ב-2012 קנדריק לאמאר הפך לדת. הוא האלוהים, הוא רוח הקודש, הוא גואל האנושות. בשר ודם, אבל גם גוף שמיימי עם הילה של טוהר. השורה התחתונה היא: אם את לא חלק מזה, לכי חפשי את החברים שלך. ואז לא תמצאי אותם, כי הם בדיוק מאזינים ל-"DAMN.". אבל מהו קונצנזוס אם אין מי שמתריס נגדו? יש לו משמעות שהיא לא פשטנית? התשובה היא לא. תופעות תרבותיות אינן מתרחשות באופן מבודד. חייב להיות אלמנט בולם, דיכוטומי. וגם אם הוא לא מתחרה הגון בהסכמה הכללית - לפעמים בריונית - צריך אותו בשביל הארגון והאיזון. ומתוך נקודת ההנחה הזאת, "DAMN." דרש חיפוש יסודי של קבוצות מבודדות, זעירות ואפילו מבוישות של מתנגדים. הן נמצאו בקושי רב אנחת רווחה ואחרי הכרה בקיומן, אפילו כגוף אופזיציוני, ובלי לכווץ להגדרה המקטינה "הייטרים", אפשר לדבר על האלבום הכי שלם של קנדריק מאז "Section.80".
כשהמערב מחכה לתיקוני עוולות, הוא מצפה וזקוק לטיפוסים אקסצנטריים וחתרניים שייצגו אותו; את הערכים הנעלים, הליברליזם, התודעה המשוחררת מכל מה שחשוך, דכאני ופג תוקף מוסרי. במובן הזה, קנדריק לאמאר, אם לנסות להפריז כמה שפחות ולהיכשל, הוא הדמות הציבורית-תרבותית החשובה ביותר באמריקה. מה שהתחיל במאזינים אדוקים של היפ הופ, התגלגל כמו כדור שלג לחצי אנושות שנוהרת לאפל מיוזיק. הקהילה האפרו-אמריקנית מקדשת אותו, הנשיא הקודם מעריץ מושבע, טראמפ בטח משקשק וכל זה מתנהל בקצב של ההיגיון. הוא בן ה-29 שהפך את האלמנטים של הרחוב המביס, המכופף והפוצע לרטוריקה סוחפת בפוליטיקה חדשה-חדשה ולא חסרת עוצמות, לא ניו אייג'ית - אלא שורפת, כנה, חד משמעית. לטובתו שיחק ארסנל של טכניקות שהמציא, ספוגות השראה אבל לחלוטין קנדריקיות. זה פלואו אחר, שמתחבר כמו כפפה ליד עם כל מה שאינטלקטואלי, משכיל ועמוק במוזיקאי הענק הזה.
וזה לא שהוא חף ממגרעות; הנוכחות שלו במוזיקה ובעיקר בפסגות של מצעדים יכולה להיות מתישה ומייגעת. בשלוש השנים האחרונות הוא נמצא בכל מקום, כל הזמן, מתארח ולא שומר על מתח שקול. המאבק שלו ב-"To Pimp a Butterfly" - שהתבטא בפרישה רחבה של סצנות המוזיקה השחורה (ג'אז, ספוקן וורד, ראפ וגוספל) ורפרנסים לדמויות חלוציות (קונטה קינטה הבדיוני) היה קודר מתחילתו ומיצק את האומללות של מי שחיים באמריקה הגזענית, הצדקנית והמתכחשת. הוא ירק כמו נביא זעם, פוצץ אתוסים אמריקנים וסחף אחריו את הפופ, שקפץ על העגלה, הצטרף למאבק ולבסוף הפך אותו להמוני, חסר רסן ומאתגר (אפילו מדי) בשביל מי שמחליט את ההחלטות הקשות. ההתנגחות של קנדריק ב-2015 היתה כל כך פיזית, עד שאפשר היה לחוש באימת הסחף עד המזרח התיכון.
היה קל מדי לנחש שהתזה הזאת תמשיך להעמיק ב"DAMN.", אבל המציאות גילתה פער עצום בינו ובין "To Pimp a Butterfly". קודם כל, עוד לפני הטקסטים, המוזיקה: קנדריק הגיע כדי לעשות ראפ קודח. הוא תמיד היה ראפר מצוין, אבל עכשיו הוא עושה את זה באופן שלא מזכיר את האלבומים הקודמים שלו. יש לו אלף טכניקות של ראפינג, והוא משחק ועובר ביניהן כמו לוליין - אבל נקודת המוצא היא להמעיט בקומפוזיציות ג'אזיות ולשפוך הכל חזק, מהר, כמו מכונת ירייה. בשלב מסוים האידיאולוגיה המוזיקלית מתבהרת לעשות ראפ נקי מבולשיט (אבל לא מטריקים של הפקה. עוד נגיע לזה), מדי פעם אולד סקול ומוכר, אבל בדרך כלל חדשני ומפעים עד רמת ההברה, נשימה, יריקה.
בשמיעה ראשונה אפשר לטעות שהמוזיקה חסרת עומק לעומת קודמתה, שאין בה את הרב-שכבתיות, הרבדים, הערוצים והמיקסים הכמעט מחורפנים של החומרים הקודמים. אבל זה לא המקרה המהלכים המוזיקליים מורכבים, מחושבים ולא מאורגנים באופן שאפשר לצפות. לפעמים הוא ירוץ, לפעמים יאט, לפעמים ילך לאחור, הטמפו תזזיתי, כמעט נוירוטי. הכל אפשרי חוץ מהאופציה לחזות את מה שהולך לקרות בשניה הבאה ("Duckworth" הוא מיצג ראווה של כל זה).
חלק מהסיבה לכל זה טמון בעובדה שברמת התוכן, זה האלבום הרבה פחות מכוון-קהל. אלה לא עשרת הדיברות שהוא מעניק לנו, אלא חור הצצה לרגעים רוחניים, שורשיים ואישיים שלו. זה נכון שהוא מטיף ("Fear", שכולל נאום פרו-ישראלי/יהודי ושיבה למקורות שאיננה הנצרות), חוזר לעבר ("DNA"), זועם ("Element", שגם מכיל את השורה המדכאת ביותר: "כל הסבתות שלי מתו / אף אחד לא מתפלל עלי"), אבל הסיפור של האלבום הזה אחר, לא מקורי כנושא אבל משכנע כשמפרקים אותו - הוא העוני, הדלות והאביונות ששואבים פנימה, והיכולת הכמעט בלתי סבירה להיחלץ. הוא גם פוחד פחד מוות מהסיכוי שיחזור לשם (וכן, כמו כל ראפר, חוגג על מטריאליזם ונוגח באופן לא מפורש בדרייק ושות').
החלוציות של קנדריק מתבטאת בשני אופנים, ובעיקר ב-"Duckworth": מצד אחד הוא שומר על האסתטיקה המוזיקלית הייחודית של "To Pimp a Butterfly", שעיקרה הוא במעברים מהירים של קצב ושמירה על מרווחים אקראיים. מאידך הוא דואג למיקס הכי מטונף שאפשר להוציא מאולפן, וזה כדי לתת עוד דחיפה אלימה למרירות של הטקסטים, להפוך אותם לפיזיים ומתלקחים ככל שניתן. " Duckworth" הוא היצירה הכי אינטנסיבית מבין 14 השירים ("זה תמיד היה אני נגד העולם / עד שגיליתי שזה אני נגד עצמי"), והיא סוגרת את האלבום בירייה שמובילה לנקודת ההתחלה, ולסיפור של "Blood"/האלבום כולו:
"אז עשיתי סיבוב באיזה יום, וראיתי אישה - אישה עיוורת - מתרוצצת על המדרכה. היא נראתה קצת מתוסכלת, כאילו הפילה משהו שהיא לא מצליחה למצוא. אחרי שהבטתי בה נאבקת למשך כמה זמן, החלטתי לגשת אליה ולהושיט יד לעזרה, אתם יודעים? 'היי, גברתי, אני יכול לעזור? נראה שאיבדת משהו. אני רוצה רוצה לעזור לך למצוא את זה'. היא ענתה: 'הו כן, איבדת?? משהו, איבדת?? את החיים שלך?'" (ירייה).
קנדריק לאמאר הוא אימפריה יציבה של אדם אחד, ובוחר לתזז בין המרחבים הקהילתיים-תרבותיים לבין המרחבים הכי אישיים-משפחתיים שלו. הוא חכם, אינטליגנטי, חד וקודח והכישרון שלו הוביל אותו לכך שהוא יוכל לקרוא לריהאנה ול-U2 לשיתוף פעולה, ולסחוט מהם רגעים מונומנטליים במינונים משתנים. אם אתם במחנה של קנדריק (וסביר שכן) או לא, אל תיבהלו מההייפ ותנו לו צ'אנס לטהר את כל מה שהוא לא המוזיקה הפראית והמרתקת שלו. לפעמים זה כל מה שצריך.
רשימת השירים המועדפים בסדר עולה:
Yah
Love
God
Loyalty
Feel
Element
Humble
Blood
XXX
Lust
DNA
Pride
Fear
Duckworth