המזימות שמיוחסות לסיימון לבייב, המכונה "נוכל הטינדר" ועומד במרכזו של סרט תיעודי באותו שם של נטפליקס, מעוררות תערובת של אימה ותדהמה, גם בעידן טלוויזיוני שעוסק שוב ושוב בהתחזות ומתחזים. לא פלא שהתקשורת מתענגת על כך: זה סיפור מושלם שיש בו הכל מהכל - כולל עוקץ, חיי פאר, שיברון לב ומאמץ בינלאומי. אם זה לא מספיק, הרי שהוא אחד משלנו.
לפי הסרט של נטפליקס, לבייב - הדמות הראוותנית שברא לעצמו שמעון חיות - ניהל לכאורה חיים ראוותניים תוך שהוא מציג את עצמו כביכול כמיליונר ועל ידי ניצול האמון של קורבנות שנשבו בקסמיו, בעיקר צעירות אירופיות. הסרט שעלה בשבועות האחרונים בשירות הסטרימינג, אחרי כמה תחקירים עיתונאיים שעסקו בו, הוביל לעיסוק אינטנסיבי בדמות בארץ ובעולם, עד החותמת הסופית - חיקוי ב"ארץ נהדרת", כמובן. והנה, ערוץ 13 הכריז על משדר מיוחד עם שיחוק: "נוכל הטינדר מדבר" - סרט של העיתונאית מירי מיכאלי, שהצליחה להגיע אל האיש המדובר.
אלא שהעטיפה היוקרתית הזאת מטעה את הצופים: רובו של הסרט מתבסס על חומרים וטענות שכבר שודרו בערוץ 13 - רק בחודש מרץ האחרון, לפני פחות משנה. לגיטימי להתגאות בהישג עיתונאי ואפילו לארוז אותו מחדש כדי שיהיה רלוונטי - אבל בואו לא נשלה את עצמנו: אלה לא הרבה יותר מאטריות מחוממות שנהנות ממיתוג יוקרתי.
זה נכון אפילו לכותרת - "נוכל הטינדר מדבר" - הרומזת כאילו חיות/לבייב מגיב ישירות עכשיו אחרי הסערה שעורר הסרט, ולא מדובר למעשה בריאיון ישן יותר, שכבר שודר ומוכר - ובעוד החידוש במשדר עצמו נוגע בכלל לעדויות חדשות.
במוקד הסרט נמצא כאמור אותו ריאיון, שכולל עימות עסיסי בין לבייב למיכאלי, שפעם אחר פעם דוחקת אותו לפינה ומעמתת אותו עם הפער בין העדויות נגדו לבין הגרסה החלשה שלו לדברים - אירוע שיוצרי הסרט התיעודי המצליח בנטפליקס אכן לא הצליחו לספק באמת.
על הכתבה הקודמת הוסיפה מיכאלי כמה עדויות חדשות לכאורה, מטרידות אמנם, המחזקות את מה שכבר הנחנו לגבי שיטותיו של "נוכל הטינדר" - אך לא שופכות אור חדש באמת על האיש והתופעה. ממילא, כשכל מה שלבייב עושה בריאיון זה להכחיש כל קשר לטענות ולא להסביר כלום, יש באופן אירוני לריאיון דווקא פחות ערך מאשר להתאמה שיטתית של טענות, הקלטות ומסמכים.
מה שהחמיצה מיכאלי, והחמיץ גם הסרט של נטפליקס בנושא - ומחמיצים גם שאר תחקירי הנוכלים והמתחזים למיניהם וסוגיהם בטלוויזיה - הוא את ההקשר התרבותי, וכאמור, בשלב הנוכחי מדובר בסמל, תופעה, שלוחצת על הרבה מעבר לחשש ליפול במלכודת ולאבד את החסכונות. "נוכל הטינדר" לא נולד בגלל טינדר, אבל הוא נטוע באופן עמוק בעידן הראווה העצמית והסגידה לשפע מנקר עיניים ובלתי מושג. במקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו, כבר פחות משנה אם לבייב קנה או לא קנה מודעה שתקדם בעיתון את בת זוגו, אלא מה הסיפור הזה אומר עכשיו עלינו.
דווקא בהקדמה למשדר מתחה מיכאלי ביקורת על הפיכתו של לבייב לאייקון תרבותי, בתארה את "העולם המעוות שבו נוכל הטינדר הופך למיוצג בסוכנות טאלנטים וחותר לכבוש את הוליווד" במקום לשלם על המעשים המיוחסים לו או סתם להתבייש. אבל בהתחשב במיחזור החומרים ובעיתוי הפרסום, כדאי לתהות עד כמה תורמת הטלוויזיה, המצקצקת מצד אחד ומהדהדת מצד שני, לחיזוק המכונה הזאת.