לפני קצת יותר משבוע התחלתי להאזין ל-"Mr. Morale & the Big Steppers", אלבום האולפן החמישי של קנדריק לאמאר, ומאז לא הפסקתי. רכבת הרים רגשית של עצב, חוסר אונים, התעלות וזעזוע, שכמו כל יצירה של קנדריק לאמאר - מזמינה האזנות חוזרות ונשנות כדי לדלות עוד שכבות של משמעות, לפצח קשרים, הקשרים, סקיטים, מעברונים וחצאי משפטים שמהדהדים זה את זה לאורך האלבום ולאורך הדיסקוגרפיה של קנדריק כולה. כן, מוזיקלית זה אלבום מופלא - מופת של פסנתר ג'זי ואמוציונלי, ביטים קצוצים ומהופכים, סימפולים מפלורנס אנד דה משין ומלהקות פאנק ניגריות, להקות מלאכים ושחקני משנה שכמעט וגונבים את ההצגה - אבל למה, למען השם, אני לא מצליחה להניח אותו בצד? ואיך זה - לאור הביקורות הפושרות - שאף אחד אחר לא רואה את הגדולה הזאת?
אולי כי נקודת הייחוס לאלבום הזה - אלבום היפ הופ דחוס ומצופה עם הופעות אורח של אגדות ניינטיז כמו גוסטפייס קילה ואגדות טינז כמו סמפה - היא בכלל לא היפ הופ. האלבום הזה לא מנסה להשתווה ל-"The Chronic" של ד"ר דרה, ל-"2Pacalypse Now" של טופאק, או אפילו ל-"The Low End Theory" של א טרייב קולד קווסט, ובטח שהוא לא מנסה להשתוות או להמשיך את יצירת המופת של לאמאר, "To Pimp a Butterfly". לא, נקודת הייחוס הנכונה היא בכלל אלבום שקנדריק כנראה לא שמע ולא ישמע מעולם: "שירים ליואל" של רונה קינן. תהיו איתי רגע.
"שירים ליואל" הוא אלבום שכולו פוסט טראומה מורכבת שהועברה הלאה מדור לדור, מסופרת מהפרספקטיבה של ההורה, כפי שנחוותה על ידי הילד. שמעתי אותו לראשונה כשהייתי בת 30, אמא לשתי ילדות קטנות. ייבבתי במשך שבוע - בכיתי בעבודה ובכיתי במקלחת ובכיתי במיטה - ואז בגיל 30, אמא לשתי ילדות קטנות, התחלתי טיפול פסיכולוגי.
בגיל 34, אב לשני ילדים קטנים, קנדריק לאמאר הלך לטיפול. הביוגרפיה שלנו מאד שונה, אבל המוטיבציה הייתה אותה מוטיבציה: מגיע השלב שבו השריטות שלך מפסיקות להיות רק שלך. אתה חולק אותן עם הילדים שלך, בן או בת הזוג שלך, הקהילה שלך. מגיע השלב שבו להגיע ממקום אפל ולהתייסר מפסיק להיות מעניין וראוי להערכה ונאצל, ומתחיל להיות מזיק. אבל מה קורה כשהכאב הזה מתדלק גוף יצירה פורץ דרך, מתוחכם, חכם ומעורר השראה? מה קורה כשהכאב שלך נותן קול ותקווה למיליוני אנשים? מה קורה כשמנהיג, נביא, מושיע, נאלץ להתעמת עם עצמו ולהודות שהוא נושא את זר הקוצים שלו בהרבה פחות חן מיוסר ואילם ממה שהיה רוצה לחשוב? מה שקורה זה "Mr. Morale & the Big Steppers" - אלבום שמתמודד עם טראומה בין דורית, בגידה, חוסר ביטחון, גבריות, תהילה, והגבול הדק שבין קורבן למקרבן.
1855 ימים לקח לקנדריק לנסח את המסר הזה, להבין את עצמו ולבחור לשתף אותנו במה שעבר עליו. "I've been going through something", הוא פותח ומזהיר, "Be afraid". אפשר לפרש את המשפט הזה בשתי דרכים - עבר עלי משהו, או שעברתי משהו. תהליך. האזהרה שלו מתכתבת ישירות עם השיר ".FEAR" מאלבומו הקודם, "DAMN". בוורס האחרון קנדריק מונה את הפחדים הנוכחיים שלו - הפחד שאיבד את הענווה שלו, הפחד שבת הזוג שלו (וויטני אלפורד, אם שני ילדיו והחברה שלו מאז התיכון) לא תאהב אותו יותר, הפחד מלאבד את הדרייב היצירתי ואת אהבת הקהל. בחמש השנים שעברו מאז אותו אלבום, כל הפחדים האלו - למעט האחרון - איימו להתגשם. הוא סבל מחסם כתיבה במשך שנתיים, אימץ לעצמו תדמית של מנהיג, נביא ומושיע, אמלל את בת הזוג שלו עם בגידות וגזלייטינג עד שאיימה לעזוב אותו, ועכשיו הוא מתמודד עם הפחד האחרון והופך אותו בחזרה אלינו - תפחדו, האם תמשיכו לאהוב אותי אם תכירו אותי באמת?
מאז אלבום הפריצה שלו, "Good Kid, M.A.A.D City", קנדריק מזהיר אותנו שהוא לא מי שאנחנו חושבים שהוא, שואל את עצמו ואותנו האם הוא ראוי לאהבה שלנו, כמה רחוק נלך איתו. ב-"Mortal Man", השיר הסוגר של "To Pimp a Butterfly", הוא שואל אותנו, "When shit hits the fan, are you still a fan" ומונה רשימה של מנהיגים זנוחים, ביניהם יואי ניוטון מהפנתרים השחורים, מלקולם אקס, ולתדהמתי המתמשכת, מייקל ג'קסון (ומדגיש שהוא נתן לנו את "בילי ג'ין" - אתם באמת חושבים שהוא נגע בילדים ההם?).
בקונטקסט הזה, שיתוף הפעולה עם הראפר קודאק בלאק, שהורשע וריצה מאסר על תקיפה מינית של קטינה, קצת פחות מפתיע. קנדריק תמיד שיחק את המשחק הכפול הזה, ובו זמנית סיפר סיפורים על נשים בזנות ונשים מוכות ("Keisha's Song") והמשיך לשכב עם מעריצות ולנצל את הכוח שלו ("These Walls"). טופאק, האליל המוצהר של קנדריק, בעצמו הורשע באונס וישב על זה בכלא, ובו זמנית נחשב למי שמייצג גם את הכאבים של הנשים השחורות בזכות שירים כמו "Brenda's Got a Baby". לא פלא שהאלבום עצבן הרבה אנשים בימים הראשונים לאחר יציאתו. חוץ משיתוף הפעולה עם קודאק בלאק, קנדריק מעלה באוב את הזמר אר קלי ומלהג על תרבות הביטול כאילו אין משמעות לנשים שנפגעו בכלל, והכל מין מהלך טהרני חסר היגיון.
כשלוקחים בחשבון את ההתנהגות שלו עצמו שהוא מוקיע לאורך האלבום, החשש מתרבות הביטול נראה הרבה פחות כמו איזו נקודה עקרונית בזכות חופש הביטוי, ויותר כמו התנהגות של מי שיש לו מה להסתיר. אבל קנדריק לא מסתיר. יותר מזה, קנדריק בעצמו מצפה מבת הזוג שלו, שמזכירה את אר קלי (וטראמפ, והארווי ויינשטיין) במהלך הריב החורך שלהם ב-"We Cry Together", שתפסיק להאזין למוזיקה שלו, וזורק לה את זה בפרצוף כשהיא משווה אותו אליו. אז איפה הוא עומד באמת? בשום מקום. כל הנושא הזה של ביטול או לא ביטול בסופו של דבר מטשטש את הנקודה האמיתית של האלבום - התהליך הטיפולי עצמו.
כמו כל אלבום של קנדריק, גם "מר מורל" הוא לא סתם אוסף של שירים אלא סיפור, אפוס, שמורכב משני חלקים - המשבר והטיפול, התוצאה והסיבה. הסיפור מעביר אותנו דרך הריקנות של התהילה, הלחצים של מי שהכתיר את עצמו כנביא ומושיע, מערכות היחסים המתפוררות שלו וההתמכרות למין ולכסף, ועד לחפירה הפנימית שנגמרת בזיהוי הטראומה המורכבת שיושבת עליו (ועל הקהילה השחורה) ובפירוק שלה.
כבר מנקודת הפתיחה של האלבום מובהר שזו לא סתם טראומה פרטית אלא קולקטיבית, פציעות שקהילה שלמה סוחבת וממשיכה לחטט בגלדים, כי טיפול פסיכולוגי, כפי שגרסו כמה ביקורות שקראתי, זה עניין לבן ולא נושא ראוי לראפר שחור. מעבר לכך שזו עמדה גזענית, היא מפספסת את קווי העומק - מי שנמצא במצב הישרדות לא יכול להסתכל פנימה. זה יקר, זה מתיש, זה הרבה יותר מדי כואב. "בבית האפור ברחוב דב הוז 5" גם לא דיברו בפסיכולוגית, אבל היה ברור שיש דברים שהס מלהזכיר, וכל דור שני ושלישי לשואה יודע בדיוק מה זה הזומבי המהלך שמנסה להרגיע את הקריז, למלא את הכאב במשהו אחר.
בשיא האלבום קנדריק נגמל ממנגנוני ההתחמקות והפיצוי שלו - מפזרנות, ממין, מתסביך המושיע שחוסך ממנו הסתכלות פנימית, ומגיע ללב העניין. הוא סוף סוף מתפנה להסתכל על הטראומה האישית והחברתית של הקהילה השחורה - אלימות מינית נגד ילדים, נשים, גברים, טראומה שעוברת מדור לדור דרך קורבנות ומקרבנים, גבריות רעילה שנועדה לפצות על חוסר האונים שהרגישו בתור ילדים שלא יכולים להגן על קרובות משפחה או שנפגעו בעצמם.
קנדריק מפזר רמזים לעיקר ולתפל לאורך האלבום דרך נעלי סטפס שרוקעות פעם בדיוק אמנותי ופעם בהיסטריה פרועה, כמו מי שמדבר את עצמו לדעת על הרגשות שלו במקום להרגיש אותם, ומנסה לנצח בריב מול בת הזוג שלו באמצעות טיעונים אינטלקטואליים על הצביעות של נשים אחת מול השנייה. למי שלא מכיר את קנדריק ואת הנטיה שלו לגלם דמויות, זה נשמע מחריד. האמת היא שזה נשמע מחריד גם למי שכן. קנדריק, חסיד גדול של 'show, don't tell', נותן הדגמה חיה של היחס האיום שלו לזוגתו בריב מתוזמר, מתוסרט ומשוחק לעילא, ומאבד בערך חצי מהשומעים שלו בדרך. הבטחתי לכם שאני חרא של בן אדם, הנה ההוכחות. אבל מי שנשאר איתו עד הסוף מתוגמל בסיבתיות ובעומק, גם אם זה יכול להישמע לפעמים כמו ספר התירוצים הגדול לאנסים. מתי ולמה קורבן הופך למקרבן, ומה צריך כדי לעצור את זה?
"אתה מתעורר, הכרית לידך עדיין חמה / כולנו יודעים שזה שקר / היא הלכה לפני שנים"
("אתה מתעורר", רונה קינן)
"Three thirty in the morning scrolling through the call log, ain't nobody but the mirror looking for the fall out"
(קנדריק לאמאר, "Count Me Out")
את השריטות שלנו אנחנו מעיפים באלימות על כל מי שסביבנו. על הילדים שלנו שסופגים רגעים של ניכור ואשמה שהם לא יודעים איך הם הרוויחו, על בני הזוג שלנו שאמורים להכיל אותנו רגשית בזמן שאנחנו פוגעים בהם אקטיבית, על החברים שמתמוטטים תחת הר של ציפיות ודרדורים. והם עוזבים, או ממשיכים לסבול ואז עוזבים, עד שסוף סוף אנחנו מקפלים את עצמנו לטיפול.
טראומה, וספציפית טראומה מינית, עומדת בלב האלבום הזה - טראומה מינית כרעיון, ולא כמשהו שקנדריק בעצמו חווה, וזה מורגש. כי אפילו ב-"Mother I Sober" קנדריק שם את עצמו בצד של הפוגעים, לא הנפגעים. אנחנו יודעים שהנושא חשוב, אנחנו יודעים שנשים נורא סובלות, אבל כמו שרואים פעם אחר פעם' רחמים לא שווים להערכה או תקנה. כולנו יודעים שברנדה מסכנה, אבל אנחנו יודעים גם שאין לה מוח. הטראומה המינית נמצאת בלב האלבום, אבל קנדריק בכלל נמצא בצד השני, חורז על כמה שהוא פגע בבת הזוג שלו, כמה הוא ניצל מרות, כמה הוא עשה את זה בבולמוס ששלל מהנשים האלו את האנושיות שלהן.
וזה מביא אותנו לקודאק בלאק. למה הוא שם? כי קנדריק אומר שאין הבדל. הוא שם את עצמו ואת קודאק באותו סל, על אותו הספקטרום, ויחד עם עצמו הוא שם גם מיליוני גברים אחרים שלא ישבו בכלא על תקיפה מינית, אבל השתמשו בנשים בתור פח האשפה שלהם לאלימות רגשית וחוסר ביטחון. כי זה אותו חרא, מגיע מאותו מקום, ודורש ריפוי באותה מידה. הוא נותן פה תזה כמעט מיזאנדרית שגורסת שכן, כל הגברים, כי כל הגברים נושאים איתם חינוך מסוים וחוויות מסוימות. האלימות נגד נשים קבועה, השאלה היא מה הווליום שבה היא מתבטאת.
אז למה הוא שונא את תרבות הביטול? כי הוא נוצרי - מי שלא חטא מימיו שיזרוק את האבן הראשונה. ההוקעה הפומבית לא משרתת את החובה המוסרית לסלוח, להפנות את הלחי השנייה, לסייע לחוטא האובד, אבל היא גם בעצמה משרתת את ההיבריס של המוקיע - מפרידה בין הטובים לרעים, מייצרת דיכוטומיה במה שהיא בעצם סקאלה.
Sex, money, murder. קנדריק התייחס לכל אלו בעבר בתור חטאים שהפתרון מולם הוא גאולה דתית. באלבום הזה הוא מבין שלמרות שהוא אדם דתי שמחפש אקטיבית אחר גאולה - בכלל לא קונג פו קני שמתעלם מהקריאה של אלוהים - הוא עדיין לוקה בדיוק באותם הכשלים. זה לא חוטא מול נגאל, זה גבריות רעילה מול טיפול, זה שחזור של טראומות כדי לקבל שליטה ומנגנוני הגנה שדוחפים עוד סמלי סטטוס יקרים לחור שאי אפשר למלא. זה לא מול אלוהים - זה מול עצמו.
ב-"Auntie Diaries" (שבפני עצמו ראוי ל-1000 מילים) הוא מתפכח מול מוסדות הדת ומגן על בת הדודה הטרנסית שלו מול המטיף שמוקיע אותה. הרגע שבו הוא משלים איתה ומגיע להבנה עמוקה יותר של הדברים שעברו עליה, הוא גם הרגע שבו הוא מגיע להבנה עמוקה יותר של הלחצים שמופעלים עליו כדי להוכיח גבריות בחברה שמענישה על כל חריגה. חוטאים ונגאלים עומדים באותו המקום כל עוד הם לא מטפלים בדחף למעוך אחרים כדי להרים את עצמם למעלה. זה התנע של הטראומה שממשיכה להתגלגל. אבל הוא לא קורא לזה העברה בין-דורית של טראומה. הוא קורא לזה קללה בין דורית. קללות ברוורס הופכות לברכות - תמה מרכזית ב-"Damn". הטרנספורמציה באלבום - הטיפול של קנדריק, הטרנזישן של קרובי המשפחה הטרנסיים שלו, המיאוס של וויטני - נוגעת גם לקללה עצמה. וזה מה שהוא עושה בסוף של "Mother I Sober" - הוא לא מוקיע את הפוגעים, הוא משחרר אותם. איך הופכים קללה בין דורית? מה ההפך מהנצחה של טראומה? לפי קנדריק - השחרור שלה על ידי יצירת סיפור אחר, שונה.
פה נכנס בייבי קים, בן הדוד הצעיר של קנדריק, שזכה לאחרונה בגראמי על שיתוף הפעולה של השניים, "Family Ties", ומתארח באלבום החדש. קנדריק רואה את דודנו - וזה נרמז כמה פעמים במסגרת האלבום - בתור הגרסה הצעירה של עצמו. כמו כל הורה טרי (ובעצם, כמו כל אדם בטיפול), קנדריק מתעסק המון באבהות. הוא תמיד היה מלא הודיה על הנוכחות של אבא שלו בחיים שלו, בקהילה שבה רבים מהאבות מתים או בכלא, אבל ב-"Father Time" הוא מודה לראשונה שלא מספיק סתם שיהיה אבא - משנה איזה מין אבא אתה. אם אתה עצור רגשית, לא מראה פגיעות, מגן על עצמך אפילו מול הבן שלך ומסביר את זה בתור "טאף לאב", לא עשית הרבה חוץ מלגלגל הלאה את הטראומה ואת השריטות שלך. הדואליות הזאת משתקפת ביחס שלו לבייבי קים - ראפר בלי אבא אמיתי, אבל עם אבא מוזיקלי חי, עצור רגשית ופגום. קים מונגד לבלאק. הוא התיקון, ולכן קנדריק מרגיש מחויבות להיות דמות יותר טובה, פתוחה ומיטיבה גם מולו (ומול כל הראפרים מהדור הצעיר, בהכללה).
"Mirror", השיר האחרון באלבום, שמתעל את המוזיקליות של סטיבי וונדר, אמור להיות שיר של השלמה ובריאות נפשית, של טיפול שהושלם, אבל הוא לא באמת שם, רק בדרך. הוא אומר לנו "I choose me, I'm sorry". הוא לא סיים להשתבלל, יש לו עבודה לעשות והוא לא יכול להיות שם בשבילנו. אבל זה שיר שבו ה-"I choose me" שווה בעוצמתו ל-"I'm sorry", החלטה לא שלמה ואכולת אשמה. במידה מסוימת לבחור בעצמי, מצטער, זו אמירה שלא עומדת רק מול העולם וכל אלו שמחכים לו בתור השראה, נביא, מושיע - אלא גם מול הטראומה עצמה והדרישה שלה לעוד ועוד אנרגיות. אנרגיות של נקמה, של תיקון ושל הנצחה, כשקורבן הופך למקרבן.
אני חוששת שלא נזכה לאלבום נוסף של קנדריק בזמן הקרוב, צירוף נסיבות של המצב הנפשי שלו ותום החוזה מול TDE (האלבום הזה הוא החמישי והאחרון בחוזה מולם). "I choose me, I'm sorry" היא בחירה בריאה, ומי שאוהב את קנדריק לא כמושיע, אלא בתור האדם שהוא הציג לנו לאורך הדיסקוגרפיה שלו, אמור לתמוך בה. "העטיפה של האלבום מרמזת לנו על סיפור הפרידה הזה ומה שעומד מאחוריו. אם ב-"To Pimp a Butterfly" קנדריק החזיק תינוק אלמוני ועמד עם הפנים קדימה, בתור מנהיג הקהילה, פה הוא מחזיק את התינוקת שלו ועומד עם הגב למצלמה. התינוק של "פימפ" היה העתיד של הקהילה השחורה והמשא שקנדריק לקח על עצמו כשפנה החוצה. התינוקת של "מר מורל" היא ליטרלי תינוקת - לא על הדשא של הבית הלבן אלא בחדר קטן ורעוע. וקנדריק לא פונה איתה לעולם אלא פנימה, לכיוון המשפחה, כי הוא שינה פרספקטיבה, שינה סדר עדיפויות, ואנחנו - המעריצים, הקהילה, העולם - פחות חשובים מהילדים שלו.
"Mother I Sober" נגמר כשוויטני אומרת "עשית את זה, שברת את הקללה הדורית. תאמרי תודה, אבא". הבת שלו, עוזי, חוזרת אחריה, "תודה אבא, תודה אמא, תודה אח". בכך היא משחקת את התפקיד ששיחקו ההורים של קנדריק בשיר הלפני אחרון ב-"Good Kid, M.A.A.D City", קנדריק המנהיג ב-"To Pimp a Butterfly" והדודן קרל המטיף ב-"DAMN". קנדריק עבר טרנספורמציה, כמו שהבטיח, והפך מילד אבוד למנהיג, לנביא, ולבסוף - לאבא.
"Sorry I didn't save the world, my friend - I was too busy building mine again"
(קנדריק לאמאר, "Mirror")