בטח שמעתם שהיתה באוסקר תקרית יוצאת דופן. כולם דיברו עליה, אבל הסיפור האמיתי של הטקס היה "CODA", שקבע היסטוריה משולשת: הפעם הראשונה בה סרט של שירות סטרימינג (אפל טיוי פלוס) זוכה לאוסקר הסרט הטוב ביותר; הפעם הראשונה בה גם פרס הסרט הטוב ביותר וגם פרס הבימוי מוענקים לסרטים של נשים; והפעם הראשונה בה הזוכה בפרס הסרט הטוב ביותר הוא סרט שכמעט כל השחקנים והשחקניות בו חירשים וחירשות.
וחשוב מכל: מעבר לכל ציוני הדרך האלה, "CODA" הוא פשוט סרט נפלא. אז למקרה שעדיין לא צפיתם בו, למה אתם מחכים? אם צריך עוד כמה מילות שכנוע, הנה המילים שפרסמנו עליו כשעלה לראשונה באפל.
לפני שבע שנים, עלה לאקרנים הסרט הצרפתי "משפחת בלייה" והפך לשובר קופות עצום לא רק במולדתו - אלא בכל העולם, כולל אצלנו כמובן. הצעד המתבקש הבא היה עיבוד דובר אנגלית, מה שאכן קרה השנה.
התוצאה היא "CODA", כשם הקיצור באנגלית ל"ילדים של מבוגרים חירשים". בדומה למקור הצרפתי, גם הסרט האמריקאי עוסק בנערה שהיא הלא חירשת היחידה במשפחתה. לא רק השמיעה שלה צלולה, אלא גם קולה, שמתגלה כקול זמיר. אך הוריה, שנולדו עם יכולות שונות משלה, זקוקים לעזרתה בעסק המשפחתי, מה שמקשה עליה לפתח את כישוריה הווקאליים ולהגשים את חלומותיה המוזיקליים.
העלילה נשארה זהה, אך זירת ההתרחשות עברה מהאזורים הכפריים של צרפת לעיירת דגים בחוף המזרחי. הבדל נוסף: במקור, הגיבורה שרה להיטים של הזמר הצרפתי מישל סרדו. כאן, את הסרט מלווה "Both Sides, Now" של ג'וני מיטשל, שיר יפהפה מלכתחילה שהשימוש בו כאן הופך אותו ליפה יותר.
ואולי ההבדל הכי משמעותי: בסרט הצרפתי, השחקנים לא היו חירשים בעצמם. אך מה שהתקבל על הדעת בצרפת של 2014 לא עובר כמובן בארצות הברית של ימינו. ב-"CODA", רוב השחקנים הם כאלה השולטים בשפת הסימנים גם בחיי היום-יום שלהם. בולטת בהם מרלי מטלין, מי שבשנות השמונים הפכה לחירשת הראשונה שזכתה על אוסקר בקטגוריית המשחק, הודות להופעתה ב"ילדים חורגים לאלוהים". את הגיבורה מגלמת אמיליה ג'ונס, השחקנית הבריטית שנראתה לאחרונה ב"הסודות של משפחת לוק" בנטפליקס, וההופעה שלה מקסימה וכובשת.
הקרנת הבכורה של הסרט התקיימה באופן וירטואלי בחורף האחרון במסגרת פסטיבל סאנדנס, בו זכה בכל פרס אפשרי. מיד לאחר אותה פרמיירה עולמית, החלו גופי התוכן האמריקאים להיאבק על "CODA" באותו חירוף נפש שבו קבוצות אירופאיות נאבקו הקיץ על שירותיו של מסי. בסופו של דבר, תו המחיר היה לא פחות מ-25 מיליון דולר: סכום שיא בתולדות הפסטיבל. מי שהוציאו אותו מכיסם היו אפל, בניסיון לאושש מעט את הנחיתות המוחלטת שלהם לעומת שירותי סטרימינג אחרים, ובראשם נטפליקס.
ל-"CODA" כבר היו זכויות הפצה קולנועיות ברחבי תבל, כולל בישראל, אבל העסקה התקדימית טרפה את הקלפים. בארצות הברית הסרט עולה במספר מצומצם של אולמות בסוף השבוע, ובו זמנית גם בשירות הסטרימינג אפל טיוי פלוס - ואצלנו הוא מדלג לחלוטין על בתי הקולנוע ועולה ישירות במסך הקטן.
בעולם בלי קורונה ובלי עסקאות שכאלה, סביר להניח שבדיוק כמו "משפחת בלייה", גם העיבוד האמריקאי שלו היה מוכר כאן מאות אלפי כרטיסים. תחת זאת, הוא נידון כאן לגורל הרבה פחות מזהיר - נתח השוק של אפל טיוי פלוס בקרב הקהל הישראלי זניח למדי, בטח בכל הקשור לקולנוע. לא מעט סרטים עלו בשירות הזה בשנתיים האחרונות, אף אחד מהם לא זכה פה לתהודה. זה נכון גם לגבי אמזון, אם כי במידה פחותה.
וזה עצוב, כי זה מוכיח עד כמה עולם הסרטים בסטרימינג רנדומלי וצנטרליסטי: אם "CODA" היה עולה בנטפליקס, אני מבטיח לכם שהוא היה זוכה כאן לפופולרית גדולה, אבל קשה להמר על תוצאה דומה באפל.
גם בארצות הברית מצבו של "CODA" בעייתי: שירות הסטרימינג חזק שם יותר מאשר אצלנו, אבל לא חזק מספיק, ואחרי שהקפיד לשפוך כל כך הרבה כסף על הסרט, הוא לא ממש משקיע במסע השיווק והיח"צ שלו.
הסיפור הזה גם ממחיש את הדילמה בה נתונים יוצרי ויוצרות סרטי אינדי בימינו. גופי התוכן מציעים להם סכומי ענק, אבל לעתים קרובות מתוך מלחמות אגו ושליטה בין ענק תקשורת אחד לאחר, ולא מתוך כוונה אמיתית לתת בעתיד יחס ראוי לסרט שרכשו. וכך, גם "CODA" אולי ימצא את עצמו במעין כלוב זהב, שבו פוטנציאל החשיפה האינסופי שיש לכאורה לשירות סטרימינג בינלאומי מתגלה כלא יותר מהבטחה נכזבת.
הלוואי כמובן שאתבדה ו-"CODA" בכל זאת יהפוך להיט - מגיע לו, והלוואי שיזכה לתהודה גדולה, גם אצלנו. זה לא מסוג הסרטים שמבקרים בדרך כלל נוטים לשבח, אבל ממני תשמעו רק מחמאות בנוגע אליו.
אחזור על הדברים שכתבנו כאן לאחר הבכורה בסאנדנס. אכן, אפשר להגדיר את "CODA" כמה שנהוג לכנות במידה של לעג והתנשאות "קראוד פליזר" - להיט השואף לענג ולשמח את הקהל. אך לא רק שהסרט עומד בשתי המשימות, אלא שהוא עושה זאת בלי ליפול למחוזות מתקתקים או מאולצים. תצוגות המשחק והשימוש בזירת ההתרחשות אף מעניק לתוצאה ממד של אותנטיות. התסריטאית-במאית שאן הדר, שכבר זכתה להערכה על עבודת הכתיבה שלה ב"כתום הוא השחור החדש", מצליחה לבנות כאן בצורה משכנעת שלושה עולמות: העולם של כפר הדייגים, העולם של המשפחה החירשת והעולם המוזיקלי של הגיבורה.
שלושת אלה חשובים בסרט במידה שווה, אך כמו ב"משפחת בלייה", העולם המוזיקלי נהיה יותר ויותר דומיננטי עם הזמן. כמוהו, גם "CODA" מתגלה בסופו של דבר כמעין מקבילה קולנועית לתוכניות ריאליטי שירה, בה כישרונות צעירים מדהימים את הקהל עם ביצועים מצמררים לקלאסיקות מן העבר.
וכמו ב"משפחת בלייה", גם כאן כל זה מוביל לרגעים הקולנועיים-מוזיקליים היפים של השנה. הרגעים הללו מזכירים כי בסופו של דבר, המוזיקה של ג'וני מיטשל חזקה יותר מהכל. הלוואי תוכל להתעלות גם מעל נתח השוק של אפל טיוי פלוס.