי? יום שבו גירשו את סבא שלי".
יש הסבורים שנתניהו לא מונע את הלהבות אלא מגביר אותן כדי למנוע ממשלת שינוי ולברוח ממשפטו.
"ברור שביבי מעלה להבות יותר מאחרים וברור שיש לו אשמה. אבל גם האלטרנטיבות ממול לא משהו. יש לנו את לפיד שקרא לנו 'הזועביז', ואת גנץ שכל פעם מחדש מתחיל פרויקט בעזה. רוב העם בוחר במיליטנטים. בנוגע לעזה ולערבים לא ראיתי הבדל גדול בין גנץ לביבי. מה שקורה כאן קשור לא רק לביבי אלא לבעייה שקיימת מאז שנת 48'".
המחאה האלימה מעלה חשש גם מהקושי לשקם את המרקם העדין של היחסים בין יהודים לערבים, וגם מפגיעה באפשרות לממשלה שבה שותף המגזר הערבי.
"אמרתי לך, הבעייה היא כבר משנת 48'. מהימים של בן גוריון וגולדה מסתכלים אלינו כאל סרטן בתוך המדינה שצריך לטפל בו. אולי האסטרטגיה שונה. אני לא חושב שזה ישתנה בממשלת שמאל ציוני או ימין ציוני. אולי האסטרטגיה תהיה שונה. גם ביבי וגם גנץ - the same shit".
נפאר היה שכן של מוסא חסונה מלוד, שנורה למוות שלשום (שלישי), על פי חשד המשטרה בידי אחד מתושבי השכונה היהודים. "כואב לי שצעיר נרצח. כואב לי שצעירים מתים. כואב שלא מתים בקצב הנורמלי", הוא אומר. "אני גם מכיר את המשפחה שנפל עליה טיל, הייתי אצלם היום לנחם אותם".
מה חשת כשראית את התמונה הקשה אמש של צלם וואלה ראובן קסטרו של הצעירים היהודים עושים לינץ' בערבי בבת ים?
"זה מכוער. וצריך להעניש את האחראים, מזה שהיה שותף ללינץ' ועד לזה שהסית ללינץ' גם בכנסת וגם ברשת החברתית".
ברחבי הארץ כולה האלימות בימים האחרונים היתה עצומה בשני הצדדים. נקודתית בלוד היו יותר אירועים של אלימות מצד ערבים מאשר מצד יהודים. אתה חושב שיש אחריות גם לערבים ולא רק ליהודים ולמדינה?
"הדבר האחרון שאני רוצה לראות זה פגיעה באזרחים וברכוש פרטי. זה משהו שקורה כשאין הנהגה. זה כמו להשאיר ילדים בתוך חנות ממתקים ולתת להם לעשות מה שבא להם. אבל אין סימטריה באחריות של שני הצדדים. אכן יש אלימות משני הצדדים, אבל יש אלימות שיטתית ופוליטית שמכוונת רק לערבים. אלימות בשבילי זה גם לבוא עם בולדוזר ולמחוק שכונה שלמה וגם לגזול אדמות. אני מדבר על הריסות בתים - זו אלימות. אתם מדברים על ילד טמבל שזרק אבן על מכונית. בראיונות לעיתונות הישראלית תמיד שואלים אותי אם אני מגנה את האלימות הערבית. אבל כשמראיינים אנשים כמו בן גביר אני לא רואה ששואלים אותם אם הם מגנים את האלימות היהודית".
"אני אגיד לך שוב", מדגיש נפאר, "אני לא רוצה שיפגעו בבני אדם וברכוש. אני רוצה שיהיו לנו חיים נורמליים. אתה חושב שצעירים יוצאים להפגין כי משעמם להם? זה עם שמאבד תקווה".
גם אתה איבדת תקווה?
"תקווה בשבילי זה עניין של 'מוד'. אני לא במצב לדבר על תקווה, הייתי בהלווייה, בשבעה ובהפגנות בחיפה ובלוד. קשה לי כרגע לדבר על תקווה".
מה יכול לגרום לרוחות להירגע?
"ישראל חייבת להכיר בזה שיש פה עם שעבר טראומה. ישראל גם חייבת לקחת אחריות על המעשים שלה. ראיתי בפייסבוק של אורן חזן לייב מלוד, תחת הכותרת 'מלחמה'. ישראל היא הצד הכובש, והיא חייבת לקחת אחריות".
כשהתותחים רועמים המוזות שותקות או שאתה מצליח ליצור מוזיקה גם בימים קשים אלו?
"אם אני לא אחשוב על מוזיקה אני אמות. זה הדלק שלי. זה מה שאני יודע לעשות. זה המהות שלי בחיים".