צביקה פיק 1978. ראובן קסטרו
צביקה פיק 1978/ראובן קסטרו

"סופרסטאר בן אלמוות או הבל קול חולף?": המלחמה ארוכת השנים של צביקה פיק והתקשורת

עודכן לאחרונה: 19.8.2022 / 20:17

כתבו שהוא מלחין משונה, ביקרו את סגנון השירה שלו, האשימו אותו בשמרנות וקטלו את שיריו. בתגובה, הוא קרא להם מנותקים. אינספור מילים נכתבו על צביקה פיק במשך השנים, והן חושפות את הדרך שעברה דמותו מאז פרץ כסנסציה שנויה במחלוקת - ועד להפיכתו לאייקון לאומי. מיוחד

השבוע, עם לכתו של המוזיקאי צביקה פיק לעולמו בגיל 72, פורסמו עליו - גם על ידי הח"מ - הספדים נרגשים. היו שכינו אותו גאון, דמות ייחודית במינה ופורצת דרך, ואחרים הכתירו אותו כמלך הפופ הישראלי. הכול כמובן נכון. אבל חשוב לציין שהמחוות היפות בעיתונות לפיק לא תמיד היו מנת חלקו במהלך הקריירה, ולאורך השנים ניהלו שני הצדדים מערכת יחסים טעונה, בלשון המעטה.

כך למשל, בריאיון לסמדר שיר ב"מעריב" באוקטובר 1978, זמן לא רב אחרי שזכה בפעם השנייה ברציפות (מתוך שלוש) בתואר זמר השנה, ואחרי ששירו "נאסף תשרי" נבחר כשיר השנה ברשת ג', מחה פיק על יחס כלי התקשורת כלפיו וגולל שורה של טענות.

"באמצעי התקשורת הייתי כמעט מוחרם. מישהו כתב עלי שאני רוקד על הבמה כמו סוטה מין ומנסה לבנות לי קריירה דרך מיטות של נשים. טענו שאני מעשן סמים, מקלקל את הנוער ובכלל, שאני בן אדם לא מוסרי. התנגדו למוסיקה שאני כותב. אפילו את גוון הקול שלי לא סבלו. לא אישרו לי להופיע בטלוויזיה. ברדיו ניגנו את התקליטים שלי רק במסגרת מצעדי הפזמונים. שלחתי שירים לפסטיבלי הזמר - והם לא התקבלו. טענו שאני כותב מוזיקה מערבית ושאני מהווה את ההיפוך הגמור לשירי ארץ ישראל הישנה והטובה... אני מאמין שמה שלא עושה השכל - עושה הזמן. כנראה שלמדו להתרגל אליי", אמר אז פיק.

צביקה פיק. יהונתן שאול, מעריב
מערכת יחסים טעונה עם התקשורת. צביקה פיק/מעריב, יהונתן שאול

כמה מהטענות האלה היו בגדר הגזמה: גם אם לא היללו אותו מעל כל במה, ולצד כמה ביקורות ארסיות - מבקרי מוזיקה לאורך השנים דווקא העריכו אלמנטים מסוימים בעבודתו של פיק, הגם שהעירו על סגנונו. הערוץ היחיד של אותו הזמן, אמנם, לא הרבה כנראה לתת לו במה ביחס לאמנים אחרים, אך בכל מה שנוגע לעיתונים הארכיון אומר את דברו: לאורך עשורים, פיק התראיין אינספור פעמים בעיתונים הגדולים - לא כולל שבועוני בידור - סוקר בהרחבה, אם להשתמש באנדרסטייטמנט, וזכה לכתרים ותארים רבים.

היה זה משחק כפול של שני הצדדים. בדומה ליחס המסורתי שלה לכוכבי פופ מאז ועד היום, התקשורת התאהבה בצעיר הכריזמטי והססגוני, במהלכים היחצ"ניים שלו, בנטייתו לפרובוקציות ובמיוחד בכל ההערצה הבלתי נתפשת מסביב - ובמקביל סלדה ממה שתפסה כגימיקים ריקים, שופוני, ומוזיקה שלא מתיימרת לרצינות. פיק, מצידו, לא סירב להשתתף בפולחן האישיות שטופח על ידי התקשורת והקפיד לספק לה מנה קבועה של שערוריות, מראות עזים וציטוטים יוצאים מן הכלל שוב ושוב ושוב, ובמקביל חש תמיד שאינו מוערך מספיק על ידי קובעי הטעם.

צללנו למאות כתבות שעסקו בפיק לאורך השנים, כבר מראשית הקריירה, כדי לשרטט תמונת מצב של יחסי פיק והתקשורת. חלק ניכר מהן עסק בפרשות שהקשר שלהן למוזיקה רופף, וקצרה היריעה מלסקור אותן. חלקן השמיצו אותו, חלקן דיברו בשבחו. דרכן נחשף מסעו של פיק, וגם מעט מתולדות הביקורת. דבר אחד בטוח: הימים האחרונים לימדו אותנו שפיק דייק בנוגע למה שעושה הזמן.

seperator

פיק עלה על הרדאר התקשורתי כשהצטרף עם חבריו ללהקת השוקולדה, גבי שושן ושוקי לוי, להפקה הישראלית המצליחה של "שיער" ב-1970, בה גילם את דמותו של קלוד. הוא היה בקושי בן 20. הימים ימי "שיר לשלום" והאופוריה שאחרי הניצחון על מלחמת ששת הימים, וההצגה הייתה להצלחה ענקית.

העיתונאי משה בן שאול, שלימים גם יכתוב שירים עבור פיק, שוחח עמו בחזרות במה שיסתבר כאחד הריאיונות הראשונים, אם לא הראשון, עם הכוכב לעתיד. "נושאו של מחזמר זה מתאים לכל מקום בעולם. כן, עניין הגיוס, הפחד מפני פציעה ונכות. זה עניין אקטואלי בכל מקום, גם בארץ - לא?", אמר פיק. כעבור חודש עטה עמדה מהוגנת יותר בריאיון ליהודה סתיו ב"דבר". "אני היפי? ודאי שלא. אני חושב שהיפי זה אחד ששם פס על החברה. אני אינני כזה. אני מתחשב במוסכמות, נוהג על פיהן, אין לי כל רצון לפרק אותן. נכון, אני עושה את זה על הבמה אבל אני לא חייב להזדהות עם מה שקורה עליה. איני נוהג לערוך משגלים פומביים בחיי הפרטיים. זו לא 'מלכת האמבטיה' שאם אני לא מאמין בדברים, אני גם לא צריך להשמיע אותן".

הסופר יורם קניוק כתב אז ביקורת על ההצגה המאה של "שיער", ודווקא חיבב את פיק. "בפעם הראשונה שראיתיה לא אהבתי את גבי שושן (ברגר) ולעומתו אהבתי מאוד את צביקה פיק. פיק עדיין איננו מפוקפק כלל, אבל שושן נעשה פרח יפה יותר", כתב ב-7 בספטמבר 1970 בעיתון "דבר". באותה השנה, ב-30 בנובמבר, הבחין שרגא הר-גיל ב"מעריב" כי "מתוך השלישיה מתבלט בעיקר צביקה פיק. טורי הרכילות של העיתונות השבועית מרבים לצווח עליו".

"צביקה פיק: רומאן עם הקהל", יוסי חרסונסקי, מתוך מעריב, 21 בינואר 1979. אתר עיתונות יהודית היסטורית, www.JPRESS.org.il, מיסודם של הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל-אביב, אתר רשמי
מה יגידו אניני הטעם? מתוך הביקורת של יוסי חרסונסקי על "מוסיקה", מתוך מעריב, 21 בינואר 1979/אתר רשמי, אתר עיתונות יהודית היסטורית, www.JPRESS.org.il, מיסודם של הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל-אביב

ואולם, כשפנה לקריירת סולו, עם אלבום הבכורה "זוהי הדרך שלי", פיק כבר טעם את נחת זרועה של הביקורת. זאב רב-נוף הוותיק, מבקר קולנוע מדופלם שחטא גם בביקורת מוזיקה, לא כל כך התחבר לאלבום. "לא די לו שהוא כוכב וזמר, עתה הוא גם מלחין, ולדעתי מלחין משונה - או שהוא מקורי ומשעמם ('אני הולך לאן שאן') או שהוא מהנה ולא מקורי ('שני תפוחים'). פרט לכך הוא זמר קר, מאובן ובלתי-סוחף, ובסגנון זה הרי זה פגם", כתב ב"דבר" ב-1 באפריל 1971. זאת כנראה הביקורת הראשונה שקיבל פיק כמוזיקאי סולן, והיא כללה פחות מ-50 מילה. בעיתון "העולם הזה" ציינו לטובה את "אין מדינה לאהבה", פקפקו במקוריות, אך הגדילו לזהות שהוא עשוי לצמוח ליצרן להיטים של ממש. "צביקה... הוא בחור חביב, המפתח לעצמו דמות של ישו ארוך-שיער... וכותב פזמונים בעלי מנגינות ערבות וקליטות, המזכירות מדי פעם מנגינות אחרות שנשמעו קודם. אבל מי עוד יכול להעז ולטעון למקוריות בימינו?", נכתב שם, "למרות זאת יש להניח שמעריציו ישבעו בהחלט נחת, ואם אמנם זאת רק תחנת-דרך בדרכו של צביקה, מי יודע, אולי צפוי להיטן של ממש, תוצרת הארץ?".

כבר אז הבחינו העיתונאים בגילויי ההערצה החריגים שפיק זכה לה, ולאורך השנים תיאוריהם של אלה האפילו על כל עניין אחר. "צביקה פיק הוא היום אחד הזמרים הפופולריים, תמונתו מתנוססת על שערי שבועוני הלהיטים והקולנוע, שמו משתרבב למרבית טורי הרכילות ועשרות נערות בגיל הטיפש-עשרה צובאות על דלתו לאחר ההצגה ומבקשות את חתימתו", תיאר שרגא הר-גיל ב"מעריב" בינואר 1971. מאמר נוסף מאותה השנה, שכתבה סנדרה סקארבק ב"ידיעות אחרונות" וצוטט רבות בפרסומים אחרים, מתאר כי "לצביקה פיק יש מגנטיזם חייתי וחושני. משהו שלא מן העולם הזה. תכונה שקשה להגדירה. כוח-משיכה שאינו ניכר בתצלומיו".

בבסיס העניין עמד כבר אז גם המתח בין יחסי הציבור האינטנסיביים לבין העיתונאים הלהוטים לסקר את התופעה, שהתפתח למתח בין המסקרים למסוקר. דורית גפן, בעיתון "על המשמר", טענה בתוקף כי פיק "יודע שהכול תלוי בפרסום ויחסי ציבור"; ואילו בעיתון "העולם הזה" השמיעו גם את קולו של הזמר: "הוא מוציא את העיתונאים משלוותם בשערו הארוך, נוסח ישו הצלוב, מבטו הנוגה, כמו היה רומנטיקן מהמאה שעברה, ובעיקר ב-11 שנות לימודים של מוסיקה ונגינה, שהחלו עוד בפולין מולדתו. לכן, כשבאים עיתונאים לראיין את צביקה פיק, הוא מסתייג בגלוי: 'בסוף הם תמיד עולים עליי, תמיד הם מוצאים משהו. איננו יודע למה הם נטפלים תמיד לפרטים האינטימיים שבחיי הפרטיים, ומתארים רק איך אני נראה במקום מה שאני עושה". את הטענה הזאת עוד נשמע בהמשך.

"בעתיד הוא יתבלט יותר כמלחין מאשר זמר"

המבקרים שהתמודדו עם צביקה פיק לאורך שנות ה-70, שנות הבנייה והשיא של הקריירה שלו, התייחסו אליו באופן דואלי: מצד אחד העריכו את ההלחנה לעצמו ולאחרים - אך דחו את הביצוע; הדגישו שהשירים טובים - כשירי פופ שאין מה לצפות מהם ליותר מזה; במיוחד העריכו את ניסיונותיו להלחין שירי משוררים כמו "נאסף תשרי" - אך דחו את הפזמונים המקוריים כרדודים.

כך, דרך משל, כתב בן שאול ב"מעריב" ב-1973 כי מבין שירי המצעדים הוא מחבב במיוחד את "בין האצבעות". "איני רוצה לדבר על הטקסט. הוא טקסט סביר ודי פושר", כתב ומתח ביקורת על סגנון השירה של רותי נבון, שאותה הגדיר "זמרת פופולרית, חסרת כל עיצוב לדעתי". יחד עם זאת, הוא הדגיש כי "הלחן של צביקה פיק הוא קליט מאוד, 'צבעוני' מאוד, ותזמורו מצוין. צביקה פיק הוא בהחלט כישרון בשדה ההלחנה הקלה, אני מאמין שבעתיד יתבלט יותר ויותר כמלחין דווקא - יותר מאשר זמר. הוא בן התקופה ובקיא בקצביה ובאהבות החולפות (והיפות?) של נעריה ונערותיה". גם יעקב בר-און ב"דבר" העריך את הכישורן של פיק. "מבחינה טכנית - מצטיינים השירים ברמת ביצוע גבוהה ביותר", כתב על "אריך נגן מספר 4", אלבומו החדש של הזמר.

הדואליות בלטה אצל שני מבקרים בכירים אחרים. יוסי חרסונסקי ב"מעריב", שראיין כמה וכמה פעמים את פיק לאורך התקופה, ציין ב-1976 כי פיק הוא מלחין "בעל כישרון", אך ציין גם כי "קשה להכיר בחשיבותם של הטקסטים הללו, לבד מאחד או שניים, ואולי זהו אופייני ללהיטי רוק כאלה, שהמילים בהם לא 'מפריעות' למוזיקה, והעיקר הוא התגובה המיידית, הוויברציה הספונטנית לקצב וזיהוי המוטיב הכמו מזרחי ששולט ברובם". כעבור שנתיים, בעקבות המופע של פיק, שוב כתב חרסונסקי סקירה מעורבת, המעלה על נס את סגולותיו של פיק כמלחין - אך מאשימה אותו בהתמסחרות. "המופע בנוי יפה. השירים - ללא יומרות. ערב עם הרבה-הרבה מוזיקת פופ, המדגיש בצורה בולטת את הפנייה לקהל ובכל מחיר. במלים אחרות: פיק מגיש את מה שמוכר וקליט כדי לסחוט מחיאות כפיים כבר בצלילים הראשונים של כל ביצוע", כתב אז. למרות זאת, אף הוא נסחף עם הקהל הנאמן: "אינני אוהב את הפאתוס בביצוע 'אני אוהב אותך לאה', אבל המלודיה כשלעצמה מקסימה, והקהל באולם שר עם צביקה בהנאה גלויה. 'שושנת פלאים' הוא שיר מינורי יפהפה, בעל מבנה מוסיקלי מקורי... [זהו] ערב של בידור, של מוזיקה פשוטה, ללא 'בשורות' טקסטואליות". הוא סיכם: "ואם יש למושג פופ איזו משמעות כשמדובר במוסיקה מקומית, הרי צביקה פיק הוא מייצגו מבחינות רבות".

צביקה פיק ומירית שם אור 1980. ראובן קסטרו
המלחין והפזמונאית. צביקה פיק ומירית שם אור, 1980/ראובן קסטרו

חרסונסקי כתב ביקורות גם על "קליידוסקופ" ובהמשך על "מוסיקה", אלבומו המצליח ביותר של פיק. מעניינת במיוחד הביקורת השנייה: "אומר משהו, שאולי יתקבל בחשד מסוים על ידי אניני הטעם", כתב המבקר, "אני חושב כי 'מוסיקה' הוא התקליט הכי 'מדליק' והכי מדביק שעשה צביקה פיק בקריירה שלו. המלודיות... טומנות בחובן אלמנטים המעידים על מקוריות, זהו פופ מקורי המעיד על תחושותיו של מלחין, על סגנון. התקליט מרשים גם בעיבודיו (השימוש בסינטיסייזר) שהם לצידו של פיק חידוש כמעט 'מהפכני'... בסוגו - כלומר כתקליט פופ - 'מוסיקה' הוא אחת ההפקות הטובות שנעשו באולפנים המקומיים".

בכיר עיתונאי המוזיקה בישראל מעולם, יואב קוטנר, כתב אף הוא ביקורת על אותו אלבום באותו העיתון, היה מסויג יותר, אך גם לא חסך בשבחים. "התקליט 'מוסיקה' הוא תקליט פופ - ובתור שכזה הוא טוב מאוד. אין בו מוזיקה מתוחכמת או מורכבת, אך מי שמחפש דיסקו ישראלי מקורי ימצא אותו כאן... עיבודיו המוזיקליים של פיק יושבים יפה על הלחנים שלו, והוא מצליח ליצור סגנון אישי העומד ברמה המקובלת של תקליטי פופ בחו"ל... איש אינו מצפה למצוא שירה ברמה גבוהה בלהיטי פופ המיועדים לבני טיפש-עשרה, וככאלה הפזמונים האלה אמנם טובים", כתב קוטנר, והעיר על סגנון השירה של הזמר. "אלבומו זה של פיק מראה על התפתחות מתמדת בהלחנה, בעיבוד ובהפקה (שיא התקליט הוא הקטע 'מרי לו') וחבל שאין התפתחות כזו בצורת השירה שלו, שהיא - לדעתי - החיסרון העיקרי בשיריו. איני אוהב את קולו ואת האינטונציה שלו, שינוי בצורת השירה של פיק היה הופך אותו לזמר הפופ מספר 1 שלנו".

"אנשים מעקמים את האף כשהם שומעים את השם"

פיק עורר תגובות מנוגדות ממאזינים שונים, מהקהל והממסד. היה בו משהו מקטב. מנחם גולן, שראיין את פיק ל"מעריב" ב-1980, ניסח כך את הוויכוח: "סופרסטאר בן אלמוות או הבל קול חולף? יוצר ומלחין מחונן או תעשיין ממוסחר של מוזיקה רדודה וצווחנית? גבר נאה וקורן קסם אישי או חיקוי עילג לבובת מין בחלון ראווה צבעוני?". גולן הכריע בעד פיק: "קצת קשה יהיה להם, למבקריו ודורשי רעתו, להתעלם מן העובדות הפשוטות העוטרות לו את כתר 'ההצלחה הגדולה של עולם הזמר הישראלי בשנים האחרונות'... כל אלה מאלצים אפילו את מבקריו הארסיים ביותר של צביקה סופר-פיק להרכין ראש ולהודות, למזער, שאין דינו כדין סתם צווחן מן המניין".

גם כתבת "העולם הזה", ענת סרגוסטי, עמדה על הוויכוח שמעורר פיק בכתבה מקיפה שכתבה עליו ב-1987. "רבים מהאנשים המסתובבים סביב עולם השואו-ביזנס... מעקמים את האף כשהם שומעים את השם צביקה פיק. רבים מוסיפים לעיקום האף גם משפט כמו 'אני לא סובל אותו'. מאידך, ממשיך פיק למלא אולמות, אנשים ממשיכים לקנות את התקליטים שלו, לתלות פוסטרים על קירות החדרים... הוא מצליח להרגיז אנשים. לקומם אותם בהופעה שלו, בפרובוקטיביות שלו. בכך שהוא נראה בעיניהם כמי שלא עושה חשבון לשום דבר ומתנהג ככל העולה על רוחו. יש הרגשה לעיתים שאוהבים לשנוא את צביקה פיק, שלא זוקפים לזכותו גם את ההצלחות המוזיקליות שאין עליהן ויכוח", כתבה סרגוסטי.

"במשך כל השנים זה כך: מתייחסים לדברים הלא חשובים, לקנקן", אמר לה אז פיק. "ברור לי שאילו הייתי מסתפר קצר ומופיע בצוותא בחולצה לבנה ובשרוולים מקופלים על הזרוע, הכול היה בסדר. אולי ההופעה שלי מקוממת, אולי סדר הגודל של הדברים שאני עושה הם לא כל כך מפה, למרות שעכשיו גם אחרים עושים דברים כאלה. כשאני גדלתי, כל הצמיחה שלי הייתה משהו שלא הכירו... להצליח בארץ זה אסור. אסור להיות חריג, אסור להיות שונה, אסור לשחק אותה. צריך להיות צנוע... להפגין מה ששלום חנוך מפגין, מין עוני ודלות, ואז אוהבים אותו? זה נקרא להיות IN?".

"האליל", ריאיון של מנחם עם גולן עם צביקה פיק, 4 באפריל 1980, מעריב. אתר עיתונות יהודית היסטורית, www.JPRESS.org.il, מיסודם של הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל-אביב, אתר רשמי
"סופרסטאר בן אלמוות או הבל קול חולף?". מתוך "מעריב", 4 באפריל 1980/אתר רשמי, אתר עיתונות יהודית היסטורית, www.JPRESS.org.il, מיסודם של הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל-אביב

זה לא ציטוט יחיד. בריאיונות לתקשורת טען פיק תמיד, לאורך כל השנים, כי קובעי הטעם ושומרי הסף עושים לו עוול, מתעלמים ממנו אפילו שהוא זוכה להצלחה בשטח, מתייחסים אליו באופן לא ענייני ועסוקים ברכילות במקום ביצירה שלו. "אצלי זה מקרה קלאסי של יום ולילה בין מה שמצטייר באמצעי התקשורת לבין מה שקורה במציאות. או שמתעלמים ממני, או שמכסחים אותי", טען בריאיון לקובי ניב בעיתון חדשות ב-1987. "אני חושב שהצלחתי יותר מדי והעזתי יותר מדי, אז בגלל זה מענישים אותי. אף פעם לא הייתי אין. גם מיק ג'אגר לא. מה לעשות, אנחנו ילדים רעים". חמש שנים קודם לכן אמר לכתב "העולם הזה" כי "אם הם היו מתייחסים פחות לצורה החיצונית שלי ויותר למוסיקה שאני יוצר - ההצלחה הייתה באה יותר מוקדם".

פיק אף האשים את מבקריו שהם פשוט לא מבינים את רוח הזמן, ובמיוחד דחה טענות על סגנון המופעים שלו. "כל הביקורת הזאת משעשעת אותי", אמר למנחם גולן. "זה דומה לביקורת של בעל עגלה וסוס זקן על אחד שיש לו מכונית, והוא לא מבין למה הרכב נוסע יותר מהר מהסוס העייף שלו. ככה גם במקרה שלי: יש כאלה שלא קולטים איך הזמן רץ, ואיך המוזיקה עוברת שינויים, ואיך התגובות של הקהל משתנות - אז הם שופכים מים. אבל בכל הרצינות, זה לא מזיז לי כלום, שהם יקשקשו ואני אצליח". למרות הדברים האלה, בריאיון אחר הודה פיק שהוא דווקא מאוד נפגע מהביקורת. "אכפת לי, כי זה לא משקף את המציאות", אמר.

עוד בוואלה!

פרידה מהרקדן האוטומטי: לא הייתה בתרבות הישראלית דמות כמו צביקה פיק

לכתבה המלאה

הטענות העיקריות של פיק היו כלפי הטלוויזיה והרדיו של רשות השידור, שלא בחרה בשירים שכתב לפסטיבלי הזמר ולקדם-אירוויזיון, ולא הזמינה אותו מספיק לתכניות בטלוויזיה, לטענתו. חנוך חסון, המפיק והעורך של פסטיבלי הזמר ומנהל מחלקת הבידור החזק של הטלוויזיה הישראלית, ספג ביקורת כזאת גם מאמני פופ נוספים, כמו זמרים של מוזיקה מזרחית. שרית ישי, כתבת "העולם הזה", העלתה ב-1982 את הטענות האלה בריאיון עם חסון, שדחה אותן והתעקש כי לתכניות הספיישלים של ערב שבת הוא מזמין אמנים "שאישיותם אינה מצריכה להטוטי טלוויזיה", כאלה שיכולים "לעמוד מול מיקרופון ולשיר 12 שירים".

"התוכנית הזאת אינה מתאימה כמובן לצביקה פיק. הוא לא מאלה המסוגלים לעמוד מול מיקרופון בסגנון פול סיימון או ג'יימס טיילור. הוא חייב שבתוכנית שלו יהיו פעלולים טלוויזיוניים... עם כל הכבוד לצביקה פיק, שהוא זמר מצוין, הוא לא יכול להחזיק קהל עם מיקרופון ופסנתר. הוא גם לא מתאים לתוכניות שבהן משודרים הספיישלים, מכיוון שבערבי שבת אנו משדרים לאחוז מירבי של הקהל. לכן צריך להכין לו תוכנית מיוחדת שתשודר באמצע השבוע", ענה חסון, וציין להגנתו שעד אותו שלב הפיקה רשות השידור כבר שני ספיישלים גדולים לפיק.

לא כל יחסיו של פיק עם כלי התקשורת היו רעים. בשולי הדברים אפשר לציין את שיתוף הפעולה עם שבועון הצעירים של "מעריב", "קריאות ביניים", שהעניק חסות (יחד עם בנק דיסקונט) לכמה הופעות של פיק - שבתמורה כתב לכבוד השבועון בית נוסף ל"אהבה בסוף הקיץ": "הם קראו קריאות ביניים / שבועון הצעירים / יחד בארבע עיניים / הם היו בעניינים / הוא לבש חיוך רומנטי / והקריא לה שתי שורות / מה הוא בדיוק ראה שם / זה נשאר בסוד".

"קל מאוד לרדת על פיק"

בשנות ה-80 החלה ההצלחה של פיק לדעוך. אמנים אחרים תפסו את תשומת הלב של התקשורת, ופיק עצמו הפסיק לייצר אז להיטים. במקביל, באותו עשור התבסס דור חדש של עיתונאי מוזיקה, שכבר גדל לצד הפופ והרוק וידע מצד אחד להעריך היטב מקרוב את מה שראה, ומצד שני לא היסס לבטל בבוטות ולעלוב במה שתפס כלא-אותנטי מבלי לבחול במילים - סגנון שהלך ונעשה רווח בעיתונים כמו "חדשות".

ב-1981 פרסם פיק את אחד השירים המושמצים בתולדות המוזיקה העברית - "שיר לג'ון לנון", מחווה תמוהה לסולן הביטלס שנרצח זמן לא רב לפני כן. המבקרים הזדעקו. בעיתון "העולם הזה" כתבו אז כי מדובר ב"ניסיון דוחה להגיב ולהביע צער על רציחת היוצר האנגלי הגדול... גם ללא השוואה לשירים היפהפיים שכתבו לזכר לנון מוזיקאים כמו פול סיימון, ג'ורג' האריסון ואלטון ג'ון, נכשל שירו של פיק בכל: חוסר רגישות, אווירת 'סחבק' בינלאומית עם 'ג'וני', שאין לה מקום, שהיא יומרנית ופוגעת בטעם הטוב, ועם לחן קופצני ללא קשר לתוכן התמליל. גם לתוכן עצמו, אגב, אין קשר למאומה". המיתולוגיה של הרוק הישראלי מייחסת ליואב קוטנר אמירה בשידור, לפיה לסינגל הזה יש לצרף שקיות הקאה. אפילו יוסי חרסונסקי ב"מעריב", שכיבד את פיק יותר מאחרים, טען בתוקף כי השיר "אינו אלא שעשוע פזמונאי, גימיק למען השגת שלאגר".

בשלב זה של חילופי האופנות, פיק נתפס כמיושן. קובי אור, מהמבקרים הייחודיים ביותר שכתבו על מוזיקה בישראל אי פעם, האשים את פיק בשמרנות. "מישהו הגדיר שירה כהליכה על שולי גגו של גורד שחקים. הליכה כזאת היא מה שחסר לפופ הישראלי", כתב ב-1984 בעיתון חדשות. "בישראל - השמרנות חוגגת. 'הישארי איתי הלילה', שירו החדש של צביקה פיק, כאילו נכתב לפני 12 שנה. להעלות סינתיסייזרים ממוחשבים על הבמה, זה לא אומר לעשות מוזיקה חדישה".

"נכון שהוא רוצה שיראו בו איש רוקנרול... אבל הוא לא איש רוקנרול, נקודה", כתב גם אבי מורגנשטרן ב"מעריב" ב-1988, תחת הכותרת "צביקה מי?". "פיק עובד על גימיקים, על פוזות חיצוניות... מוזר שמי שטוען שהוא רוקנרול מופיע במועדון 'נובמבר', למשל, ומוציא תקליט משירי חוליו איגלסיאס - גדול זמרי השמאלץ. ואולי בעצם פיק נהפך כבר לתופעה מאוד עצובה, שממשיכה בכל מחיר לחפש את השער הנכסף דרכו קורצת ההצלחה, הפתח לפופולריות שנשכחה... קל מאוד לרדת על פיק. נדמה שהוא עדיין שבוי בחלום שכל השאר התעוררו ממנו מזמן, וזה קצת עצוב. נשמע קצת ארכיוני, אפילו פתטי".

צביקה פיק 1985. ראובן קסטרו
נתפס כמיושן. פיק מודל 1985/ראובן קסטרו

לאורך העשור, פיק התבלט בעיתונים בעיקר בהקשרים שערורייתיים, או סתם כאלה שאינם קשורים למוזיקה - סכסוכים משפטיים, פלירטוטים עם פוליטיקאים משלל מפלגות, כדורגל, וכמובן: מסיבות, תספורות, רכילות. בתחילת העשור הבא התרחש ניסיון הקאמבק המפורסם הראשון - עם לא אחרים מאשר פליטי להקת נושאי המגבעת שאך התפרקו. שילוב הזרועות הכל-כך משונה הזה גם הוליד את מה שהיא אולי הביקורת האכזרית ביותר שנכתבה על פיק, ועליה חתומה עירית לינור בעיתון "חדשות", שנכחה באחת מההופעות.

"את צביקה פיק אני זוכרת בעיקר בתור פולני משונה ולא מסורק, שאשתו הבלתי מוכשרת הייתה כותבת לו את רוב מילות שיריו, וכשהייתה נגמרת לה ההשראה, הוא היה לוקח שירי משוררים ושר גם אותם מהאף. בנסיבות האלה, ברור שצריך יותר ממרחק של 10 ו-20 שנה כדי להדביק על שירי פיק, ופיק עצמו, את תווית האיכות שתאפשר להם חיי נצח. אבל הצעירים של היום... הם משועממים וחייהם חסרי ריגושים, והחור בנפשם כנראה גדול כל-כך, עד שאפילו מישהו כמו צביקה פיק יכול למלא אותו", כתבה לינור, שטענה כי הקהל שהתאסף במקום לא באמת אוהב את הזמר, אלא בא בשביל הפוזה. "הוא התייצב מול קהל שיודע את מילות שיריו בעל פה, אבל ספק גדול אם יש להם ולו אחד מתקליטיו בבית. בחיים לא האמנתי שזה יקרה לי, אבל מצאתי את עצמי מרחמת על זמר שתהילתו מאחוריו, שהוחזר אל הבמה בזכות גחמה אופנתית, ומבצע עם הקהל חילוף תפקידים חדשני: בדרך כלל נהוג שאמן הוא זה שמוכר פוזה, וקהל קונה אותה (או לא קונה). ב'אליזבת' ביום חמישי הקהל הוא שמכר את הפוזה, וצביקה פיק בלע אותה במלואה. נדמה לי שזאת הפעם היחידה בהיסטוריה של הפופ שהקהל מזייף אורגזמה, ולא זה שעל הבמה".

הסיפור כאן אינו המילים הבוטות, אלא מה שלינור זיהתה באופן חלקי: משלב זה של הקריירה ואילך, עם קאמבק אחד ועוד אחד, פיק הפך מדמות שמסעירה את הציבור למשהו שהרבה פחות מאיים על הטעם והסדר הטוב - מישהו שהנוסטלגיה מאפשרת לחגוג ולהעריך בדיעבד (ואפילו באופן אירוני). גם למבקרי הניינטיז זה החל לחלחל. לעמית שהם, מבקר המוזיקה של "חדשות", כבר היה ברור בדצמבר 1992 כי אמנם "אין היכל תהילה לגברים של הפופ הישראלי, אבל אם היה, צביקה פיק הוא היחיד שזכאי היה לתלות שם את הגופייה".

מרי לו מחייכת

הקאמבק השני של פיק מסמן את תחילת סגירת המעגל. זה החל עם ההצלחה הפנומנלית של "דיווה", ובהמשך הלהיטים הנוספים שכתב לשרית חדד ("נדליק ביחד נר") ומאיה בוסקילה ("הלב"). לצד ההערכה המחודשת כמלחין, פיק כבש מחדש מדיומים נוספים, שקיבעו את מעמדו כאייקון. היה את "מרי לו" בתיאטרון כמובן, אך חשובה לא פחות החזרה למסכי הטלוויזיה, מצד מי שהיה כה ממורמר על היחס ממנה בראשית הקריירה שלו.

צביקה פיק כוכב נולד 6. שי אוקנין
הפעם, מהדלת הראשית. פיק שופט בתכנית "כוכב נולד 6" (2008)/שי אוקנין

כך, פיק התארח בטלנובלה "סיטי טאוור"; היה לשופט ב"כוכב נולד", תכנית הריאליטי המצליחה ביותר של אותו עשור; זכה לדוקו-ריאליטי טראשי בערוץ ביפ שהוקדש לו תחת השם שהפך לנרדף - "המאסטרו"; ואפילו השתתף בתפקיד עצמו בסדרה שנכתבה על פי שיריו, "תמיד אותו חלום"; ובל נשכח את הפרסומת האייקונית לטלפון של נוקיה, שהפך בפי כל ל"טלפון צביקה פיק". חלק ניכר מההופעות האלה טבולות בהומור עצמי ואירוניה, והן גררו חיקויים רבים, כמו גם ביקורת רבה. שוב, כמו בשנות ה-70, הוא היה בכל מקום.

הדבר החשוב הוא שמי שכעס תמיד על הדרה מהמסך, נכנס אליו בפרק האחרון של הקריירה שלו מהדלת הראשית, כדמות אהובה ומוערכת, שהפריים טיים - שבשלב הזה כבר סגד לפופ לחלוטין - חיבק, העריץ והוקיר, וגם נהנה לצחוק עליו. לפיק המאוחר כבר פחות הפריע שמסתלבטים עליו, אם כבר מרעיפים אהבה על הדרך. בתחילת השבוע, כשדבר מותו פורסם בשערי כל העיתונים, פתח את מהדורות החדשות ועצר את שידורי הרדיו באמצע - איפשהו בעולם השירים מרי לו הגניבה לעצמה חיוך.

  • עוד באותו נושא:
  • צביקה פיק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    11
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully