בשבוע שעבר עלה עיבוד חדש ל"רומיאו ויוליה" בתיאטרון גשר ששבר שיאים של בנים-של, בנות-של וקרובים-של. את רומיאו מגלם נעם פרנק, בנו של השחקן הוותיק גיל פרנק; את יוליה מגלמת נטע רוט, אחייניתו של שר החוץ יאיר לפיד ונכדתה של הסופרת שולמית לפיד; הבמאית היא אילאיל סמל, בתו של מנכ"ל הבימה נעם סמל; עוד משחקת רות סנדרוביץ', בתו של שחקן גשר אלכס סנדרוביץ'; המלחין הוא אדם חן-אדמוב, בנו של מחזאי הבית של גשר רועי חן; התפאורנית היא פולינה אדוה, אשתו של רועי חן; והייתה אמורה לשחק בהצגה גם סופיה גולן, בתו של השחקן ישי גולן, אך בסוף היא נותרה בחוץ.
נעם וגיל פרנק, אתם לא חושבים שיש כאן לכל הפחות מראית עין בעייתית של פרוטקציות?
גיל פרנק: "כל אחד מהאנשים האלה נבנה מכישרונו הוא".
נעם פרנק: "בעברי, כשהתחלתי, שמעתי הרבה את הטענה על פרוטקציות. אבל עם השנים, רואים שאתה עושה עוד משהו ועוד משהו, וזה לא סתם תפקיד של ילד פה וילד שם, הדברים מתחילים להיות יותר גדולים. עכשיו אני משחק את רומיאו ואני בקושי מאמין שזה קורה. אני רוצה לקוות שבמהלך השנים הוכחתי את עצמי, שאני עומד בזכות עצמי ולא רק עם שם המשפחה שלי. בסופו של דבר, אנשים שיסתכלו על פרויקטים שלי לאורך השנים - יוכלו לראות שזה לא פרוטקציה, שהוכחתי את עצמי.
"נכון, בקבוצה הזאת ב'סטודיו גשר' יש הרבה צאצאים של, ואני חושב שזה גם חלק מהכוח שלנו. יצא לי לעשות כמה שיחות על הדבר הזה. אנחנו חבורה של אנשים עם תסביכי אב כאלה ואחרים, ואני חושב שחלק מהדרייב שלנו לעשות את מה שאנחנו עושים ולהוציא תוצאות די נחמדות זה מהמקום שיש את אלה שמעלינו, וכולנו רוצים להראות שאנחנו יותר. זה תסביך האב שלנו. אני קורא לזה 'תסביך אב' מתוך כוונה שאתה חי תחת הפרסונה הזאת, אתה תמיד עומד מול איזה רף ואי אפשר להתעלם מזה, כולנו צאצאים של אנשים שהם פרסונות, אנשים גדולים מאוד".
גיל: "לא צריך להגזים. אנשים מוכרים".
רק לוודא שהבנתי: יש לך תסביך אב שגורם לך לרצות להראות שאתה יותר גדול מאביך, גיל פרנק?
נעם: "ברור. אין ספק. אני לא לוקח את זה כמשהו רע. זה דרייב פנימי כזה שיש לכל מי שנמצא בסטודיו גשר הזה, כולל הבמאית".
גיל: "תראה, כל הילדים והאנשים רוצים לשאת אל מישהו עיניים, במטרה שזה ידליק אותך ותשאף לשם. אצל נעם תסביך האב הוא במרכאות כפולות, זה לא תסביך אב של מישהו שהלך ואיבד את עצמו וברח מהבית. וצריך להגיד על נעם שהוא תמיד הסתדר לבד. הלך לתיאטרון, ואין לי שום קשר לכל האודישנים שהוא עשה".
נפגשנו עם נעם פרנק ואביו גיל פרנק לרגל כיכובם פעם נוספת זה לצד זה בדמות אב ובן, בסדרת המתח והפנטזיה "הבאר" שחזרה לכאן חינוכית לעונה חדשה (המשודרת בימים ראשון עד רביעי ב-17:30). את הסדרה יצרו סיון שיקנאג'י וירון ארזי שגם ביים עם רני סער, ולצד משפחת פרנק משחקים גם נועה קולר, אמה אלפי-אהרון, רומי אבירם, יעקב זדה-דניאל, מעיין בלום, רותם קינן ועוד.
זו לא הפעם הראשונה שבה הם משחקים זה לצד זה, הדבר קרה לראשונה בהצגה "קורנליוס" בה גילמו אב ובן. "זה היה מחזה קשה, וכל שאלה שהיתה לי ישר הלכתי לאבא. אף פעם לא הרגיש לי מביך לשחק ליד אבא. אחרי ההצגה, שמענו מישהו מהקהל אומר שהילד השני שמגלם את התפקיד שלי יותר דומה לגיל פרנק ממני".
גיל: "הוא יותר דומה לצד של האימא".
נעם: "לכן כשליהקו אותי שוב לדמות הבן שלו, ב'הבאר', אמרתי 'זאת עבודת ליהוק לא מוצלחת'".
גיל: "נעם קיבל את הכישרון למשחק מאימא שלו. ממני הוא קיבל את מוסר העבודה, התשוקה והרצון להיות במאי שרואה הכל ב-360 מעלות".
נעם, כשאתה משחק בהפקה עם אבא, בדמויות של אבא ובן, ויש סיטואציה של כעס או אכזבה או רגש שלילי של הדמות שלך אליו - זה מציף בך בעבודת המשחק כעס או אכזבה אמיתיים שחשת כלפי אבא, במציאות?
גיל מתפרץ: "נעם רק מסתכל עליי על הבמה - וכבר מתמלא בכעס או אכזבה".
נעם: "כמו כל הורה וילד, יש בינינו ריבים וכעסים. אני זוכר שבהצגה הראשונה שעשינו ביחד, 'קורנליוס', יש קטע לקראת סוף ההצגה, שהדמות של אבא בוגד בארצו, משאיר את המשפחה מאחור, אנחנו מבקרים אותו בגבול, אני מתעצבן עליו ואומר לו שיום אחד אני אגדל, אהיה חייל ואני ארצח אותו. זה היה המשפט היחיד שלי בהצגה והייתי מאוד גאה בו. זה משפט מאוד טעון. במודע או לא במודע, אתה מסתכל על הבמה על השחקן שהוא אבא שלך, ועובר לך בראש איזה ריב שהיה לכם, שיעזור לך לתעל את התחושות. שתי סצינות אחרי זה, ההצגה נגמרת בזה שאני בוכה על הגופה שלו. בהתחלה היה לי מאוד קשה ולאט לאט זה כבר נהיה מגניב".
נעם פרנק נולד לפני 18 שנה לגיל פרנק ולאמנית ענבר היימן. "נעם התחיל לשחק בגיל שנתיים, בבית, לא באופן מקצועי", מספר גיל, "הוא צפה במחזמר 'קאטס' בטלוויזיה, והיינו צריכים לראות איך הוא רקד במשך שבע דקות כמו החתול הזקן. בגיל שלוש-ארבע התחיל לחקות מערכונים של דומינו גרוס". ההצגה הראשונה ששיחק בתיאטרון כילד היתה "מסעות אודיסאוס" בגשר כשהיה בן תשע וחצי. "אמא ואבא היו באים איתי לכל הצגה, וזה מאוד עזר לדעת שתמיד יש לי תמיכה הורית מאבא ומאמא".
גיל פרנק: "שתבין, כשאני עליתי על הבמה בפעם הראשונה בגיל עשרים ומשהו, בבית צבי - הייתי נבוך ומפוחד. נעם עלה לבמה בפעם הראשונה בגיל תשע וחצי, גנרלית של 'מסעות אודיסאוס'. חושך. אני רואה אותו בחושך נכנס למקום שלו. מרגיש את הדמעה זולגת לי בעין. הוא פותח את הפה, ובהברה הראשונה הבנתי שאני יכול ללכת. קול ברור, צלול, הנה הגעתי, אני פה, אני בא לתת לכם אהבה".
נעם למד בבית ספר לאמנויות בתל אביב ממנו עבר למגמת תיאטרון בתיכון תלמה ילין בו הוא לומד כעת בי"ב. לאורך השנים הוא השתתף בסדרות רבות ובהן "ילדי ראש הממשלה", "ג'ינג'י", "דן ומוזלי", "צפוף", "נחמה", "זה לא הגיל" ו"הבאר"; בהצגות "מסעות האודיסאוס", "מי כמוני" ו"רומיאו ויוליה" בגשר, "לבד בברלין" ו"שיקספיר מאוהב" בהבימה; ודיבב בסרטים ("לגו הסרט", "מר פיבודי ושרמן", "צעצוע של סיפור").
בחיים כל כך עמוסים ואינטנסיביים, אין פלא שיש גם רגעים של קריסה. רגע כזה אירע לנעם לפני שנתיים, כשהיה בכיתה י' והתחיל את העבודה על ההצגה "מי כמוני" בתיאטרון גשר, העוסקת בנושא טעון - בני נוער במרכז לרפואת נפש. "נעם בא הביתה וקרס בגלל העומס הרגשי ונפשי ומחשש שלא יעמוד בזה".
נעם: "זאת גם היתה הפעם הראשונה שעשיתי תפקיד כזה מורכב, זה היה השבוע הראשון, ובמקביל הלימודים האינטנסיביים בתלמה. היה לי שבוע מאוד קשה, שבו באתי הביתה עצבני, ויום אחד חזרתי הביתה והתפרקתי מבכי".
גיל: "אז קודם כל אמרתי לו: 'תבכה, תבכה, תוציא הכל, מותר לך לבכות, מותר לך להישבר, מותר לך לקחת יום חופש כי אתה עושה המון'. נעם חשב לוותר על משהו, אז אמרתי לו: 'לא. בתוכך אתה לא רוצה לוותר, נכון? אבל לבכות זה טוב. אתה מוציא החוצה. זה מקום שיכולתי לעזור, שלא שיערתי שאוכל לעזור ושמחתי שהצלחתי".
נעם, בגלל כל ההפקות שבהן השתתפת והלימודים האינטנסיביים, בעצם מאז גיל תשע לא היה לך חופש גדול ממש. אתה מרגיש שאיבדת משהו מילדותך?
"לא רציתי חופש גדול רגיל כמו שילדים אחרים רצו. לא יכולתי לבקש יותר טוב מהחופשים הגדולים שהיו לי עם צילומים והצגות. אם יש לי רגע של מנוחה אני מטפס על הקירות. כולם אומרים לי 'הלכה הילדות'. אני ממש לא מסכים עם זה. הייתה לי ילדות מדהימה".
הופתעתי לקרוא בראיונות קודמים אתכם שגיל אף פעם לא עזר לנעם בעבודה על דמויות להפקות או לתרגילים לבית ספר.
נעם: "אבא לא התערב או שלא נתתי לו להתערב. אף פעם לא באתי לעבוד איתו על דברים".
גיל: "מיוזמתי אף פעם לא סייעתי לנעם, רק אם הוא שאל או ביקש. הוא עבד יותר עם אימא שלו, לא איתי. אני מבין למה. זה המרד שלו".
נעם: "יכול להיות שזה המרד. מה שכן, אם נתקלתי בקשיים כאלה ואחרים, בכל מיני צמתים בהם לא ידעתי לאן לבחור ללכת, אבא תמיד היה אוזן קשבת ונתן עצה. למשל, הייתה תקופה שבה התחלתי לשחק בהבימה והיה דיבור על הפקה בתיאטרון באר שבע באותו זמן. פתאום היו שתי הפקות שרוצות אותי, מאוד התרגשתי מהסיטואציה אבל גם מאוד פחדתי ממנה, ולא ידעתי מה אני מעדיף. זו הייתה בחירה מאוד קשה. אז אני זוכר שישבתי עם אבא ועשינו רשימת בעד ונגד, פרסמנו את הסיטואציות, והבנו ביחד מה רצוי ומה פחות".
בסדרה "הבאר" אתם מגלמים אבא ובן עם יחסים מאוד טעונים. האבא מוריס לא נכח בחייו של בנו במשך שמונה שנים, שהם מחצית מחייו. גם אם הדברים לא הגיעו לנקודות קצה כאלה דרמטיות, היו רגעים שבהם הרגשת שחסרה לך נוכחות של אבא, אולי על רקע היותו שחקן עמוס וקרייריסט?
"בשנים הראשונות אני זוכר את אבא בתקופות ממש עמוסות, בהצגות כל ערב. אבל הוא אף פעם לא הרגיש לי חסר, גם כי די מהר התחלתי לבוא איתו לכל החזרות וההצגות. היו הצגות שלו שראיתי יותר מדי פעמים, למשל 'הילכו שניים יחדיו', שזו הצגה שילד בן שבע שמונה לא אמור לראות, זו הצגה על בן גוריון וז'בוטינסקי שמדברים על הפוליטיקה הישראלית".
גיל, כמי שמכיר את הצדדים האפלים והתופעות הבעייתיות בתעשייה, עלה בך חשש כשהבן שלך נכנס לעולם הזה?
"תראה, אני בתיאטרון 33 שנה, אף פעם לא חייתי בתחושה שהמקום הזה מסוכן או פגיע, למרות שאני מבין את הטענות. כשנעם היה יוצא מהבית והולך לבית ספר היה לי חשש בתור הורה. כבישים, סוטים ברחוב. היום כבחור בן 18 הוא מכיר את הדברים שקורים. החופש זה לתת בו אמון. הוא יודע שתמיד יש לו למי לפנות בבית הפתוח. זה ההישג, שהילדים פתוחים איתנו. הוא יודע להיזהר, כי הוא בג'ונגל - בכביש, במקומות עבודה, איפה שיש אנשים יש ג'ונגל, צריך להיות נבון".
נעם, אבא אמר על עצמו בתקשורת שהיה גבר הולל, ש"תמיד בגד", ותוארו מקרים שהוא הרביץ לרהיטים, שבר מראה בהבימה וכיסא בקאמרי מרוב זעם. זה הביך אותך?
נעם: "קודם כל - זה לא התקשורת. זה אבא".
גיל (צוחק): "אבא לא אוהב איקאה. רהיטים לא מתלוננים".
נעם: "אבא עשה בושות. היו כותרות כאלה ואחרות. אני יודע שכמעט לכולם יש סיפורים כאלה ואחרים. אני יודע שעד שנולדתי אבא היה פרוע והולל. אני לא חושב שזאת בושה. ככה הוא חי את חייו. אני חושב שהוא למד מזה הרבה דברים. אני חושב שהוא לא היה הבנאדם שהוא היום, ולא היה מגדל אותי כפי שגידל אותי אם לא היה חי כפי שחי את חייו. יש כאלה שיחשבו שזה רע שהוא חי ככה או שזה רע שהוא מספיק לדבר על זה. אני חושב שזה נותן לי את החופש לחיות כך או אחרת. ברור שהיו מקרים לא נעימים. נגיד פעם הייתי עם כמה חברים וחברות בבית ספר לאמנויות, בכיתה ו' או ז'. חיפשנו את השם של אבא שלי בגוגל, ואחת התוצאות הראשונות היתה כתבה שבה נאמר שגיל פרנק עזב את האורגיות והסמים לטובת אבהות. הייתה שתיקה מביכה. חלק ידעו מה זה אורגיות, חלק לא ידעו".
גיל, בשנה הבאה אתה בן 60. זה אישיו?
"60 זה המספר הראשון מבחינתי עם ארומה של זיקנה. 59 לא מרגיש ככה. 60 כן מרגיש. אני לפעמים אומר את המספר ולא מאמין שהנה אני כאן. ואז אני עוזב את זה, כי אין לי מה לעשות את זה, פשוט ממשיכים לחיות. אחרי שאלך לעולמי, תשרפו אותי, ותורידו את האפר באיזה סצנה בתיאטרון של גשם או במקום קונפטי. במותי תשמחו. רק תשמחו".
נעם, מה עם הצבא?
"התקבלתי לתיאטרון צה"ל, אני מתגייס באוגוסט. מקווה לקבל את התואר "אמן פעיל" כך שאוכל לעבוד תוך כדי. מבחינתי אני ממשיך עוד שנים בגשר. ואחרי הצבא או אולי אפילו תוך כדי הצבא החלום הגדול שלי זה בימוי".
גיל אתה משחק בימים אלה את דמותו של רוני ליבוביץ' במחזמר "האופנובנק" של התיאטרון העברי. בקרוב יעלה גם מחזמר בקאמרי המבוסס על דמויותיהן של הרוצחות חווה יערי ואביבה גרנות. מדוע להאדיר דמויות של פושעים ישראליים, ולמה במסגרת של מחזמר?
גיל: "מעתיקים את 'שיקגו' שהיה על רוצחות. על מי מדווחים בחדשות? על מי שעשה תאונה או על כל אלה שלא עשו תאונה? לאנשים שסטו מהדרך - להם יש מקום בתיאטרון. יצא מחזמר כיפי ומדליק לגמרי. אם אתה זוכר את התקופה של הפרשה, בשנת 83-84, הבנקים הריצו מניות ועבדו על הציבור. כמה שנים אחרי זה, 89, בא מישהו - רוני לייבוביץ' - ודופק את הבנקים, גונב כסף וחומק כל הזמן. והוא גם לא פגע באף אחד. ברחוב רצו שהוא יצליח. הוא היה כמו כוכב רוק. היתה ברחוב אווירה של מיוזיקל. את הדבר הזה לקחו למחזמר. אבל במחזמר הוא בסוף מקבל את עונשו. אגב, נפגשתי עם רוני ליבוביץ'. הוא בנאדם מקסים. אין לו נפש של עבריין. הוא יודע שהוא עשה טעות. הוא יודע שהיה ראוי לעונש, ומילא את העונש והוא לא מסוכן לציבור".
באחרונה כאמור עלתה ההצגה "רומיאו ויוליה", שבה אתה, נעם, משחק את אחד התפקידים הגדולים בהיסטוריה - את רומיאו. זה מחזה על אהבה ראשונה. אפשר לשאול אם כבר הייתה לך אהבה ראשונה?
נעם: "היתה ועודנה. יש לי בת זוג, אהובתי שתחייה, קוראים לה עלמה, שלומדת איתי במגמת התיאטרון בתלמה ילין. אנחנו ביחד כבר שנתיים. היא ממש האהבה הראשונה שלי. היו לי קראשים קטנים כילד. אבל מעולם לא התאהבתי במישהי כמו שהתאהבתי בה. היינו חברים טובים אבל הקשר הרומנטי בינינו התחיל ביום שבו מדינת ישראל נכנסה לסגר הראשון. כל החודש הראשון שלנו ביחד לא נפגשנו ורק עשינו פייס טיים. רק דיברנו. וזה הדבר הכי טוב שקרה לזוגיות שלנו. זאת לגמרי ההתאהבות האמיתית הראשונה שלי. אנחנו שנתיים ביחד ובשנות בני נוער זה כמו 21 שנים. חשבתי הרבה איך הייתי נכנס ל'רומיאו ויוליה' אם לא הייתה לי את עלמה. אני מניח שזה היה הרבה יותר מפחיד. כי מדובר שם בסיפור התאהבות הרבה יותר מהיר ועוצמתי, ובלי להכיר את זה במציאות היה יכול להיות לי הרבה יותר קשה כשחקן. למזלי הכרתי את זה, ושאבתי הרבה מהרגשות שלשמחתי שאבתי איתה - לתוך ההצגה".