"בעבר הייתי מסתיר את חיי הפרטיים בקנאות, הייתה לי את התחפושת של 'המשוגע', איזה שטויות, אנחנו כולנו כל כך דומים מתחת לחליפות", אומר לי השחקן והקומיקאי שלמה בראבא, בעודו מכניס אותי לדירתו השכורה ברמת אביב. לפני שנפתח הריאיון אני זוכה לסיור מקיף ויוצא דופן בבית שבו חיים בראבא (68), אשתו שמר (43) ובתם שי (3).
אנחנו מתחילים את הסיור מהסלון, שבו תלויה תמונה בשחור לבן, שצולמה לפני מלחמת העולם השניה, ובה נראים בין השאר סבו שלמה, על שמו נקרא בראבא, ואביו יצחק. "אבא הוא היחיד ששרד, כל השאר הפכו לאפר ואבק במלחמה ההיא". לצד העבר, יש שם גם ייצוג של העתיד - קשקושים של הילדה על הקיר. "לשמר אשתי יש נשמה של אינדיאנית עתיקה. היא בעד חופש, אל תפריע לילדה, וגם בעד כמה שפחות מלל, שמש לה דוגמא במעשיך. מה שאני לא יכול להגיד על עצמי".
בחדר העבודה תלויה תמונה אחרת בשחור לבן, מתחילת שנות השמונים, שצולמה בכניסה האחורית של בית המשפחה בנתניה, בה נראה בראבא עם אביו ואמו ועם בנו הבכור עידו. "אני בכור, וגם עידו בני הוא הבכור. לא סתם אנחנו שרוטים, אתה יודע, בן בכור זה שפן ניסוי כזה, חזרה כללית לקראת הילד השני. בנים בכורים היו צריכים לקבל תו נכה רגשית על האוטו והקלות במסים מהמדינה".
לאחר מבט חטוף בתמונה נוספת על הקיר של בראבא בדמות יאצק, אנחנו נודדים לחדר השינה ורואים את ארבעת האקורדיונים של הדמות בתוך הארון. לא פחות מעניין לגלות את המכשיר המוחבא במגירה בשידה שליד המיטה, המשמיע קולות ורעשים שונים ומשונים שאמורים לעזור לבראבא בקשיי ההירדמות. "יש קולות של חיות בג'ונגל, של גשם ושל גלי הים שזה האהוב עליי. קולות של סוסים אין, זה דווקא מעורר אותי".
ואם מדברים על סוסים, אני סקרן אם אמצא בדירה איזה מקדש פגאני קטן של החיה הקדושה. בראבא מנמק את היעדרות פסלי הסוסים בכך ש"הסוס הוא פנימי". עם זאת, בחדר של בתו הקטנה שי נתקלתי בבובה פרוותית של ראש סוס על מקל, ובראבא מגלה שזה הצעצוע שהילדה הכי אוהבת. הילדה לא מודעת בשלב זה לאובססיה של אביה לסוסים, מתברר, אבל משהו עבר בכל זאת בגנים. עוד בחדר של בתו מתנוססת תמונה של בראבא מגיל שנתיים לצד תמונה של בתו, ושניהם דומים זה לזו. "חלמתי שתהיה לי ילדה כושית, ובסוף קיבלתי ילדה שנראית כמו שירלי טמפל. כשהיא לא רוצה שאני אבין אותה, היא מדברת עם אמא שלה בערבית".
אנחנו מקנחים את הסיור במטבח, ואני מבקש לבדוק אם במקרר נמצא התפוח מהמערכון המפורסם שלו בתור זקן בקופת חולים, שמקלף תפוח. "אם היתה תחרות בינלאומית של קילוף תפוחים הייתי זוכה בה", אומר בראבא.
לבראבא - סליחה, אי אפשר להימנע מזה - לא נגמר הסוס, והוא דוהר בכל הכוח עם שתי סדרות חדשות שעולות החודש, ומקור שתיהן בתאגידי שידור ציבוריים - אחת של בריטניה ואחת של ישראל. בתחילת החודש עלתה ב-HOT ההפקה הבינלאומית "המתופפת הקטנה" לאחר שכבר שודרה ב-BBC, וביום ראשון (16 בדצמבר) תעלה הסדרה "פמת"א" (ראשי תיבות של פרקליטות מחוז תל אביב) בכאן 11, ובה בראבא משחק דמות לא קומית של שופט המשמש כנשיא בית המשפט המחוזי. את הסדרה יצרו אסתי נמדר ונעה רוטמן. "הסדרה הזאת היתה באמת אירוע יוצא דופן, הפקה מושקעת במיוחד", אומר בראבא, "זה מתחיל ברמת הטקסט של נעה ואסתי, שאני לא מבין איך הן יכולות בו זמנית לכתוב סדרה כה מפורטת ולגדל המון ילדים. הבמאי עודד לוטן השרה רוגע אצילי על הסט. היה אוסף מרשים ביותר של שחקנים, ובראשם חן אמסלם".
"מה ששכנע אותי לעשות את תפקיד השופט, זה להיות פעם אחת בעמדה הכי קרובה לאלוהים", אומר בראבא, "השופט פיזית יושב על כס מוגבה במיוחד, כולם עומדים כשהוא נכנס, עומדים כשהוא יוצא, הוא מכריע אם האיש הזה ייצא לחופשי או ייכנס לכל חייו לכלא, עדיין אין לנו הוצאה להורג אבל זה יותר קרוב מתמיד. זאת אומרת, זה האיש הקרוב ביותר לאלוהים. שופט שנמצא שנים רבות בתפקיד, תחשוב מה זה עושה לו שהוא מורם מעם, כמו נביאי ישראל. זה משהו תנ"כי, הרי זה יכול לסמם, זה יכול לנוון, שכל הזמן אומרים לך 'כבוד השופט'. איך כבוד השופט מזדיין לעזאזל?! בצרפתית? עם כפפות? המטרה היתה לנסות ולחוות מה עובר לו בראש, היחס אליו, שקדים לו, כמו למלכה האם. מה זה עושה לחייו הפרטיים? זה סיקרן אותי. יש לו קוד מוסרי גבוה אבל ברגע מסוים הוא עשה שיקול מוטעה שמופיע בסדרה והוא משלם את המחיר בסוף".
אחת העלילות המרכזיות שנכתבו לסדרה נגנזה בסופו של דבר מאחר והזכירה מאוד את פרשת עורכת הדין רות דוד, פרקליטת מחוז תל אביב לשעבר. הפרשה של דוד במציאות התרחשה רק לאחר כתיבת העלילה, והיוצרות מחקו את העלילה כי לא רצו שיחשבו שהן כתבו אותה בגלל הפרשה. "יש בסדרה המון דברים שלקוחים ממציאות חיינו, וגם ממציאות עתידית בלתי נמנעת", אומר בראבא, "שחיתות, תן וקח, הון-שלטון, כל הרשימה הזאת של משטרים מסואבים, בוא נגיד שאצלנו זה קורה בתהליך מואץ. יש זמן שאול, יש תחושה של אפוקליפסה, יש פה איזה מציאות מואצת. אם אתה רוצה לראות מה קורה בתהליך של עשר שנים, בוא לישראל ותוך שנה תבין את זה. זה נכון, הכל בישראל בתהליך מואץ, אנחנו הקמנו מדינה בתהליך מואץ ואנחנו הורסים אותה בתהליך מואץ. מישהו אמר פעם בצער, 'מדינת ישראל - יותר מדי היסטוריה, פחות מדי גיאוגרפיה'".
המוטו של הסדרה "פמת"א" הוא "גם לפארנואידים יש אויבים".
"האויבים של הפרנואידים זה בעיקר הם עצמם".
אחת היוצרות של הסדרה היא נעה רוטמן, נכדתו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין. יצא לך לדבר איתה על סבא שלה?
"נעה לקחה אותי לסיור אישי במוזיאון רבין. בילינו שם יום רב משמעות. עברנו את כל התחנות. נחקק בי עד כמה היא פועלת בארץ אחרת, במקום מנותק. עד כמה רצח רבין, שהוא חלק כל כך כואב של חיינו ועיצב את ההיסטוריה בצורה דרמטית, הפך בתקופה כל כך קצרה לעבר רחוק, כמו איזה מוזיאון כנעני למיטיבי לכת. שאלתי אותה האם מגיעים למוזיאון. היא אמרה, 'המגזר הדתי בכלל לא מגיע לפה, יש חילוקי דעות בין בתי הספר, חלק גדול לא רוצים לבוא'. אמרתי, 'איך ייתכן?' החווייה המרכזית הייתה שהכל מאוד חי בשביל מי שהיה שם, בוודאי בשביל נעה, אבל זה הפך לצערנו ללא רלוונטי".
מה דעתך על המנהיגות אז לעומת המנהיגות היום?
"בתקופה ש'הערת שוליים' היתה מועמדת לאוסקר, היתה מסיבה כל ערב. אחת המסיבות אורגנה על ידי האוונגליסטים, שהם מאוד אוהדי ישראל. היא התרחשה בווילה מטורפת בבוורלי הילס של ישראלית לשעבר שהתחתנה עם אמריקאי עשיר מאוד. התחבר אלי שם איזה בן של אחד ממנהיגי הפלג הקיצוני שלהם. הוא השתכר מאוד ואמר לי, 'אנחנו מאמינים בחורבן עולמי. אנחנו חושבים שתפקידנו פה הוא להביא כמה שיותר מהר לחורבן מוחלט של העולם כי ככה ישו יחזור ותהיה תחיית המתים'. הוא אמר לי, 'אנחנו אחד הארגונים הכי עשירים באמריקה, וחיפשנו בכל העולם מי השותף הכי טוב שלנו כדי לקדם את החורבן העולמי. ואחרי תחקיר יסודי הגענו למסקנה שהימנים הקיצוניים בארץ ישראל הם הפרטנר הטוב ביותר שלנו להאיץ חורבן עולמי'. אנחנו מעריצים אותם, הוא אמר. אנחנו חושבים שילמדו באקדמיות את מה שהם עשו. איך מיעוט קיצוני הצליח להשתלט על הלך הרוח של מדינה שלמה, על השיח, על הקופה הציבורית, באקרובטיקה מתוחכמת פוליטית, פשוט התרשמנו נורא מהם, ולא סתם אנחנו תורמים להם סכומים דמיוניים, הוא אמר. בסוף המסיבה הוא אמר, תשמע, אני קצת שיכור, הוא קצת נבהל מעצמו, כי כנראה שזה די דיסקרטי העניין".
"להבדיל, האחים כהן, שראו את 'הערת שוליים', הזמינו אותי לעשות מבחן בד בניו יורק לסרט עם ג'ורג' קלוני. הוזמנתי לעשות מבחן בד לתפקיד של פרופסור מרקוזה, שהיה הגורו הגדול של תנועות השמאל באירופה אחרי מלחמת העולם השניה. הוא טוען, אפרופו חורבן עולמי, שמי שאשם במצב המדורדר של העולם זה השמאל. הוא אמר שאין לו טענות להמון אלא לשמאל, האינטלקטואלים, האמנים, האנשים שבידיהם הכלכלה, התקשורת והאקדמיה. כל המילייה הזה הרי מבין שאחד ועוד אחד ישלח את הבנים למלחמה מיותרת, ויש לו את האמצעים למנוע את זה. הם אלופים בכתבות בעיתונים, בשיחות סלון, בעצומות, אבל הם לא יעלו על בריקדות, הם לא ילכלכו את הידיים, הם לא יוותרו על עשרה אחוזים מהרכוש שלכם לטובת העתיד. אנשים שיש להם את האמצעים לעולם לא יוותרו על הנוחות שלהם. תראה, 3,000 ירושלמים חילונים התעצלו לצאת להצביע כי היה להם קר, והם קיבלו ירושלים חרדית".
גידי גוב, חברך מ"זהו זה", אמר לי בריאיון השנה: "פעם הייתי הולך להפגנות, היום אני רוצה ליהנות". עד כמה אתה באופן אישי מוכן להיאבק פוליטית? או שגם אתה מפחד לאבד את הנוחות שלך?
"בעבר הקמתי תנועות והייתי מעורב מאוד. היום אני עסוק בלהיות אבא סבא. היום קיבלתי שני מכתבים בדואר, אחד מטיפת חלב להורה הצעיר בנושא חיסונים לתינוק, והשני מביטוח לאומי - ייעוץ לקשיש בנושא צוואות וירושות. אני בסכיזופרניה. מי אני?"
שלמה בראבא בקטע מהסדרה "המתופפת הקטנה"
ואם מדברים על חברים מ"זהו זה", בראבא ומושונוב מתקשים לחמוק מהחיבור הנצחי ביניהם, גם כשמדובר בהפקה בינלאומית. מדובר בסדרת הטלוויזיה הבריטית-אמריקאית "המתופפת הקטנה", על פי רומן של ג'ון לה קארה, שודרה לראשונה בערוץ BBC One בסוף אוקטובר, ברשת AMC בארצות הברית בנובמבר ועלתה בשבוע שעבר ב-HOT. הסדרה מגוללת את המרדף שמבצע המוסד בעקבות תא טרור המתכנן פיגוע גדול באירופה בימי המלחמה הקרה. בראבא מגלם את ראש המוסד, ומיכאל מושונוב, בנו של מוני שותפו הוותיק, מגלם מרגל. "הפתיע אותי עד כמה עובדים בסדרה ברמה מפנקת. אני נוסע ליום צילום אחד, המטוס נוחת בפראג, עולה למטוס נציג של שדה התעופה, ומבקש מהנושאים לא לקום, מלבדי. מחכה לי לימוזינה למטה שלוקחת אותי, כמו ראש ממשלת צ'אד. לוקחים אותי לבית מלון מפואר, אני מקבל ספר של פראג, ותלושים, קראוון משל עצמי. אי אפשר לתאר. לעומת זאת, כאן בישראל הבוקר הצטלמתי לסדרה 'הנחלה', אני מגיע עם האוטו שלי המצ'וקמק, בהפסקת צהריים אני ישן באוטו שלי בספסל האחורי כי אין איפה לישון".
מילא זה שבחו"ל לא יודעים לבטא בראבא, 50 שנה אתה מככב בעולם התרבות והבידור הישראלי, ורבים בארץ - בהם גם לא מעט עיתונאים - עדיין לא יודעים אם כותבים בראבא (בלי מקף) או בר-אבא (עם מקף).
"אתה יודע שבגלל המקף אני חזרתי לרכבת בגרמניה? הסיפור הוא כזה: את הטיול הראשון בחו"ל עשיתי לגרמניה, כי היה איזה גרמני שהרגיש אשם. הוא היה בקשר עם המשפחה שלי והתעקש לארח אותי בהמבורג. הייתי בן 21 אחרי צבא כשהגעתי לשם בשנת 1971. כולם סביבי דיברו גרמנית, אני חטפתי התקף חרדה בלתי נשלט והחלטתי לברוח. בתחנה אמרו לי שיש רכבת שיוצאת לאמסטרדם. הגעתי לאמסטרדם, מסתכלים לי בפספורט - בראבא בלי מקף, וברישיון נהיגה הבינלאומי בר-אבא עם מקף. באותו תקופה היה איזה סיפור עם איזה מחבל, ומכיוון שאני מישראל לא התאים להם שבמסמך אחד השם שלי עם מקף ובמסמך שני בלי מקף, אז מנעו ממני להיכנס. מצאתי את עצמי ברכבת מאמסטרדם להמבורג, בנסיעה שאסור לי לרדת ממנה, עם קונדוקטור גרמני שמשגיח עליי ועושה לי כל הזמן נו נו נו, כמו אחרון הפושעים.
"חזרתי להמבורג, המקום שבו היה לי התקף חרדה בלתי נשלט. אני מגיע לרציף, ומצלצל לשגרירות ישראל בבון. למרות שהשעה היא תשע בערב, לתדהמתי עונה לי מישהו. אני מתחנן שיעזרו לי. אומר לי קול עמוק, קח רכבת לבון, אני מחכה לך על הרציף. אני מגיע לשם ומזהה את מי שמחכה לי. זה היה שגריר ישראל הראשון בגרמניה, אשר בן נתן. הוא הלך לשגרירות, חזר אחרי 45 דקות ואמר לי 'הנה, תיקנתי לך, זה עכשיו בלי מקף'. אני אומר לו, סליחה, אדוני השגריר, זה אירוע לא הגיוני מה שקורה פה, שהשגריר ענה לי לטלפון, והשגריר באופן אישי מחכה לי על הרציף, והשגריר הולך באופן אישי באמצע הלילה לשגרירות לטפל לי בפספורט. הוא אומר לי, זה נורא פשוט, אני מחכה בשגרירות לטלפון מהבן שלי, שיצא לראשונה לטיול בחו"ל. אתה מצלצל, יש לך בדיוק אותו קול כמו הבן שלי, אתה מספר לי את הסיפור, וזה נגע ללבי. אז עשיתי באמת משהו לא שגרתי, שאף פעם לא עשיתי ואני גם כנראה לא אעשה אף פעם. אחרי זה ברחתי מגרמניה ולא שבתי אליה עד היום. כשמוני מראה לי בשמחה את הנכדים שלו שמדברים איתו בגרמנית, עם כל הליברליות, הפתיחות והשנים שעברו, אני לא מצליח להבין. יכול להיות שהבעיה אצלי".
סדרה נוספת שבה יככב בראבא היא "הנחלה", שתעלה בשנה הבאה בקשת 12. שביצירתה שותפים אסף בייזר, נטלי מרכוס והמפיק יואב גרוס, שעבדו קודם בסדרת הסאטירה "היהודים באים". ביצירה השתתף ארז שלם והבמאי הוא רועי פלורנטין. בראבא צפוי לגלם את דמותו של אריק, מושבניק ותיק שהתאלמן לא מזמן ומי שהחלום הציוני שלו הופך לסיוט מאחר והחקלאות מייצרת לו בעיקר חובות כבדים לבנקים. בנוסף, שלושת ילדיו הבוגרים, שניסו לצאת מהמושב, גילו ש"קר שם בחוץ", וחוזרים לגור יחד אתו בנחלה שבמושב בגליל.
נודע לי שצפוי פרק מסקרן שבו דמותך פוגשת את אבא שלך החילוני, שהתנער מהיהדות, וסבא שלך הרב, שניהם מתים, הם נלחמים על נשמתך, ואתה מחפש איזה שביל ביניים ביניהם. זה מתכתב עם המציאות שלך.
"שמר טוענת שאני משתוקק בצורה לא מודעת לפייס בין הסבא שלי, הרב שלמה שאני נקרא על שמו, שהיה קנאי מאוד, לבין אבי החלוץ שירק על בתי כנסת. זה רודף אחריי הדבר הזה. אני גדלתי כמו רבים מחבריי על שנאה לדת, של 'איפה אלוהים היה בשואה'".
בריאיון קודם לכלי תקשורת אחר הצטייר כאילו אתה מתחזק. יש בסביבתך מי שטוען שזה רק פלירטוט עם היהדות ולא באמת רציני. האמנם? אתה עובד בשבת?
"אני עובד כמו מטורף, וזה אפילו נהיה מוגזם ואולי קצת לא אחראי. כששמר פגשה אותי, ועניין הילדה נהיה ריאלי, עבדתי כמו מטורף, אז היא אמרה לי - יא חתיכת עבד, ערב אחד בשבוע אתה לא עובד. והחלטנו שזה יהיה יום שישי. ערב אחד שבו סוגרים פלאפונים, משחקים עם הילדה דוקים, הולכים לחורשה. אז אני לא מופיע בימי שישי, אבל לא מטעמי דת, אלא כדי להיות ביחד בבית".
"הפכתי לאדם מאמין, אבל לא במובן היהודי אלא במובן הרחב יותר. אני יכול להתפלל בכנסיה או במסגד, ולחוות את אותה חוויה עם אבוריג'ינים, עם אינדיאנים ועם יהודים בבית כנסת. הנושא המרכזי זה לא היהדות אלא התמונה הרחבה. מאז שאני זוכר את עצמי אני מהמחפשים. כבר בגיל 25 התחתנתי עם רוחנית אקסטרים מאמריקה, שהיתה מנהלת שיחות רק עם חתולים ועצים. עם בני אדם היא לא תקשרה. ואז נמשכתי לחבורה של שלמה קאלו. אמא שלי בעיני היתה כל כך אשה של חומר ושל שניצלים, שהייתי חייב לאזן את זה באיזה חיפוש רוחני, אבל לא הבנתי מה אני מחפש. בסופו של דבר, המשמעות היחידה היא באמת המעשים. החיפוש הזה תמיד ליווה אותי".
"אני זוכר שלקחתי את הבן שלי לים המלח לקורס הכנה למיתה. המדריך אמר: חברים יקרים, אתם מבזבזים את הזמן בהיי טק, במתמטיקה. החיים זה פרומו, זה המנה הראשונה. המוות זה הנצח, זה המנה העיקרית. הפרעונים, שנולד להם ילד, היו שמים לו ארון קבורה בחצר, כדי שיתעורר כל בוקר, יפתח את החלון, ויראה לאן זה הולך. ואנחנו באיזושהי התכחשות מוחלטת של המוות. מדברים על זה כאילו זאת מחלה מדבקת. הוא אמר לנו שהמוות זה התכלית ושאנחנו צריכים לעסוק בהכנה למוות".
ואתה באמת אתה מרגיש מוכן היום למוות? אתה מפחד ממנו פחות?
"אני ממש לא מוכן. אני ממש בגנון. אבל נדמה לי שאני בגנון הנכון. אתה יודע, הרי יש כל מיני גנים שלא הייתי מכניס את הילדה שלי לשם, וקשה מאוד למצוא גן עם גננת ראויה".
יגאל בשן, שהשבוע שם קץ לחייו לאחר שהיה שרוי בדיכאון כבד, היה חברך לכיתה בתיכון "רננים". מה אתה זוכר ממנו מאותן שנים?
היום לפני 54 שנים, יגאל בשן, ששם משפחתו היה בשארי, הגיע אלינו ממושב נחלת יהודה, והצטרף אלינו לכיתה, בתיכון האמנותי הראשון בארץ, 'רננים', שהיה בסוף רחוב לילינבלום בתל אביב. יגאל היה בחור גבוה, נאה, בוגר, גזעי, ממש אלביס הישראלי. הוא גם שר שירים של אלביס, בקול עמוק ומצמרר, מלווה את עצמו בגיטרה. אני, החנון הילדותי מנתניה, הסתכלתי עליו בהערצה, והבנות בכלל נמסו, ונפלו בזרועותיו בזו אחר זו. בנוסף לכל זה, הוא גם היה בחור חם, לבבי, טוב לב. הייתה לי הזכות לכתוב להם את השיר שפרסם אותם באותה תקופה: 'אנחנו בגיל לא רגיל - בגיל מאוהב - זהו גיל הזהב!'. יותר מאוחר הוא התחתן עם מיקה היפה מלהקת פיקוד מרכז".
אחרי שנים שבהן כיכבת בשני התיאטראות הגדולים בארץ, הבימה והקאמרי, היום אתה מופיע עם תיאטרון קטן ולא כל כך מוכר בשם התיאטרון העברי, בהצגה "סבוטאז'". מה גרם לנתק שלך מהתיאטראות הרפרטואריים?
"אני מופיע בתיאטרון העברי אחרי שהייתי עשר שנים בהבימה ועשר שנים בקאמרי. לא יעזור כלום, תיאטרון גדול נוטה להיות שבע, נוטה לנהל דיאלוג עם עצמו, הוא כבד תנועה, הוא לא מגיע באמת למקומות נידחים. התיאטרון העברי החליט שאם באמת רוצים לעסוק בנושאים הכי בוערים והכי עכשוויים, צריך להגיע למקומות הנידחים ביותר, לקהלים שלא הולכים בדרך כלל לתיאטרון. אנחנו מופיעים במתנ"סים, ורוב ההופעות רחוקות, באולמות שתפאורות לא נכנסות לשם, וגדי ופנינה צדקה מנהלי התאטרון מגיעים לקהלים שחלקם לא היו מעולם בתיאטרון, וזאת חוויה אנתרופולוגית מרתקת ומשמעותית. האמת שעזבתי את הקאמרי לפני כמה שנים בעיקר כדי לעשות ערב יחיד - 'אבא בראבא'. רציתי לשלב בין בידור לתיאטרון, ולעשות ערב שבו אתה צוחק מאוד אבל גם עובר חוויה משמעותית. בשנה הבאה התאטרון העברי יריץ את המופע בכל הארץ".
הסדרה "אורי ואלה" תעובד לטלוויזיה האמריקאית. מי היית רוצה שיגלם את התפקיד שלך בעיבוד האמריקאי?
"זה עוד לא שאלו אותי. סטינג".
"תשמע", מוסיף בראבא, "דינה סנדרסון היא המאמא הגדולה שהניעה הכל. אני מודה שבשלב הצילומים לא הבנתי שמדובר במעדן. בכלל, שחקנים אף פעם לא יודעים. אתה יכול בקלות להגיד לשחקן שהוא היה איום ונורא, והוא יאמין לך. אנחנו בעצם מבינים מה עשינו אחרי שאנחנו אוספים מספיק פידבקים. אנחנו נורא חסרי ביטחון בגלל חוסר באהבה עצמית. היום אני עומד מול הראי כל בוקר ואומר לעצמי, 'שלמה אתה ילד טוב, אתה ראוי, מגיע לך'. משנן את זה כמו ילד אינפנטיל כל יום וזה עובד. אני ממליץ בחום. ואגב, תסתכל גם על הפוליטיקאים שלנו ותראה כמה לא חיבקו אותם בילדות. זה הדבר שהכי חסר, וזה מוביל לחיים לא שמחים".
ואגב סימן השאלה ששמת במשך שנים רבות מעל הראש, למרות ההצלחות הענקיות: השנה מלאו 30 שנה לסרט "נישואין פיקטיביים" בבימוי חיים בוזגלו ויוסי סויסה. מפתיע שלא היית מבסוט מהסרט ורצית לרכוש את כל העותקים של הסרט.
"זה נכון, וזה סיפור ששוב מעיד על מוגבלותו של השחקן. באתי למפיק מיכה שרפשטיין ואמרתי לו ברצינות גמורה: 'תשמע, יש לי דירת גג אחת קטנה, אני אמכור אותה, ואקנה את כל העותקים, כי אסור שיראו את הסרט הזה'. המפיק נבהל, והוא קרא למוני שיהיה הבורר. מוני צפה ואמר לי: בראבא, אתה חולה נפש, אתה תקבל פרס על הסרט הזה. אני אומר לו, 'מוני, אתה לא מבין, אסור שזה יגיע למסכים'. היום זה מביך אותי שחשבתי כך".
סרט כזה, העוסק בדו קיום הישראלי פלסטיני, יכול היה להיעשות גם היום? מה השתנה ביחס של החברה היהודית לאחר הערבי?
"אני זוכר שאחרי מלחמת ששת הימים אבא שלי לקח אותי לשמוע הרצאה של איש שלא הכרנו אז, פרופ' ישעיהו ליבוביץ. הניצחון של ששת הימים עוד הדהד אז. לאחותי היה פוסטר של גנדי מעל המיטה. ליבוביץ אמר בפשטות שאם לא נחזיר מיד את כל השטחים שכבשנו, זה יביא בסופו של דבר לחורבננו - חורבן מוסרי, חורבן תרבותי, ובסוף גם חורבן פיזי. אין שום אימפריה בהיסטוריה שהתעקשה לא לוותר על השטחים שהיא כבשה, שלא נחרבה בסוף בגלל זה. באמצע דבריו אנשים קמו, צרחו עליו וגירשו אותו מהשכונה בבושת פנים. איש שכבר אז היה מבוגר, בגשם, עם מטריה, רץ לאיזה טרנזיט שחיכה לו. ואני זוכר שהייתי מזועזע ומבולבל מהאירוע ההוא".
ואם מדברים על קולנוע, אז שמר גאון, אשתו של בראבא הצעירה ממנו ב-25 שנה, היא קולנוענית, שצילמה באחרונה סרט גמר בשם "סינדי". שמר זכתה בספטמבר במענק קרן גשר לקולנוע רב תרבותי, בפיצ'ינג הסטודנטים העלילתי, במסגרת פסטיבל חיפה. בעלה בראבא לוהק לשחק בסצנה בסרט, אולם לאחר שכבר צולם החליטה שמר להוריד בעריכה את הסצנה איתו. "שמר כאילו אמרה, סליחה, עם כל הכבוד, לא היית מספיק טוב, והורידה אותי בעריכה, היית מאמין?". שמר אומרת: "רצינו שיהיה בתפקיד של רפתן, זה לא הסתדר בדיוק. היה קשה להעביר את בראבא מהסוסים לפרות".
עשית מעט קולנוע בחייך, בטח בהשוואה למושונוב, אבל לרוב קלעת בול - "נישואים פיקטיביים", "מסע אלונקה", "הערת שוליים".
"אבל גם טעיתי הרבה. עברו אצלי גם הצעות מצוינות כמו לשחק ב'שורו', פנו אליי לפני שפנו לאיבגי, ועוד הצעות. בזמנו בגלל הפדנטיות ובעיקר בגלל הפחד להיכשל סרבתי".
מה שמוביל לשאלה: על מה אתה מתחרט?
"כל חיי הכיתי על חטא, לא ישנתי שנים בלילות, בגלל הטעות ההיא שעשיתי, הבית ההוא שהפסדתי, האישה הזאת שהחמצתי, האבהות הזאת ששיבשתי. אין סוף חרטות ואין סוף תחושות אשם. לשמחתי, הגעתי לרגע שאני מבין שכל התחנות האלה, היו נחוצות כדי להגיע לתחנה הנוכחית המבורכת. אם אני התעוררתי בגיל 65 כל אחד יכול".