הסרטים הכי טובים של 2021

איך אמר דיקנס? בכל הקשור לעולם הקולנוע, 2021 היתה הטובה והרעה שבזמנים. מצד אחד, מבחינת איכות הסרטים עצמם, זו השנה הקולנועית הכי משובחת שזכורה לי מזמן. מצד אחר, הקורונה השלימה את דחיקתה של אמנות הקולנוע לשולי השוליים.

המגיפה גם שיבשה את לוחות ההפצה שהיו מבולגנים בכל מקרה. לצורך המצעד הזה התחשבתי בכל הסרטים בהם צפיתי בתריסר החודשים האחרונים, לעתים בפסטיבלים למיניהם או בארצות הברית. חלקם כבר הוקרנו ו/או זמינים בישראל, חלקם יעלו לאולמות בארץ רק בשנה הבאה. כולם השתחלו לעשירייה רק לאחר מאבק צמוד - הרשימה ההתחלתית שסיננתי מתוכה כללה לא פחות מ-35 סרטים, שכל אחד מהם היה ראוי למקום במצעד. זו היתה יכולה להיות שנה קולנועית חלומית, אילולא היתה מסויטת.


לרשימה המלאה של 35 הסרטים הטובים של השנה

אם הנכדים שלנו ירצו להבין מה היתה שנת 2021, נוכל לענות להם באמצעות סרטו של הרומני ראדו ג'אדו, זוכה דב הזהב בפסטיבל ברלין. זה אחד הסרטים הראשונים שהתייחסו למציאות של הקורונה, והדמויות בו מסתובבות עם מסיכות ושומרות על ריחוק חברתי. נוסף לכך, הוא נוגע כמעט בכל נושא אקטואלי אפשרי - לאומנות, שיימינג, פתיחות ופוריטניות מינית, תופעות ויראליות ותרבות העדר. כל זאת דרך סיפורה של מורה שקלטת סקס שלה דולפת לרשת, ובאמצעות אינספור תעלולים קולנועיים מבריקים.


"מין חסר מזל או פורנו משוגעים" הוקרן בפסטיבל ירושלים, ויופץ מסחרית בארץ במהלך חודש ינואר.

הרבה סרטים הלכו לאיבוד השנה, ואחד מהם היה "השבר" של קתרין קורסיני. הוא התקבל לתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, אך יצא ממנה בלי פרס, ולאחר מכן נכשל בקופות במולדתו בלי להותיר חותם.
כיאה לשמו, הסרט מתרחש בחדר מיון של בית חולים פריזאי, אליו הדמויות הראשיות מגיעות עם שברים שונים בגפיים. השם שלו מסמל גם את השבר בחברה הצרפתית, והגיבורים כאן מגיעים מקצוות שונות שלה: מצד אחד, אישה בורגנית, נציגה מובהקת של "שמאל הקוויאר" הצרפתי, שזקוקה לטיפול לאחר שהחליקה במהלך ריב עם בת הזוג שלה; ומצד אחר, נהג משאית מן הפרובינציה, שחטף מכות רצח במהלך הפגנה של "האפודות הצהובות".

התוצאה היא קולנוע פוליטי, אישי סוחף ועשוי לעילא ולעילא. זה הסרט הכי צרפתי שאפשר להעלות על הדעת, אבל יש בו גם ממד אוניברסלי והוא רלוונטי במיוחד לישראל.

"השבר" הוקרן בסינמטק ירושלים ובסינמטק תל אביב, ולא ברור מתי יהיה זמין שוב בישראל.

אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל? ואם סרט עולה באפל טיוי פלוס ואף אחד לא צפה בו, האם הוא באמת עלה?

"CODA" הוא עיבוד דובר אנגלית של הבמאית שאן הדר לסרט הצרפתי "משפחת בלייה", שהיה שובר קופות ברחבי העולם וגם אצלנו. אם הגרסה האמריקאית היתה עולה לקולנוע, ובימים שלפני הקורונה, אין ספק שהיתה ממלאת אולמות גם כן, כי היא מעוררת השראה ומרוממת רוח. אפילו אם היתה מגיעה לנטפליקס, מדורת השבט החדשה, זה היה קורה. אך היא נרכשה בסכום שיא בידי אפל טיוי פלוס, שירות סטרימינג פופולרי הרבה פחות, בעיקר בישראל, ולכן לא הפכה לתופעת תרבות.

הסרט נקרא בשם הקיצור באנגלית ל"ילדים של מבוגרים חירשים". בדומה למקור הצרפתי, גם הוא עוסק בנערה שהיא הלא חירשת היחידה במשפחתה, ומתגלה שיש לה קול של זמיר. צוות השחקניות כולל את אמיליה ג'ונס הצעירה ואת מרלי מטלין הוותיקה, זוכת האוסקר על "ילדים חורגים לאלוהים", שצפויה לקבל מועמדות גם על תפקידה כאן. בכלל, הסרט צפוי לגרוף שלל מועמדויות לפסלון המוזהב, ואולי זה עוד יעזור לקבל לו את התהודה הראויה.

"CODA" זמין בארץ באפל טיוי פלוס. והנה הביקורת המלאה על הסרט.

אחד הרגעים התרבותיים המדהימים של השנה היה בטקס האוסקר. מפיקיו העבירו את פרס השחקן הראשי לסוף האירוע במחשבה שהזוכה יהיה צ'דוויק בוזמן המנוח וכך הם יסיימו את החגיגה עם רגע השיא המרגש שלה. אלא שחברי וחברות האקדמיה חשבו אחרת, והעניקו את הפסלון לאנתוני הופקינס, שבשל מגבלות הקורונה בכלל לא הגיע לקחת את הפסלון ובאותה שעה ישן בנחת במעונו שבוולס.

בדיעבד, זה ייזכר כקוריוז מביך וכטרגדיה למשפחתו של בוזמן, אבל האמת היא שהופקינס הרוויח את הפרס ביושר. נשמע חצוף להגיד את זה על שחקן עם רזומה כמו שלו, אבל "האב" הוא ככל הנראה תפקיד חייו.

הסרט, כזכור, הוא עיבוד של פלוריאן זלר למחזה המצליח שלו בשם זה. הופקינס מגלם בו גבר הסובל מדמנציה, ו"האב" מלווה אותו ברגרסיה שלו, עד שהוא משלים את המעגל והופך לחסר אונים כמו תינוק בן יומו.

בתום ההקרנה שלו, פנתה אליי האישה שישבה לידי, שמעולם לא ראיתי אותה או דיברתי עמה קודם לכן, ואמרה לי - "איזה סרט עצוב, הא?". ואכן, זה סרט כל כך נוגע, שהוא יגרום לכם ליצור מגע אנושי עם האדם הראשון שייקרה בדרכם אחרי הצפייה בו.

"האב" מוקרן באולמות הקולנוע בישראל וצפוי לעלות בקרוב ל-VOD, והנה הריאיון שלנו עם יוצר הסרט.

הצפייה ב"האב" היתה חוויה קולקטיבית בלתי נשכחת, והדברים אמורים גם לגבי "ספיידרמן: אין דרך הביתה", שההקרנות שלו שקולות למיסה בכנסייה או לגמר המונדיאל. מזמן לא שמענו את הקהל משתולל ושואג ככה בסרט, ואין לדעת מתי זה יקרה שוב, אם בכלל.

חשוב גם להדגיש כי גם כשלעצמו, במנותק מן התגובות אליו, "ספיידרמן: אין דרך הביתה" הוא סרט אדיר. מדובר באחד מסרטי הקומיקס הטובים אי פעם, ובכלל באחד משוברי הקופות ההוליוודיים המענגים של המאה ה-21.

מעניין לציין כי רבים מסרטי הפנטזיה/פעולה ההוליוודיים הבולטים של השנה היו למעשה קומדיות או דרמות רומנטיות, עם אפקטים. זה נכון לגבי "מטריקס: התחיה" ולגבי "ונום 2" ונכון במיוחד לגבי הפרק החדש בסדרת "ספיידרמן", שמזכיר יותר את "שמש נצחית בראש צלול" מאשר את הפרקים הקודמים בסדרה, והוא יפהפה, מרגש וראוי לכל סנט מתוך מיליארד הדולרים שכבר גרף.

"ספיידרמן: אין דרך הביתה" מוקרן כעת באולמות הקולנוע בישראל, והנה הביקורת המלאה שלנו עליו.

סרטה התיעודי של אנדריאה ארנולד עוקב אחר פרות במהלך חייהן הקצרים והאומללים, עד מותן מיד אדם, והבמאית הבריטית מצלמת אותן בחמלה ובאינטימיות שמדגישות עוד יותר את האנושיות שקיימת בהן מלכתחילה. הייתי משתמש במשחק מילים מטופש ומצהיר שזה סרט "מווווושלם", אילולא הוא היה כל כך עצוב ומטלטל.

כה מטלטל, עד שאי אפשר לראות את הסרט ולהמשיך כרגיל. כמובן שכמות הצופים והצופות בו היא אפילו לא טיפה בים של החלב שנשפך, אבל מי שכן יצפו יחשבו פעמיים לפני שיצרכו שוב חלב.

"פרה" הוקרן בפסטיבל ירושלים, ויוקרן בינואר בסינמטקים של תל אביב וירושלים.

כשמנחם בגין ואנואר סאדאת זכו בפרס נובל לשלום, גולדה מאיר אמרה - לא מגיע להם נובל, אלא אוסקר.

על "בלפסט" של קנת בראנה אפשר לומר את ההיפך - לא מגיע לו אוסקר, אף שיהיה מועמד להרבה פסלונים, אלא פרס נובל לשלום. על בסיס ילדותו בעיר בשמה נקרא הסרט, שהפכה לזירת קרב בין פרוטסטנטים וקתולים, הקולנוען יוצר כאן שיר הלל למכורתו, למשפחתו, לילדותו, לקולנוע וכמובן גם לשלום.

"בלפסט" יעלה לאקרנים בישראל בסוף חודש ינואר הקרוב.

הזכייה באוסקר של "פרזיטים" והצלחת הענק של "משחקי הדיונון" המחישו סופית שכבר אין מקום להפרדה המלאכותית בין תרבות אסייתית ומערבית. נגמרו הימים בהם סיכומי השנה היו דוחקים סרטים אסייתיים לגטו של "הסרט הכי טוב בשפה זרה" וכדומה. בימינו, שופטים אותה בקנה מידה אבסלוטי, כפי שמגיע להם.

וכך, יצירת הפאר של ריוסוקה המגוצ'י היפני נבחרה בידי איגודי המבקרים של לוס אנג'לס ושל ניו יורק כסרט הטוב ביותר של השנה - לא הסרט הזר הטוב של השנה, אלא הסרט הטוב של השנה נקודה. גם ברק אובמה בחר בה כסרט השנה שלו.

לפעמים עדיף להיות צודק מאשר להיות מקורי. "הנהגת של מר יוסוקה" הוא אכן סרט פנומנלי. בהתבסס על כתביהם של מורקמי וצ'כוב, מציג כאן הקולנוען היפני את סיפורם של איש תיאטרון שזה עתה התאלמן והנהגת שזה עתה הוצמדה לו, וכמובן שזה סיפור על הרבה יותר מזה - על החיים ועל המוות, על הדרך הארוכה שמצפה לכולנו ביניהם, ועל האור בקצה המנהרה.

"הנהגת של מר יוסוקה" הוקרן בפסטיבל חיפה, ובמהלך החורף-אביב יעלה בהפצה מסחרית בישראל.

סרטה של ג'יין קמפיון הוקרן במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל ונציה, עשה סיבוב קצר באולמות הקולנוע ועלה בנטפליקס, ובהמשך החורף צפוי להתגלות כזוכה הגדול של האוסקרים.

לכל אורך המסע שלו, נהוג לדבר עליו כמערבון, אך אם הייתי צריך לשדך אותו בהצגה כפולה עם סרט אחר, זה היה דווקא עם הדרמה הגרמנית "להתראות, לנין". כמוה, גם "כוחו של הכלב" מתגלה כסיפור על צעיר שמוכן לעשות הכל, אבל הכל, למען אמו האהובה.

דרושה יותר מצפייה אחת כדי להבין את משמעותו האמיתית של הסרט - לי נדרשו שלוש צפיות. מוטב גם לעשות זאת על מסך גדול, כדי להעריך כהלכה את השימוש של קמפיון ושל הצלמת ארי וגנר בכוכבי וכוכבות הסרט - הפנים של בנדיקט קמברבאץ', קירסטן דאנסט וקודי סמית' מקפי והנופים השמימיים, שהיופי הטהור שלהם עומד בניגוד לאפלה של הדמויות האנושיות.


"כוחו של הכלב" זמין בנטפליקס, והנה הביקורת המלאה שלנו עליו.

מלחין השנה בקולנוע הוא ללא ספק ג'וני גרינווד, שהמוזיקה שלו מכתיבה את האווירה ב"כוחו של הכלב" ועושה זאת גם ב"ספנסר", העוסק בנסיכה דיאנה ונקרא בשם המשפחה המקורי שלה.

צלמת השנה היא ללא ספק קלייר מאתון הצרפתייה, שהיתה אחראית לדימויים המהפנטים ב"אימא קטנה" של סלין שאמה וגם לאלה כאן, שגרמו לי לפלוט "וואו" במהלך הצפייה. הפעם היא שיתפה פעולה עם הבמאי הצ'יליאני פאבלו לארין, מן המוכשרים והמגוונים בימינו. ב"לא", אחד מסרטי העשור הקודם, הוא השתמש בכוונה בצילום וידיאו עכור. כאן הוא מציג אסתטיקה מהממת שמזכירה מאסטרים כמו אנדריי טרקובסקי.

שחקנית השנה היא ללא ספק קריסטן סטיוארט, שככל הנראה תזכה באוסקר על הופעתה כדיאנה, וזה יירשם ככל הנראה כהישג היחיד של הסרט, שלפחות לפי הביצועים שלו בקופות ארצות הברית ובריטניה, הוא עוד אחד מן הכישלונות המסחריים האומללים של 2021.

חשוב להבהיר: למרות מה שאפשר להניח, "ספנסר" לא דומה בכלל לסדרה "הכתר". לא בתכנים ובטח שלא בסגנון. בכלל, יותר מאשר לקולנוע, הוא עבודת אמנות שמתאימה למוזיאון, וכאן טמונה הטרגדיה של הקולנוע העכשווי במשפט אחד. המוזיאון נחשב עד לא מזמן למוסד אליטיסטי, מנותק וגוסס, אבל כפי שמוכיחה כעת התערוכה של יאיוֹי קוּסאמה, קם לתחייה כשהוא פופולרי ורלוונטי מתמיד. אז למוזיאון עוד הולכים לראות עבודות אמנות, אבל מי יילכו בימינו לקולנוע לראות סרטים אמנותיים כמו "ספנסר"?