וייב חי: האלבום החדש של קנדריק לאמאר משאיר תחושה שמשהו מונומנטלי קרה

האם האלבום החדש של הראפר הבולט ביותר כיום יהפוך אותו לגדול בכל הזמנים? או שאולי עם הזמן יתגלה שמדובר בהצהרה גדולה שלא מחזיקה מים, והאלבום הזה יהפוך לרגע בו הוא איבד מומנטום ונהיה סהרורי, מרוחק ואינטלקטואלי מדי?

  • קנדריק לאמאר
רוני פיאלקוב

לפני שאתם מתיישבים להאזין לאלבום החדש של קנדריק לאמאר, קחו רגע ותעשו שיעורי בית. זה בקטנה. כל מה שצריך זה לצפות בכל הקרבות של מוחמד עלי, לראות את כל הסרטים של ווסלי סנייפס, להאזין לכל הנאומים של מרטין לות'ר קינג ומלקולם אקס, להכיר לפני ולפנים את הביוגרפיה של נלסון מנדלה, לעשות סיבוב באוטובוס עם רוזה פארקס, לקרוא את כל כתב האישום של או ג'יי סימפסון, לצפות בכל התוכניות של אופרה, לקפוץ לראות את ג'סי אוונס שובר שיאים באולימפיידת מינכן ב-1936, לדעת כל מה שאפשר על היילה סלאסי ועל מלכי הזולו והפרעונים הגדולים. אה, וכמובן להאזין לכל אלבומיהם של ג'יימס בראון, ג'ון קולטרן, מיילס דיוויס, לואי ארמסטרונג, נאס, נוטוריוס ב.י.ג, ד"ר דרה, קניה ווסט, פאבליק אנמי, N.W.A, וו-טאנג קלאן, פלה קותי, בוב מארלי, מארווין גיי, מייקל ג'קסון, סטיבי וונדר, פרינס, ריי צ'ארלס, נינה סימון, ארית'ה פראנקלין וצ'אק ברי.

מוכנים? יופי, קודם כל בואו נשים את הדברים על השולחן. אלבום ההיפ הופ המצופה והמדובר ביותר של השנה הוא בכלל לא אלבום היפ הופ. "To Pimp A Butterfly" הוא אלבום שחור. שחור משחור. יש כאן יותר ג'אז מביטים. כמעט אותה כמות של ספוקן וורד כמו של ראפ. יותר מזה: המוזיקה, עד כמה שהיא עשירה, מלאת רבדים, מופקת ומוקפדת לעילא ובו זמנית חופשית כציפור, היא בעצם לא באמת העיקר פה.

אחרי שיצר לעצמו ערימות הייפ מכאן ועד למגדל אייפל עם אלבומו הקודם, "Good Kid m.A.A.d City" שנחשב לאחד מהאלבומים הגדולים ביותר של ההיפ הופ אי פעם, עם להיטים כמו "Bitch Don't Kill My Vibe" ו-"Swimming Pools", מצא קנדריק לאמאר את הדרך להתעלות מעל הציפיות לעוד להיטים והפחד ממפלה. הוא הלך בדרך השלישית. בזמן שחבריו למשחק והמתחרים שלו עסוקים בכסף, מסיבות ונשים, הוא בוחר במסר, בתוכן, בחזון. אלבומו החדש של לאמאר עמוס להתפקע במחשבות, תובנות, ביקורות, תהיות, הטפות ושאלות על התרבות השחורה, על דיכוי, על שחרור, על חופש, על משמעות, על מהומות, על מהפכה.

עוד באותו נושא

קנדריק לאמר מצדיק את ההייפ סביבו ומוכיח שהוא יותר מסתם טרנד

לכתבה המלאה
לאמאר נותן קרדיט למאזין שלו כאדם עם ידע מוזיקלי ועומק תרבותי, עם דעות וטעם משלו, וזה מה שמייחד אותו מכל כך הרבה מההיפ הופ השטוח של ימינו

האם חושיו המחודדים מזהים תנועה אמיתית ברחובות? ב-2015, עם אובמה באמצע כהונתו השניה - חלום שהיה כל כך רחוק במשך מאות שנים והפך למציאות - נדמה שמאבקם של השחורים באמריקה רחוק מלהסתיים. השיוויון מעוגן בחוק, יש נשיא שחור בבית הלבן, אבל אפרו אמריקאים עדיין נרצחים או חוטפים מכות בשכונה ע"י שוטרים כלאחר יד. המוזיקה השחורה שינתה את העולם, ההיפ הופ נאכל ע"י ההיפ-פופ והפך לאמ-אמא של המיינסטרים. הכוכבים השחורים שלו התעשרו כקורח והנהנתנות היתה לעיקר חייהם. אבל כל זה לא השפיע על מי שחי בגטו, איפה שאחד משלושה גברים שחורים צפוי לבקר בכלא במהלך חייו, איפה שהפער (והכסף) שהאדם הלבן צבר על חשבון האדם השחור במשך דורות של ניצול גורם לתנועה לזכויות האזרח להישמע כמו בדיחה רעה.

את כל התחושות האלו לוקח לאמאר ומבקש להיות הקול, הדובר, שיבטא אותן. הוא מגובה בלהקה פנומנאלית של ג'אזיסטים ענקיים כמו ת'אנדרקאט הבסיסט המחונן, רוברט גלאספר מפיק האר אנ' בי והסול עטור הפרסים, ובילאל, מזמרי הסול המוערכים ביותר, שמנגנים לאורך האלבום כולו ונותנים לו הרגשה חיה, נושמת וזורמת. עם שלל אורחים כמו סנופ דוג וג'ורג' קלינטון ומפיקים מוסיקליים כמו פליינג לוטוס ופארל, קנדריק שוזר מאסטרפיס שלא מפספס אף פינה במוזיקה השחורה לתולדותיה. דרך ראפ וספוקן וורד הוא שוטח את משנתו שרצופה שלל ביקורת כלפי חוץ וכלפי פנים. הוא לא מחביא דבר מתחת לפני השטח ולא מפריד בין נושאים ומחשבות. אין לו שום בעיה לעסוק באהבה עצמית, בכסף, בהיסטוריה, בנשים ובכנופיות באותו המשפט. לא מדובר רק במאבק של האדם השחור נגד האדם הלבן, אלא גם במאבק של האדם השחור נגד עצמו, במאבק של קנדריק נגד עצמו. הוא שופע סתירות פנימיות. הוא מסביר שבני עמו הם בני מלוכה בזמן שהוא קורא להם קופים גאים. הוא מכריז שהוא "The realest nigger alive" אבל מכתיר את עצמו "הצבוע הגדול ביותר של שנת 2015". הוא עוסק בנושאים גדולים מהחיים, אבל איך אומרים, לא שוכח את החיים עצמם.

קנדריק מביא את האור (צילום: Getty Images)

הרבגוניות הזאת והפנים הרבות של קנדריק הן החוזקה הגדולה שלו. הוא לא רק מבטא שלל רעיונות סותרים ומצליח לצאת מזה קוהרנטי, הוא גם נשמע, פיזית, אחרת כל הזמן, ותמיד בדיוק כמוהו. רגע אחד הוא הוא שר מהאף כמו קניה, רגע מצפצף כמו ליל' ווין ורגע אחר כך הוא נוהם כמו טופאק. בשיר שנשמע היישר מהוייב של ג'ורג' קלינטון, הוא בוחר לשיר כמו ג'יימס בראון. לאמאר לא מחפש להאכיל את המאזין במסר אחד בכפית. הוא מעמיס ומעמיס רעיונות ותמות מוזיקליות - יש כאן פ'אנק וסול וביטים ובוגי וג'אז בכמויות וגרוב ונגיעות לטיניות ודאנסהול - ומרשה למי שבצד השני של הרמקולים לקחת מזה את מה שהוא רוצה.

לאמאר נותן קרדיט למאזין שלו כאדם עם ידע מוזיקלי ועומק תרבותי, עם דעות וטעם משלו, וזה מה שמייחד אותו מכל כך הרבה מההיפ הופ השטוח של ימינו. הוא לא מחפש את הלהיטים והמכנה המשותף הנמוך ביותר. הוא לא מעוניין לעשות מה שכולם עושים, רק כי זה מה שעובד. הוא עושה את ההיפך הגמור. הוא מגיש לנו את קנדריק כמו שהוא, כולל כשהוא מעמיד פנים שהוא מישהו אחר, כי גם זה חלק ממנו. הוא לא מפחד לבלבל אותנו. לא אכפת לו לעצבן או לאכזב חצי מהמעריצים שלו על הדרך. לא אכפת לו למתוח את המוזיקה לקצוות הלא נעימים שלה ולומר דברים קשים מאד הן לאוזניים לבנות והן לשחורות. לא אכפת לו לאבד את הכל, לפחות הוא ידע שהלך עם החזון שלו עד הסוף. וזה די מדהים.

עוד באותו נושא

קנדריק לאמאר מסתכסך עם עולם ההיפ הופ, ומחזיר אותו לחיים

לכתבה המלאה

עדיין לא הורגים לו את הוייב - מהאלבום הקודם

האם זה האלבום שיהפוך את קנדריק לאמאר, בסך הכל בן 27, בסך הכל באלבומו הרשמי השני, לראפר הגדול בכל הזמנים? אולי עם הזמן יתגלה שמדובר בהצהרה גדולה שלא מחזיקה מים, והאלבום הזה יהפוך לרגע בו הוא איבד מומנטום ונהיה סהרורי, מרוחק ואינטלקטואלי מדי? רק הזמן יגיד. האם זה האלבום הגדול ביותר של השנה? אולי. אולי לא. יקח הרבה מאד זמן לעכל באמת את כל מה שקורה בו. בהחלט יתכן שבשביל רבים הוא יהיה חוויה עמוקה ומרתקת, אבל אינטנסיבית כל כך שלא ירצו באמת לחזור אליה שוב.

מה שבטוח זה שההאזנה לאלבום הזה משאירה תחושה של משהו גדול מהחיים. כמו סרט מהפנט שעוטף את כל החושים ומשאיר אותך בסופו חסר נשימה. יש תחושה שמשהו מונומנטלי קרה, שהאזנת ליצירה ענקית, גם אם לא ממש הבנת מה היה המסר ומה באמת קרה שם. "To Pimp a Butterfly" הוא אלבום שחייב היה לקרות. הוא תופעה. הוא מניפסט. תאהבו אותו או לא, מדובר בנקודת שיא במוזיקה השחורה. קפסולה שמקפלת בתוכה בצורה כמעט בלתי אפשרית תמונת מצב מלאה של התרבות השחורה כיום, שאולי, רק אולי, תסמן את הרגע הזה כרגע ששינה את הכל.


טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully