ספיידרמן הוא הליונל מסי של עולם הקומיקס. איש העכביש, האלטר-אגו של התיכוניסט פיטר פארקר, הוא לא מיליארדר, לא שרירי במיוחד, לא אפל יתר על המידה ובעיקר לא גבוה. טום הולנד, שמגלם אותו כעת, נישא לגובה של 1.70 בלבד - כמה סנטימטרים פחות מזנדאיה, שמגלמת את אמ.ג'יי, יקירת לבו של גיבור-העל, והפכה גם לזוגתו במציאות של השחקן.
לאור כל הנתונים האלה, לא מפתיע שברחבי העולם מתייחסים לספיידרמן בהערצה השמורה לכדורגלן הארגנטינאי (או לסטף קרי, עוד ספורטאי יוצא דופן). קל להזדהות איתו וכיף לראות אותו מצליח. לא פלא גם שהסרטים בכיכובו כל כך משמעותיים. "ספיידרמן" ב-2002, למשל, היה למעשה הסרט שהתניע את תור הזהב העכשווי של להיטי גיבורי-העל, והפך אותם לז'אנר הקולנועי הקופתי בימינו, שלא לומר הסוגה ההוליוודית היחידה שעדיין רלוונטית. "ספיידרמן: אין דרך הביתה", הפרק החדש בסדרה, עלה לאקרנים בסוף השבוע האחרון ומסתמן כלהיט הגדול של עידן הקורונה. במתחמי קולנוע ברחבי העולם מקרינים אותו לפחות פעם בשעה. ההקרנה שבה נכחתי היתה באולם עצום בגודלו, וכל הכרטיסים לה נמכרו לפני שבוע. לאור ההתפשטות המחודשת של הקורונה, לא ברור מתי, אם בכלל, נראה עוד שובר קופות שכמותו, כך שאיש העכביש שוב נכנס להיסטוריה.
"ספיידרמן: הדרך הביתה" הוא סרט היסטורי - והיסטרי. הקהלים שצופים בו, לפי התרשמות אישית ולפי דיווחים ברשתות החברתיות, צוחקים, מריעים ושואגים כאילו מדובר היה במיסה בכנסייה או בגמר המונדיאל. אם מישהו היה צריך תזכורת לכך שיש חוויות שפלטפורמות הסטרימינג השונות לעולם לא יוכלו להציע להן תחליף, הוא מקבל אותה כאן.
נקודת המוצא העלילתית של הסרט היא נקודת הסיום של הפרק הקודם בסדרה, "ספיידרמן: רחוק מהבית" מ-2019. זה היה ממתק חביב עד מאוד, שבעיקר טמן בחובו הרבה הבטחות לעתיד המותג. למרבה ההפתעה, ההמשכון הזה מקיים את כולן. לאורך ההתרחשויות, אמ.ג'יי חוזרת על המנטרה הקבועה שלה - "הכי טוב לצפות לאכזבות, וככה לא מתאכזבים". זה נשמע כמו הרמה להנחתה, אך האמת היא שעל הלהיט הזה אפשר לומר כך - "תבואו עם ציפיות פרועות ולא ריאליות, ותאמינו או לא, כולן יתגשמו".
ואחרי כל ההקדמה הזו, על הסרט עצמו אי אפשר לומר הרבה, כי לאורך 140 הדקות הוא טווה קורי עכביש עתירים תפניות והפתעות. נאמר רק את מה שידוע מהטריילרים ונאמר גם בסקירות אחרות על אודותיו. בעקבות אירועי "ספיידרמן: הדרך הביתה", פארקר בגילומו של טום הולנד מסומן כאויב הציבור. אין לו ברירה אלא לפנות לד"ר סטריינג', בגילומו של בנדיקט קמברבאץ', שכנראה יזכה בקרוב באוסקר על "כוחו של הכלב".
פארקר לא דואג לעצמו, אלא לאנשי שלומו - אמ.ג'יי וחברו הטוב נד, הסובלים מקרבתם לדמות כה מושמצת, מה שגם מסכן את עתידם האקדמי. הנער המבוהל והמבולבל מבקש מאשף הלחשים להפעיל כישוף שישכיח מן העולם את קיומו, אך כמובן שהקסם משתבש, וקורה דבר אחר.
המהלך הנואש מוביל לפתיחת שערי יקומים מקבילים, ומקבץ יחדיו את מיטב הארכי-נבלים מסרטי ספיידרמן הקודמים, כולל אלה שטובי מגוויר ואנדרו גרפילד גילמו בהם את איש העכביש. הגובלין הירוק בגילומו של וילם דפו, דוקטור אוקטפוס בגילומו של אלפרד מולינה ואלקטרו בגילומו של ג'יימי פוקס הם רק חלק מן האקסים המיתולוגיים שמתקבצים למהדורה זדונית במיוחד של "חיים שכאלה".
כל אלה הם בקושי כמה אחוזים בודדים מן הבטריה היצירתית של הסרט. התסריטאים כריס מקנה ואריק סומרס והבמאי ג'ון וואטס מצליחים לחדש פעם אחר פעם, כשהם מתבססים על רגעים איקונים בספרי הקומיקס המקוריים ובגלגולים הקולנועיים הקודמים שלהם. לעתים הם מצטטים אותם, לעתים משתעשעים עמם, לעתים משחזרים אותם, לעתים משכתבים אותם ולעתים מעדכנים אותם. לפעמים הם עושים את כל זה יחד ולפעמים מוסיפים גם הברקות חדשות משלהם. כך מתאפשר ל"ספיידרמן: אין דרך הביתה" לעסוק בשאלות של אחריות אישית וקולקטיבית, של גורל ורצון חופשי, של אהבה ושל הקרבה, של יגון ושל אשמה. מצד אחד, ספיידרמן הוא הנערי בגיבורי-העל, ומצד אחר הוא גם אחד העמוקים שבהם.
וואטס נמנע משימוש יתר במניפולציות רגשית - אין פה, למשל, שירים שיכתיבו לנו איך להרגיש. בכל זאת, "ספיידרמן: אין דרך הביתה" בהחלט מצליח לגעת בלב, עם כמה סצינות יפהפיות שיותר מאשר את הפרקים הקודמים בסדרה, מזכירים למשל יצירות כמו "שמש נצחית בראש צלול". מעניין לציין בהקשר הזה, כי סדרת הלהיטים הזו מתפקדת גם כשדכנית. טובי מגוויר וקירסטן דאנסט, אנדרו גרפילד ואמה סטון ועכשיו טום הולנד וזנדאיה - כולם גילמו את איש העכביש ואת יקירת לבו והפכו לזוג גם במציאות, לזמן קצר או ארוך יותר. אולי זה סתם צירוף מקרים, ואולי יש משהו מדבק ברומנטיות ובסקסיות של הסרטים האלה.
הכימיה בין הולנד וזנדאיה היא אחת מן המעלות הרבות של הסרט, אם כי אפשר להצטער שכמו ב"חולית", גם כאן השחקנית לא באה לידי ביטוי מספק. מול גיבורי-העל, עומדים שחקני-על בשיעור הקומה של דפו, מולינה ופוקס שמגלמים את הנבלים, ועושים זאת גם כן בתשוקה. את זהות ההופעות המשובחות עוד יותר נשמור בכספת, אבל זה לא סוד לגלות כי סצינות האקשן עשויות נהדר ומוציאות את המיטב מן המסך הגדול, אם כי בדומה לסרטים עכשוויים רבים, גם כאן הצילום לעתים חשוך ומעורפל מדי.
למרות הנושאים הכבדים והעגומים של הסרט, יש בו אינספור בדיחות - לעתים בקצב של אחת לשתי דקות. חלק מהן בדיחות פנימיות, אך כמי שהוא לא בדיוק יודע חן, נדמה לי שאפשר להבין אותם גם בלי לעשות דוקטורט בעולמו של ספיידרמן. השאגות בקהל היו בתגובה לאזכורים של הסרטים הקודמים, אך גם לדיאלוגים על סוגיות חברתיות ואקטואליות למיניהם.
הקורונה לא מוזכרת פה, אבל "ספיידרמן: אין דרך הביתה" מצליח לתפקד, ולו רק לזמן קצר, בתור כדור הרגעה ממנה. לא רק בגלל כל המעלות שהוזכרו לעיל, לא רק בגלל שמדובר בחוויה מחשמלת שלא מאבדת תנופה לשנייה, אלא בעיקר בגלל שמעל הכל, מדובר בשיר הלל לחברות, לאחווה, לסולידריות ולעבודה משותפת, והוא ממחיש כיצד שילוב של כל אלה מותירים תמיד פתח כלשהו לתקווה.
חבל שבימינו, עולם התרבות מתנהל בצורה כל כך קיצונית. מצער ש"ספיידרמן: אין דרך הביתה", עוד יותר משוברי קופות דומים מסוגו, משתלט על האולמות בצורה שבקושי משאירה מקום לסרטים אחרים ונפלאים גם כן, אבל כשלעצמו, אי אפשר לבוא אליו בתלונות. זה אחד מסרטי גיבורי-העל המהנים והמרגשים אי פעם, ובכלל אחד מן הלהיטים ההוליוודיים הטובים של השנים האחרונות.