"אנתוני הופקינס הוא השחקן הכי טוב בעולם. כתבתי את התפקיד בשבילו"

כחצי שנה לאחר שזכה באוסקר בקטגוריות התסריט והשחקן הראשי, העיבוד הקולנועי של "האב" סוף כל סוף יוצא בישראל. פלוריאן זלר, שביסס את הסרט על פי המחזה שלו, מספר למה בחר באנתוני הופקינס ואיך הוא מצליח לגרום לאנשים להזיל דמעות

26/10/2021
טריילר הסרט "האב" (יונייטד קינג)

המסע של "האב" התחיל כהצגת תיאטרון, פרי עטו של הסופר והמחזאי הצרפתי פלוריאן זלר. ההצגה זכתה להצלחה ולהערכה רבה, עלתה ברחבי העולם וגם אצלנו בתיאטרון בית ליסין, והוכתרה כאחת ההפקות הבימתיות החזקות של השנים האחרונות. האפקט הרגשי שלה כל כך חזק, עד שרבו הסיפורים על צופים וצופות שיוצאים מן האולם כשהם מנגבים את הדמעות, וחלקם אף רצים לחבק את אבא שלהם, או לפחות להתקשר אליו.

לפני שש שנים, היה המחזה בסיס לסרט צרפתי מצוין אך נשכח למדי בשם "פלורידה", שלא זכה להערכה ראויה. פיליפ לה גיי ביים, וז'אן רושפור כיכב בהופעתו הקולנועית האחרונה. זלר החליט לקחת את העניינים לידיים, והביא את ההצגה למסך פעם נוספת - והפעם כשהוא עומד מאחורי המצלמה, וכשהסרט דובר אנגלית, ואנתוני הופקינס מככב בו.

בדומה למקור הבימתי, גם הסרט מצליח לטלטל את הצופים בו. לראיה: בתום הקרנה שלו בה נכחתי, ניגשה אליי אישה שישבה בשורה לידי. מעולם לא ראיתי אותה ולא דיברתי עמה קודם לכן, אבל היא היתה חייבת לחלוק עם מישהו את סערת הרגשות ש"האב" עורר בה, ופנתה לעבריי באומרה - "איזה סרט עצוב, הא?".

לאחר אינספור דחיות בגלל הקורונה ונזקיה, כחצי שנה לאחר בכורתו העולמית ולאחר שזיכה את זלר באוסקר לתסריט המעובד ואת הופקינס באוסקר לשחקן הראשי, "האב" עולה אצלנו בסוף השבוע. "ישראל זו מדינה שיקרה ללבי במיוחד", אומר זלר בשיחת זום עם וואלה! לרגל ההפצה המסחרית. "היה לי את הכבוד שמחזות שלי עלו אצלכם, ועכשיו מגיע תורו של הסרט - וזה מאוד מרגש אותי. אני גם מתרגש מכך שאולמות הקולנוע נפתחו מחדש. אני חושב שהקורונה גרמה לנו להבין עד כמה החוויה הקולנועית הקולקטיבית היא משהו מיוחד שאין לו תחליף".

עוד בוואלה!

גם שלושים שנה אחרי צאתו, הסרט הזה ממשיך לשנות את החיים של מי שצופה בו

לכתבה המלאה
"איזה סרט עצוב, הא?". מתוך "האב"(צילום: יונייטד קינג)

נשמע חצוף לומר את זה על שחקן כל כך ותיק ורב מעללים, שהפך את חניבעל לקטר לאחד הנבלים הקולנועיים הגדולים בכל הזמנים, אבל נרשה לעצמנו לומר כי אנתוני הופקינס מציג כאן את הופעת חייו. הוא מגלם גבר הסובל מדמנציה, והסרט מלווה אותו ברגרסיה שלו, עד שהוא משלים את המעגל והופך לחסר אונים כמו תינוק בן יומו. התוצאה היא פחות או יותר הצגת יחיד של הכוכב הוולשי, אך יש בה גם כמה דמויות משנה, בהן בתו של הגיבור בגילומה של אוליבייה קולמן, שלאחרונה מופיעה בכל מקום אפשרי.

"כתבתי את הסיפור הזה בהשראת סבתא שלי", מספר זלר, יליד פריז שמתגורר בה גם כיום. "היא היתה אישה חזקה, שגידלה אותי, וכשהייתי בן 15 התחילה לסבול מסניליות. אהבתי אותה, אבל כמובן שלא יכולתי באמת לעזור לה, וכך למדתי כמה חסרי אונים אנחנו יכולים להיות, כי אהבה זה לא מספיק, לא תמיד".

"סבתא שלי תמיד היתה בשליטה מלאה על חייה, והיה קשה לה וגם לנו להפנים שהיא מאבדת שליטה. ראיתי איך אישה כל כך מלאה בעוצמות נופלת אט-אט במדרון ומאבדת את כל מה שהיה לה, וזה הניע אותי לכתוב את ההצגה. אני חושב שלכל אחד מאיתנו יש או היתה סבתא כזו, או אבא כזה, והמטרה שלי לא היתה לספר סיפור אישי ומסוים, אלא לחלוק את הרגשות שהחוויה הזו מעוררת".

למה החלטת להעביר את העלילה לאנגליה ולהפוך את "האב" ליצירה דוברת אנגלית?

"מסיבה אחת פשוטה - אנתוני הופקינס. כתבתי את התסריט בשבילו ואך ורק בשבילו, וזאת משתי סיבות: קודם כל, כי הוא השחקן הכי גדול בעולם. סיבה נוספת: כי הפרסונה הקולנועית והציבורית שלו משדרת סמכותיות, עוצמה ושליטה מלאה בנעשה, ולכן אמרתי לעצמי שלהתרסקות של דמות כל כך חזקה תהיה אימפקט מטלטל על הקהל. לא היה לי קל לכתוב באנגלית, זו לא שפת האם שלי, אבל הופקינס היה שווה את זה".

הולך לו קלף משוגע. פלוריאן זלר עם האוסקר(צילום: GettyImages, לואי ז'ואי-פול)

בטקס האוסקר האחרון התחוללה סנסציה: הניצחון של זלר בפרס התסריט המעובד היה צפוי, אבל בקטגוריית המשחק הפייבוריט הברור היה צ'דוויק בוזמן המנוח, וההנחה היתה שהאקדמיה תעניק לו את הפסלון לאחר מותו. הניצחון שלו נחשב כל כך ודאי, שמפיקי הטקס אף העבירו את הקטגוריה הזו לסוף הטקס, במקום שבו מחלקים בדרך כל את פרס הסרט הטוב ביותר, בהנחה שהזכייה שלאחר המוות תהיה רגע השיא של הערב. אך הופקינס טרף את הקלפים, וזכה בפסלון כשלושה עשורים לאחר שעשה זאת על "שתיקת הכבשים".

"חלמתי על הסרט הזה בגלל הופקינס, אז הרגע של הזכייה באוסקר היה רגע מאושר מבחינתי", אומר זלר. "הסיומת של הטקס היתה מפתיעה ומיוחדת, אבל מעל הכל - מרגשת".

איזה תגובות מרגשות קיבלת על הסרט?

"גם בגרסה הבימתית, אנשים היו מחכים לנו אחרי ההצגה. לא כדי להריע 'בראבו', אלא כדי לספר את הסיפורים האישיים שלהם, וזה נגע בי. אני חושב ש'האב' גורם לאנשים לחוות סוג של קתרזיס. בעקבות הסרט, אני מקבל הרבה תגובות באינסטגרם ומשתדל לענות לכולן, אבל לא אשקר לך - התגובה שהכי ריגשה אותי היא לא של אחד הצופים, אלא של הופקינס עצמו. כשראיתי איך הוא התרגש מהצפייה בסרט בפעם הראשונה, הלב שלי התרחב".

אתה מסכים עם האישה שניגשה אליי בתום ההקרנה ואמרה "איזה סרט עצוב"?

"אני לא חושב שזה סרט עצוב. הוא מזכיר לנו שאנחנו שייכים למשהו גדול יותר, ושיש עם מי לחלוק את הפחדים שלנו, וזה לא משהו עצוב. אני כן מסכים שזה סרט מערער, הוא מכניס אותך לתודעה של הגיבור, שהולך ומאבד את האחיזה שלו במציאות, וזו חוויה מערערת".

עוד בוואלה!

חוק בוזמן: פרידה מצ'דוויק בוזמן, השחקן שמת מוקדם מדי אבל הפך לסמל

לכתבה המלאה
כך הופכים תיאטרון לקולנוע. מתוך "האב"(צילום: יונייטד קינג)

זה סרטו הראשון של זלר כבמאי, אך למרות חוסר הניסיון שלו בתחום, ולמרות המקור התיאטרלי, "האב" רחוק מלהיות הצגת תיאטרון מצולמת. התוצאה קולנועית ומסחררת, ועושה שימוש מבריק במצלמה, בעריכה ובשאר אמצעי המבע כדי להמחיש בפנינו את התודעה המשתבשת של הגיבור.

"היה לי חשוב שזו לא תהיה הצגה מצולמת", אומר על כך זלר. "בדרך כלל, כדי להבדיל בין מחזה וסרט, מוסיפים סצינות חדשות שמתרחשות בחוץ. עשיתי ההפך: העלילה כולה מתרחשת בחללים סגורים, אבל הם לא רק עומדים בפני עצמם, אלא מסמלים את המתחולל במוחו של הגיבור. זה לא רק מרחב פיזי, אלא גם מרחב מנטלי, והוא כל הזמן משתנה, והגיבור ויחד איתו הקהל מאבדים אוריינטציה. הסרט משליך את הצופים למעין מבוך. כמו האבא, שבשלב מסוים כבר לא מבין איפה הוא נמצא, גם אנחנו רואים דברים ולא יודעים מהי האמת ומה לא. מבחינתי, הסרט הוא לא רק סיפור, אלא גם חוויה - וחוויה קולנועית מאוד".

תפקיד חייו. אנתוני הופקינס ב"האב"(צילום: יונייטד קינג)

המחזה "האב" הוא חלק מטרילוגיה שכוללת גם את "האם" ו"הבן", שאצלנו עלה בקאמרי, וכעת זלר עובד על עיבוד קולנועי שלו. חוץ מהופקינס, הצוות יכלול שלל כוכבים לוהטים - ונסה קירבי, יו ג'קמן, לורה דרן ואחרים.

אני שואל את זלר כיצד הוא שומר על ענווה בתוך כל התהילה, וזו תשובתו - "אני בא מהתיאטרון, עולם שבו המסך יכול לרדת בכל שנייה, כך שלמדתי לקחת הכל בפרופורציות", הוא אומר.

"בתיאטרון, מרגישים היטב את השבריריות הקיצונית של החיים. כש'האב' עלה על הבמה בפעם הראשונה, רוברט הירש כיכב בו, ונפל על הבמה אחרי ההצגה העשירית. הרופאים אמרו שהוא לא יוכל לחזור לשחק, וכבר השלמתי עם המחשבה שגם ההצגה לא תחזור, ואיאלץ להסתפק בעשר הופעות, אבל חזרנו לבמה והשאר הוא היסטוריה. כאלה הם החיים - הכל מאוד שביר, וצריך להוקיר תודה על כל דבר קטן שקורה, כי כדי שמשהו יצליח, אנחנו זקוקים לאוסף של נסים קטנים".

  • אנתוני הופקינס

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully