צביקה פיק באלבום הבכורה: אגדה שלא קיבלה את הכבוד המגיע לה

אחרי האזנה מחודשת לאלבום הבכורה של צביקה פיק, אפשר לתהות על העלם בן ה-21 שהיה אז: מי הוא היה בעצם? מלחין מבריק? פרובוקטור חצוף? ילד מבולבל, רגיש ומפוחד? כל התשובות נכונות כמו שכולן שגויות, ממש כפי שאין דרך מוצלחת לתאר את פיק של היום, שדימויו הציבורי האניגמטי מקשה על כל אפשרות להתייחס ליצירה שלו ברצינות הראויה. פיק של העשור האחרון מופיע במדורי הרכילות והטלוויזיה הרבה יותר מאשר במצעדי הפזמונים, ומבחינות רבות הוא רחוק מאוד משיא הצלחתו כמוזיקאי. התבוננות באלבום הבכורה שלו, “זוהי הדרך שלי" בן ה-40, מאפשרת הצצה מהוססת אל הדרכים שבהן אכן הלך, ויותר מכך – הזדמנות יחידה אולי להתוודע אל נפשו של פיק הצעיר, לפני שענני התהילה כיסו את שדה הראייה שלו ושלנו.

פיק, שסירב להתראיין לכתבה זו, אמנם זכה בפרס מפעל חיים מאקו"ם לפני כשנה אבל לא קיבל באמת את הקרדיט המגיע לו כאחד ממייסדי הרוק הישראלי. מי שעלה בילדותו מפולין בשם הנריק למשפחה של מוזיקאים קלאסיים מחוננים, ניגן עוד כנער בלהקות "קצב" שונות - אחיותיהן הבכורות והדחויות של להקות הרוק הישראלי, שניגנו בעיקר גרסאות כיסוי ללהיטי פופ מחו"ל ונדחו בבוז על ידי התקשורת הממסדית שהעדיפה את שירי הלהקות הצבאיות. פיק ניגן בהרכבים “טלסטאר", "השמנים והרזים" ו-”השוקולדה", חמישייה שהפכה לשלישיה מצליחה יחסית שבה גם שר, והיו חברים בה גם גבי שושן ושוקי לוי. “השוקולדה" פרצה קדימה כששלושת חבריה נבחנו לשחק בגרסה הישראלית של המחזמר "שיער" ונבחרו לתפקידים הראשיים: שושן היה ג'ורג' ברגר ולוי שיחק את ווף, ופיק ארוך השיער כיכב בדמותו הרגישה של קלוד הופר בוקובסקי, אחד מבני החבורה ההיפית המתלבט אם להתגייס לצבא.

"שיער”, מחזה פרובוקטיבי לזמנו ומצליח מאוד שכלל עירום והתייחסות ישירה לסקס וסמים, היה למעשה ההזדמנות הראשונה של פיק בן ה-19 להפגין את הכריזמה הגלאמית ואת כישורי השירה שלו. ההצלחה הגדולה של המחזמר הפכה אותו לראשונה לאליל נוער מוקף מעריצות ומעריצים וחשוב מכל – אהוב. נקודת המוצא הזו היא הכרחית להבנת האמן המתעקש לעשות קאמבק מדי כמה שנים: פיק, כעולה חדש שחטף סטירה מהממסד של אריק איינשטיין כפי שהעיד לא אחת, לא היה בשר מבשרה של החברה והתרבות הישראלית, וכל ישותו האמנותית – המוזיקה שלו והלהקות בהן היה חבר, וכמובן הופעתו הבימתית המגונדרת – היתה זרו?ת וחריגו?ת.

נוסף על כך, גם מנגנון ההיתוך הישראלי העוצמתי ביותר, צה"ל, ויתר על שירותיו (בראיונות מהתקופה פיק מציין מספר סיבות לכך, ובראשן מותו של אביו, שבעקבותיו נכנס לדיכאון עמוק תוך שהוא נאלץ לעבוד לפרנסת משפחתו). כך, "שיער" היה במובנים רבים כרטיס הכניסה של פיק אל לב העשייה התרבותית, והמקום בו יצר קשרים עם קבוצת צעירים שתלווה אותו בהמשך הדרך: אהוד מנור שתרגם את המחזמר (שסיפר כי פנו אליו בעקבות השיר “אחי הצעיר יהודה”, ובעקבות “שיער” יתרגם בהצלחה עוד שירים ומחזות רבים ומצליחים) אך גם הכיר את פיק מעט לפני כן, ומשתתפי ההצגה צדוק (צדי) צרפתי ומרגלית צנעני, לימים גם חבריו לכס השיפוט ב"כוכב נולד".

ההצלחה של "שיער" עודדה את פיק להתחיל להקליט שירים לקריירת סולו, כשבד בבד הגיעה "השוקולדה" לסוף דרכה. כך, בתחילת 1971 הוא הוציא בתקליטון את שני להיטיו הראשונים: “שני תפוחים" שכתב לו מנור ו"אני הולך לאן שאן" שכתב יהונתן גפן ונשכח עם השנים, בעוד שיר שכתב בעקבותיו כבדיחה גרי אקשטיין - “אני הולך לבית שאן" – זכה להצלחה גדולה. בספרו "חומר טוב" סיפר גפן שהשיר נכתב על אהובה שהכיר בבריטניה, בחורה נוצריה מדנמרק בשם אן. במהלך אותה שנה סיים את העבודה של התקליט המלא, “זוהי הדרך שלי", שכלל נוסף לשני אלה עוד שמונה שירים חדשים ושני שירים מפסקול "שיער" - “יש לי חיים" (“I Got Life”) ו-”אנה אפנה" (“Where Do I Go”).

מבין השירים החדשים, בלט יותר מכל השיר הפותח "אין מדינה לאהבה" (גם הוא למילים של גפן), קלאסיקה עברית נהדרת שבצדק חודשה על ידי זמרים מכל הקשת המוזיקלית הישראלית – ובהם בין היתר זוהר ארגוב, נורית גלרון וארקדי דוכין. עוד בלט גם שיר הנושא, שכתב לפיק הילד בן ה-13 מאיר ברקוביץ'. אחרי שנים רבות, בהן לא התראיין מעולם על נושא זה, משחזר מאיר ברק (הוא קיצר את שמו מאז), היום איש מכירות המתגורר באזור המרכז, בראיון ראשון לוואלה! תרבות את הפרשה.

"באותם ימים הייתי תלמיד בכיתה ט' בבית ספר תיכון עירוני ט' ביד אליהו”, הוא מספר,”ובגיליון של 'לאישה' התפרסמה תמונתו של צביקה כחלק מסדרת צילומי יחצ"נות של זמרים ישראלים ומאחוריה פרטים על הזמר וכתובת ליצירת קשר. החלטתי לנסות לממש את החלום של הנער שידו היתה קלה מאד בכתיבת פזמונים ושירים בחרוזים שיועדו למגירה בעיקרון. העתקתי למחברת כמה מהפזמונים ושלחתי לחמי על פני 'מי הדואר'. באחד הימים מעברו של הקו השני של הטלפון פנה אלי צביקה, ומסתבר שמהר מאוד הוא בחר את השיר מתוך המחברת והשיר כבר מוכן לכניסה לאולפן. לא עברו ימים רבים וטלפון נוסף מצביקה מזמין אותי לבית אמו, בגבעתיים, לא רחוק מבית ספרי. מתרגש עליתי במעלית הבית, וצביקה שהיה באותם ימים אליל המונים הזמין אותי להיכנס לחדרו. על הרצפה בפינת החדר התנגן השיר על פטיפון. שם שמעתי לראשונה את השיר ובדיעבד נתתי את הסכמתי לשינוי שערך בחריזה המוזרה בה בחר: במקום צמד המילים 'שלכולם נדבק', אחד הבתים בשיר מסתיים בביטוי 'בשעת צרה'. לא אהבתי, אבל מי אני ומה אני? הבחור כבר ביצע את השיר עם להקת האריות באולפן הקלטות ומכאן הכל היסטוריה".

"צביקה הביא לחצר בית הספר חבילות של גלויות על מנת שתלמידי בית הספר ישגרו אותן למצעדי הפזמונים, כנהוג באותם ימים", מספר ברק. "בנות צבאו אל פתח הכיתה בה למדתי. את הסקרניות שניגשו קרוב ושאלו אם זה אני, הפנתי אל זוהר - חברי לספסל הלימודים שאז דמה לי במראה החיצוני. צעירים הפנו אלי את שיריהם בתקווה שאעביר אותם לצביקה ובנות ביקשו את קרבת 'המשורר'. ההורים וסבי התגאו בי מאוד. באותם ימים של ישראל הקטנה יותר, עם ערוץ טלוויזיה אחד, שתי תחנות רדיו ששידרו מוזיקה קלה ומעט עיתונות שעסקה בתחום, נהפכו את חיי מקצה לקצה. אולי היתה זו גם אחת הסיבות לקיצור שמי לשם העברי הקצר, ברק”.

לצד אלה היו גם "מעשה כשפים" ו"שב בצד", שני דואטים עם אילנה רובינא, בתם של חנה רובינא ואלכסנדר פן (שמת באותה השנה ושפיק עתיד עוד להלחין שיר גדול למילותיו - “לא אני הוא האיש”) ואז זמרת בשיא תהילתה, ששרה באותה השנה להיטי ענק כ”לך איתה" ו"בלדה על נערי שגדל". את אסופת השירים השלימו "אחד ועוד אחד" ו”סלואו מושן", שני שירים שכתב גפן ונאסרו להשמעה, הראשון בגלל רמיזות מיניות והשני בגלל רמיזות לשימוש בסמים, שיר חידתי בשם "המנהיג (נלך בעקבותיו)” שכתב מנור ו”למעלה ולמטה" - שיתוף פעולה ראשון עם התמלילנית מירית שם אור, שעתידה לכתוב לו רבים מלהיטיו הגדולים ולהיות כמובן אשתו ואם בנותיו.

לצורך העשייה המוזיקלית גויס לכמה שירים מעבד העל של התקופה, אלכס ווייס, בעוד פיק מעבד את שאר השירים בעצמו, מנגן בגיטרה, פסנתר, אורגן ותופים במידת הצורך כשהוא מלווה בנגני אולפן מעולים, מיודעיו מעולם להקות הקצב – חברי "הבמה החשמלית" של שלמה מזרחי, “הצ'רצ'ילים" (לרבות מיקי גבריאלוב) ולהקת "האריות".

מוזיקלית, לצד הבלדות המתקתקות יצר פיק שירי פופ-רוק קצביים עם נטייה קלה בכמה מהשירים אף לפסיכדליה, בהשפעת דיפ פרפל המוקדמים (רוחו של “Lalenia” שורה על נגינת האורגן של פיק), פינק פלויד ותחילת תנועת הגלאם ובראשה דיוויד בואי, שנראה כאילו דמותו הססגונית היוותה השראה לא מועטה לפיק. בכמה מהקטעים, “סלו מושן" ו”מעשה כשפים" למשל, הלהקה שמאחוריו מנגנת קטעי סולו רוקנרולים אמיתיים ומעולים. באופן כמעט בלתי נתפש, זה אחד מאותם רגעים בודדים שבישראל נעשתה מוזיקה שמיישרת קו בזמן אמת עם מה שנעשה בחו"ל. מעניין שדווקא פיק, העולה החדש מפולין עם הרקע הקלאסי, היה זה שהצליח ליצור פופ ישראלי עדכני ולהצעיד אותו קדימה. במחשבה נוספת, ברור שפיק היה חלק מתנועה של מוזיקאים שנולדו או גדלו בחו"ל, כמו ג'וזי כץ ("החלונות הגבוהים”, "הטוב הרע והנערה”), זהר לוי ("אחרית הימים”) וחברי "כוורת" אלון אולארצ'יק, אפרים שמיר ודני סנדרסון, ושהיה להם חלק מכריע בעיצוב הרוק הישראלי המוקדם.

אבל לא פחות מהמוזיקה מעניינות מילות השירים. על אף שלא כתב לאלבום, נראה כי פיק הזדהה עמוקות עם תכני השירים, ואלה, לא פחות משהם שירי אהבה, הם שירים על התרסה ועל בדידות, אובדן דרך וקשיי התמודדות עם העולם והתהילה. "יש לי חיים", "זוהי הדרך שלי" והשירים הפרובוקטיביים הם הצהרות ברורות האומרות "אני כאן", ו”שכל העולם ישמע וילמד עד שכולם יראו שיש לי חיים", כמאמר השיר, וכנגד אלה משאר השירים ניבטות התחושות הקשות: האכזבה מהעולם ב”שב ובצד" ("שב בצד ותראה איך הם שורפים, את הגשר, את העול, את האתמול, קוראים 'אמן' בקול גדול"), העייפות ואין האונים ב"שני תפוחים", “המנהיג" ובעיקר "למעלה ולמטה" ("אנשים רוצים דברים וחושבים בטיפשותם שיותר למעלה ימצאו אותם, אבל הם לא יודעים שיש שם בדיוק את מה שהיה למטה - אין כאן כלום") ויותר מכל מתבטאים כל אלה ב"אנה אפנה", כשבדמותו של קלוד שואל פיק "אנה אזרום? עם מי הנחל? שמא אנוס עם השחפים? מי יגלה לי? מי יענה לי? על מה עלי לחיות – למות?”. “האם קיבלת תשובות?”.

"זו הדרך שלי" זכה כמובן להצלחה גדולה, שרק התעצמה באותו העשור, עם להיטים כמו "הרקדן האוטומטי" ו"בין האצבעות" שיצאו שנה לאחר מכן ועד ללהיטי הענק שיגיעו בהמשך שנות השבעים: “אני אוהב אותך לאה", “אהבה בסוף הקיץ", “נאסף תשרי", “מרי לו" ו”מוסיקה (מעלה מעלה)” ועוד ועוד. פיק נסק לתהילה עד שבשלב מסוים נעשה פחות ופחות רלוונטי ככל אמן פופ, על אף קאמבקים מזדמנים מצליחים יותר ופחות. קשה להשתחרר מהתחושה שהמרחק בין אותו נער לבין פיק של היום הוא רחוק מאוד מבחינה מוזיקלית ומבחינת המעמד שהגיע אליו כאחד.

קשה להאמין שהאיש הזה, שכל תדמיתו הציבורית נראית היום מיושנת ולעתים גרוטסקית, יצר מוזיקה חדשנית לזמנה ולסביבתה. כי פיק הוא מעין מר ורטיגו, המפלרטט עם הגבוה והנמוך ומזגזג בין עיבודים מורכבים ליציאות תמוהות, בין הצלחות מפוארות לכישלון חרוץ. לעתים נוסק ולעתים מתרסק, אבל תמיד שואף למעלה, אל הגביע הקדוש שלו - אהבת הקהל. זהו תמיד תמיד הכיוון של הדרך שלו.