הטורטלים, הפילוסים והבלוגרים: דמויות המקור הגדולות של "ארץ נהדרת"

שתי דקות אחרי שהתחלנו לעשות סדר ברשימה שתעלה על נס את המבחר של "ארץ נהדרת", הבנו שעשינו טעות מרה. למה לקחנו על עצמנו את המשימה הזו? איך לעזאזל מנקזים 19 עונות של קלאסיקות לכדי כתבה אחת? במה נתמקד? בחיקויים הגדולים? הם בלתי נגמרים. המערכונים הכי מצחיקים, נוקבים או מבריקים? יש כאלה בכמויות בלתי אפשריות. מטבעות הלשון שהתוכנית המציאה והחדירה לשפה? יש אין-ספור כאלה. רגעי המוזיקה הנפלאים שהתוכנית הנחילה לנו לאורך כמעט שני עשורים? פינת "בוא תפסיק לשיר" לבדה מעונת 2007 יכולה לפרנס רשימה כזו.

ככל שהפכנו בנושא כך התברר שהדרך הכי מדויקת להכיר בגאונות של "ארץ נהדרת", שביום רביעי האחרון השיקה את עונתה ה-20, היא להתמקד בדמויות המקוריות שיצרו היא ואנשיה, כאלה שנולדו בעיקר במערכוניה המקוריים. יותר מהסאטירה המיידית על אירועי היום הפוליטיים והמדיניים, הדבר שמותיר את "ארץ נהדרת" רלוונטית ורעננה לאורך השנים הוא היכולת שלה לנסח בדיוק את הישראליות הרלוונטית של אותו רגע. לא רק בכך שהמערכונים והדמויות המרכזיות בהן הופכים לקלאסיקות מיידיות, אלא גם למעין צילום מסך שממשיך להיות רלוונטי שנים לאחר כן.

כמובן, יש גם דמויות רבות כאלה, וגם כאן נאלצנו להתווכח רבות ולחתוך בבשר החי. אישים כמו מומי (אלי פיניש), ליאורה (תום יער) וקשת ליבליך (שני כהן) נשארו בחוץ, וגם דמויות קטנות שגנבו את ההצגה פעם אחר פעם, כמו השוטרת אדווה בגילומה של גיה באר-גורביץ' במערכוני "השוטרים", אמא רחל (אורנה בנאי) במערכוני משפחת מוסקונה, ניסן המאבטח בקניון (אודי כגן), אבי טנגה, הזמר המזרחי הגיי הראשון (שוב פיניש) ועוד באמת רבים וטובים.

כמו כן, יצאנו מנקודת מוצא שמעל כל הדמויות המקוריות מתנשאת הגדולה ביותר, זו שהכתרנו לפני שלוש שנים כדמות העשור - שאולי כמובן, בגילומו של אסי כהן. כך שהפעם הרשימה הזו עושה כבוד לדמויות מקוריות נוספות מלבד שאולי. אחרי כל הניפויים הקשוחים האלה, הנה עשרים הדמויות (או ציוותי הדמויות) הטובים ביותר בתולדות "ארץ נהדרת".


מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

יעקב היה השם האחרון שנוסף לרשימה הזאת לפני שנסגרה. אפשר לחפש תירוצים על למה דמותו של יעקב נמצאת פה. כולנו מכירים יעקבים כאלה. הוא האבא של החבר הכי טוב שלנו או במקרים אחרים הוא האבא שלנו. גבר ישראלי טיפוסי, של פעם. רחוק שנות דור מהדמויות הרגילות שאנחנו רואים בטלוויזיה עם השיער החלק והגוף החטוב. מוזנח, שמן ועצבני על הטלוויזיה כל היום. אם יש "ישראלי ממוצע", הוא כנראה דומה ליעקב הרבה יותר מאשר הוא דומה לכל דמות אחרת בטלוויזיה. אבל זאת לא הסיבה שיעקב פה. הסיבה היחידה היא שאנחנו לא יכולים להשאיר אותו בחוץ, פשוט כי מי אנחנו חושבים שאנחנו? אלן דלון?

שתיים מדמויות הקאלט הגדולות של "ארץ נהדרת" בכל הזמנים בלתי נפרדות אחת מהשנייה: ג'ני ונופר, צמד מוכרות הבגדים שמשתעממות מהלקוחות, בזות להם, מסרבות לעזור, ומנפנפות אותם רגע אחרי התשלום. או במילים אחרות: "מממ... ביי".

במדינה שאובססיבית לקניות, העולם של הקניון - ושאר נותני שירות - הוציא לאורך השנים כמה דמויות אדירות מ"ארץ נהדרת" (ע"ע סלמה, למשל). בתוך הגלריה הזאת, לצמד המקפלות יש מקום מיוחד משל עצמן: הריקוד שלהן גרם למדינה שלמה לקפל חולצות תוך כדי תנועה וזמזום הלהיט הענק של קאשה, ועורר אינספור פרודיות.

אבל מעבר לשעשוע הזה ולמרות הרשעות והצביעות הטמונה בהן, המקפלות התחבבו על הצופים מפני שהיטיבו לתאר את אי האמון בין הצרכנים לרשתות ואת התחושה שאף אחד לא רוצה בטובתך, לצד ביטוי של תכונה מאוד ישראלית: לא משנה במה אתם עובדים או כמה נמוך אתם נמצאים בשרשרת המזון של הקפיטליזם - בממלכה שלכם, חנות בגדים במקרה הזה, אתם אלה ששולטים, מחליטים על החוקים, בוחרים מה הכי אאוטלט וקובעים למי מותר לגעת במקופלים. ואם אתן המלכות של הרחבה הזאת, רק מתבקש לרקוד.

בעונה 2021 של "ארץ נהדרת", בשלב שבו החברה הישראלית התחילה להבין שמי שאינו עובד בהיי טק יתקשה להתקיים בכבוד במקום הזה, צוות חברת ההיי טק "וובוס" היה ההתגלמות המזוקקת של הבלתי מושג. החברה העשירה והנהנתנית כללה את הארכיטיפים המתבקשים במשרד כעין זה: המתכנת הגאון המופנם הרוסי, העובד המבוגר מדי שחושש למקומו ומתחזה לצעיר וכן הלאה.

מעל כולם, בכל מובן, היה הבוס. ההיכרות שלנו עם נדיר נעשתה באמצעות דמותו של גולן (תמיר בר), קלולס נטול השכלה והכשרה שהצליח לחדור לחברה כי המציא שטויות בריאיון עבודה ואף אחד לא טרח לבדוק אותו. זה בדיוק האוויר החם שעליו ריחפה "וובוס" עד שהחמצן שם אזל, התנהלות שאננה ואגבית בצלמו של האיש שהקים את החברה. אודי כגן עשה קריירה מדמויות שהחיבור שלהן למציאות קטן מאוד, ונדיר אקרמן אינו שונה כמובן.

גם אם מערכוני ההייטקס היו הקצנה של נישה אמיתית ואולי-שולית בתחום, בועות שמחכות להתפוצץ, הכוח שלהם טמון בדמותו המנותקת, המורמת מעם, של נדיר אקרמן. שרוע לו באולימפוס, נטול כל קשר להבלי העולם הארצי כמו הצורך לסגור משכנתא או בכלל להצליח לקנות בית. החברה שלו סיפקה לעובדים את כל הפינוקים, ולמשקיעים היא הניבה מוצר ריק מתוכן וצורך. כאשר ההרפתקה הזו הגיעה אל סופה הבלתי נמנע, הבוס נחת בקלילות על הרגליים בלי שבאמת שינה לו מה קרה לעובדים שלו. נשמע נכון.

"הבלוג של מאי", שבעצם היה וולוג, אמנם נראה מאוד מיושן בימינו. עם זאת, בהתחשב בכך שהגיעה זמן קצר לפני שדור שלם פיתח אובססיה לתיעוד עצמי באינסטגרם ובטיקטוק, סדרת המערכונים מהעונה החמישית של "ארץ נהדרת" הייתה כמעט נבואית: שלוש בנות (ששתיים מהן משוחקות על ידי גברים מאחר שעלמה זק הייתה אז חברת הקאסט היחידה) המצלמות בקביעות את חייהן הפקאציים דרך מצלמת המחשב לעין כל. זו כנראה הייתה הפעם הראשונה שבה זכו בני הנעורים לייצוג ב"ארץ נהדרת", מגמה שתימשך מאז ועד היום עם דמויות מעולות נוספות כמו קשת ליבליך וסתיו ראול (ע"ע), וגם דמויות שטוב שנשכחו כמו ליטל מעתוק.

מעבר לחלוציות שלהן, בנות "הבלוג של מאי" לא ממש זכורות, מלבד אולי קצת שיפשיפ הדחויה בגילומו של טל פרידמן. אלא שמדי פרק זכו הבנות גם לביקור וירטואלי לא קרוי מהחברים תמיר ורועי (יובל סמו ומריאנו אידלמן), שגנבו בקביעות את ההצגה. האחד עשה את זה בזכות טאץ' מעולה וקורע מצחוק - קולו הדק שתמיד נשבר פתאום לכדי בס רועם, כפי שקורה בגיל ההתבגרות. האחר היה דמות מובחנת ומבריקה. גם אחרי כל הזמן הזה קשה לשכוח אותו ואת הקאץ' פרייז שלו, "רועייייייי", שאולי לא נשאר בלקסיקון במרוצת השנים כמו ה"או אם ג'י" השגור בפי הילדות, אבל ללא ספק היה איקוני בזמן אמת.

הביצוע של אידלמן הוא אחד המשובחים שלו, אבל הגדולה של רועי טמונה בעיקר בכתיבה. זו לכדה ניואנסים של ילדים עולים חדשים, כאלה שלא מהססים לדרוש את מקומם בחברה הישראלית, ומתעקשים בכל מאודם להיתפס כצברים למרות המאפיינים הזרים הניכרים שלהם, הכוללים בין היתר משלב ספרותי מדי של שפה שהוקנתה להם באולפן. התמהיל של חוסר מודעות וחוסר פשרות, הפך את יורי/רועי לדמות מצחיקה אמנם, אבל במקביל גם כזו שראויה לכבוד שהיא דורשת.

היחסים הנפיצים של "ארץ נהדרת" עם דמויות מתנחלים שווה כתבה בפני עצמה. תוכנית הסאטירה מעולם לא ריככה את מהלומותיה בכל הנוגע למגזר הזה, והתוצאות - שלא היו אחידות ברמתן לאורך השנים, נאמר זאת כך - תמיד עוררו סערה בקרב אנשיו, שגם בהם אפשר למצוא גוונים רבים, מטבע הדברים. הזעם מאוד מובן כשמדובר בדמויות כמו יוקנת ורחל, שתי דמויות שהן באמת קריקטורות די מבישות, אבל לעומתן מוריה סרק היא מקרה שונה בתכלית.

גם היא קוממה רבים, ובמידה מסוימת של צדק - הגיחה הראשונה שלה הייתה במסגרת מערכון גס למדי שבמהלכו הציגה את מגוון הפעילויות המשפחתיות ביישוב היהודי בחברון, כולן כוללות התעמרות והשפלה של ערבים. אבל בוטה ככל שהיה מערכון ההיכרות, זה לא קרה יש מאין. דמותה נבראה כהתגלמות ישירה למתנחלת אמיתית מהיישוב היהודי בחברון, שעלתה לכותרות כאשר עמדה מאחורי גדר, התגרתה בשכניה הערביות וקראה להן שוב ושוב "שרמוטות".

באותם ימי התנתקות בוערים הפכה מוריה סרק סמל לקיצוניים שבמתנחלים. ההברקה מצויה כבר בשמה (וגם בשמות ילדיה, נקמאל ומופרעאל). כאשר דיברו על פעולות אלימות, היא הייתה שם בחיוך זורח שמאחוריו אפלה גדולה. כאשר היה צורך ללחום באויב - הצבא הישראלי - היא מרחה על פניה בוץ הסוואה ואז תירצה זאת כתוצאותיו של משחק עם ילדיה. כאשר נדרשה עליית מדרגה בפעולות המחאה, מוריה הדגישה שהצמיגים שיישרפו בהפגנה במרכז הארץ יהיו מחוברים הפעם למכוניות. באמצעות גישתה הנינוחה, מוריה סרק העבירה היטב את הגישה המיליטנטית והמפחידה ביותר, כזו שמבוססת על מעשים אמיתיים חוזרים ונשנים של קיצוני המגזר. מובן שלא נעים להישיר אליה מבט.

סתיו ראול הוא מין גלגול מאוחר של בנות "הבלוג של מאי" שהוזכרו למעלה, ונוצרה על ידי גיה עצמה עם בעלה, יוגב יפת, עוד במסגרת ערוץ היוטיוב שלהם עצמם. בניגוד לאותה מאי, סתיו חי במסכים ושואף לעשות לעצמו שם כיוטיובר מצליח ומרוויח, כשבעצם הוא די לוזר. כאשר הוא מפציר בגולשים לעשות לייק ולהירשם לערוץ, הוא גם מבקש מהם להגיד לו "היי" בבית ספר. כשהוא מסביר שהלך בעבר למסיבה בלי לדעת לרקוד, הוא מספר שזה נגמר אז בשיימינג ומעבר. את הסיבה שאין לו חברה הוא מתרץ בכך שהוא נשוי לתוכן שהוא מייצר.

מעבר להיותו זיקוק של בני נוער בימינו, דבוק למסכים ולפנטזיות שלו אפילו על חשבון בית ספר (למרות שלא פעם במקום ליצור תוכן הוא בעצם עסוק בפורנהאב, "הוא כבר בחצי") ונכשל בנסיונות שלו לפרוח, לפחות כרגע - הלוזריות היא שהופכת את סתיו ראול לכובש כל כך. בניגוד לכוכבי מערכוני בני תשחורת ב"ארץ נהדרת" לאורך השנים, הפעם מדובר בנער חלמאי ודחוי, בן להורים גרושים שכנראה ירש את הזיקה שלו לכישלון מאביו הלא-יוצלח. בכך יצרה גיה דמות שמצליחה להיות גם מאוד מצחיקה וגם פגיעה ונוגעת ללב.

הנהג של המדינה, אשר בן חורין, הוא הסיוט של כל נוסע במונית: פטפטן בלתי נלאה, חסר טאקט, גס רוח, מדבר שטויות ומנהל שיחות בצעקות על גבי הדיבורית עם כל נותני השירות שרק ישנם. ובכל זאת, הדמות הכי גדולה של יובל סמו היא גם אחת האהובות ביותר בתולדות "ארץ נהדרת": ההתחכמויות המבריקות שלו ובעיקר הזעם שלו כלפי הממסד הופכים אותו לגיבור עממי, כמעט דון קישוט מודרני, שהפה הגדול שלו הוא כלי הנשק היחיד שלו מול טחנות הרוח של העולם.

כמה מרגעי השיא של המערכונים בכיכובו היא השיחות המרירות שהוא מנהל עם חני אשתו וחדווה חמותו, שבהן הוא מקפיד להבהיר כמה הוא סובל מכל שנייה, כשברקע הנוסע שמאחור מתאפק שלא להתפוצץ מצחוק או ממבוכה. נדמה שאין ישראלי שלא יודע לחקות את הצליל המדויק של השיחות ביניהם.

אבל בין שיחה לנותן שירות למריבה עם חני, אשר מצליח גם לעשות משהו הרבה יותר גדול: בלי פילטרים או פוליטיקלי קורקט ובשיחה תמימה וידידותית כביכול, כמו מין בוראט מקומי, הוא מצליח לקלף את השריון מעל הנוסעים שלו, ולגלות את פני הישראליות מתחת לכל המסכות ואת מה שלא אומרים בדרך כלל בגלוי, גם כשזה לא נעים כל כך. זה מה שהופך כל נסיעה שלו לבלתי נשכחת.

לצד דמויות רבות אחרות, הטורטלים הפציעו בפרק הראשון בסדרת מערכונים שנועדה לעסוק במושב חופנים. דמותו של יורם קפיטולניק, שיובאה מתוכנית הרדיו של טייכר וזרחוביץ', הייתה המרכזית בתחילה, אלא שאז, ממש כמו ששאולי גנב את ההצגה במערכון הראשון בהשתתפותו, אסי כהן עשה זאת שוב. קשה לא להתפעל מדמותו של חי טורטל, אבל כלשון דמות אחרת של כהן - זה האובייסט. העובדה שעלמה זק גונבת את ההצגה לגונב ההצגה היא העניין שצריך להידרש אליו. ספיר טורטל שלה היא דוגמה לדמות שהייתה טובה על הנייר אבל שודרגה לכדי משהו מופלא בזכות זק.

המערכון על הנובורישים מנקרי העיניים, פלח נוסף בישראלי המכוער ש"ארץ נהדרת" מיטיבה כל כך לתאר על גווניו השונים והמצחיקים, הפך בידיהם של כהן וזק למשהו שכבש את המדינה, ובצדק גמור. שניהם אמנם גאונים באופן שבראו את בני הזוג, אבל כבר במעט שהיה לזק באותו מערכון ראשון היא המציאה את הצחוק המאוד מסוים של ספיר, עם הרכינה אחורה, הלשון בין השיניים ומחיאת הכף, ורגע אחרי כן כבר הסיטה לאחור את שיערה, תנועה נוספת שהפכה לסימן היכר. המניירות הקטנות שהנחילה לדמותה של ספיר הפכו אותה לנכס הסודי של המערכונים האלה, זה שמפיח בהם חיים ואופי. זו אפילו לא הפעם היחידה - היא תעשה זאת שוב לצד כהן גם כמירב קופל, אחותו הממורמרת של ראש עיריית רמת הוד. אם היה לנו מקום במצעד גם היא הייתה בפנים.

העדות לעוצמתה הגדולה של הפינה "כמעט שבת שלום" מהעונה ה-13, פארודיה על תוכניות המורשת שמשודרות בערוצים השונים בערבי שבת, הוא שהיא הציבה במרכזה שתי דמויות, ושתיהן לגמרי עומדות בפני עצמן, בניגוד למקפלות או לרומנים, למשל. אחת משתי הדמויות האלה כבר הייתה מוכרת לנו, והשנייה חדשה לגמרי. על ראובן נדבר בהמשך, אבל אסתי הייתה התגלמות ה"מתחזקות" שרגל אחת שלהן עדיין נמצאת בעולם העוונות. שוחרת טוב שקוראת כל הזמן לאבא שבשמיים, ובה בעת מתקשה להשתחרר מהכיף של החטא.

האמביוולנטיות המובנית הזו הפכה אותה לדמות כובשת במיוחד, בפרט מאחר שכל דבר בה היה שרוי בתום אמיתי ופעור עיניים. אפילו החטאים שלה היו טובי לב, כאלה שקשורים בעיקר למסיבות ותענוגות הגוף. לכן קשה היה לא לאהוב את אסתי ולקוות שתמצא את מקומה השלם בעולם, לא משנה באיזה צד של הפרוכת. זו כנראה גם הסיבה ששיאה של הפינה הזו הביאה אותה, בצורה טבעית, אל המחוזות האלה. היא, מה היה? בסוף אותה עונה, "כמעט שבת שלום" הגיעה לסיומה במסע של "מעוכבות חיתון" שבו פגשה אסתי חסיד ברסלב שבו התאהבה במבט ראשון, ולהפך, ובפרק הסיום השניים התחתנו קבל עם ועדה במערכון חגיגי ומשמח, כולל הופעה של דדי דדון. במדינה שהולכת שנעשית יותר ויותר אדוקה, אסתי וראובן היו הפנים המלבבות של מגמת החזרה בתשובה.

גם להיפסטרים מגיע ייצוג, ואם כבר - קבלו את ליהיא האשטאג האומללה בגילומה המבריק כתמיד של הר לב. כתבת הגאדג'טים המתנשאת, שצופה וקונה ועושה את כל הדברים הכי נכונים ומעודכנים אבל - קאט לשלוש שעות קדימה - הכל מתחרבש לה בדרך כשהיא נפגשת עם העולם האמיתי, זה שהיא בזה לו אבל אין לה שום כישורים להבין. למות.

ליהיא היא הטרגדיה ההיפסטרית בהתגלמותה: הפער העצום בין העולם שאליו היא שואפת לבין העולב המשפיל שהיא נקלעת אליו שוב ושוב כמעט נוגע ללב. כמה שלא תבוז לפרובינציאליות ולסחיות - גברת האשטאג נדונה לגלות פעם אחר פעם שהיא בכל זאת ישראלית שמחפשת אהבה, חברה וקבלה. מה שלא תעשה: ידה תמיד על התחתונה. העולם לועג לקיום התלוש שלה.

הטיפוס שליהיא האשטאג מייצגת אולי נעלם מעט מהמפה, אבל מעניין לחשוב שהיא בעצם גם הייתה חלוצה תקשורתית, והקדימה עידן שבו מה שקורה ברשתות החברתיות הוא לא רק שיחת הברזייה של היום, אלא סדר היום עצמו. לו הייתה נקלעת לתוכנית אקטואליה אקראית בשנת 2022, היא כנראה הייתה מזדעזעת מהשטחיות - ובמקביל משתלבת מצוין.

חזרה למערכונים הישנים של "הפילוסים" מעלה תחושת קרינג' קלה. משהו בחוסר התחכום בהחלטה לייצר מערכון שבועי על בסיס "הישראלי המכוער" לא ממש עומד במבחן הזמן. פילוס של מריאנו, מין גרסה עדכנית של כל הדמויות המזרחיות שעשה גברי בנאי ב"גשש החיוור", הוא דמות בהמית, טיפשה וחסרת כבוד לזולת. תוכלו למצוא 100 כאלה בכל כביש בישראל בכל שעה ביום. אבל המרכז באותם מערכונים היו הזוג הרשקוביץ', עם השם האשכנזי שכאילו אמור לגרום להכל להיות פחות גזעני.

קשה להתעלם מכמה מטבעות לשון שהמציא אסי כהן בתור שימי, כמו "אני פונה ללב שלך" או "מצ'עמם לי". קשה עוד יותר להתעלם מכך שהמערכונים האלה הקדימו את המציאות עם "טיסת השוקולד" או "אמאל'ה, איזה יפה אני" - שהרי מה הם אם לא פיסות מציאותיות של פילוסים?

קשה להגיד שקל לאהוב את הדמות של שימי. הוא מצחיק, מאוד לפעמים, אבל אין בו טיפה של טוב לב. כמו הערסים שיעקפו אותך מחר בתור ויצעקו עליך אם תעיר להם, שימי הוא בריון. לעומת שאולי, הגלגול העמוק יותר שלו, אי אפשר למצוא בו תחכום, התרסה ממסדית או מחשבה עצמאית. שימי נמצא פה ברשימה בזכות מטבעות הלשון שהכניס לשפה, ולמרות העובדה שהוא מייצג את כל מה שנורא בהון האנושי של העם הזה.

בפרק הפתיחה של העונה החדשה של "ארץ נהדרת" הציגו בפאנל פארודיה משולשת על שלוש זמרות הפופ המובילות בישראל - נונו, אנה זק ונועה קירל. השיר היה חמוד, החיקויים היו מעולים אבל הפארודיה הלכה לאיבוד. זה בעיקר זרק אותנו אחורה לימים בהם תום יער הציגה את הגרסה שלה לנועה קירל - אגס קימל.

בעוד לא היה ספק שקימל היא פארודיה על נועה קירל, הבחירה לתת לה שם אחר הייתה החלטה נכונה. היוצרים של "ארץ" ויער עצמה לא ביקשו לכוון את חיצי הסאטירה כלפי הזמרת הקטינה דאז, אלא כלפי התעשייה שמטפחת אותה. קימל, כמו קירל, הוצגה כקורבן של משפחה לוחצת (סבתא קימל) ויחצנים שהפכו אפילו את חיי האהבה שלה לחלק מהעסק.

על הדרך זכינו לכמה שירים קורעים כמו "חפש אותי בראשון", ובעיקר "אני לא חוקית" - אולי הסאטירה הכי חזקה על עולם הפופ שנכתבה פה עם שורות כמו "אנ'לא חוקית, לא לוקחת חיזוקית, קונה צפיות לקליפ מחברה טורקית". יש פה הכל, כולל ביקורת על האנשים שצורכים את השיט הזה, שלא לדבר על אלה שנותנים לילדים שלהם ("אלה שאפשר להאכיל אותם בהכל") לצרוך את זה.

דמותה של הרוקחת סלמה ("כמו השחקנית סלמה הייק") הפכה ללב הגדול שפעם במוקד סדרת מערכוני הקניון המעולים של "ארץ נהדרת". לצד המאבטח של אודי כגן ומוכר המאכלים הבוכרו-פרסים "חורשינזאד" של אסי כהן, סלמה נתנה לנו זווית צפייה ייחודית ורעננה לאבטיפוס ישראלי כל כך מוכר - "הערבי הטוב". זה שאי אפשר בלעדיו. זה שהישראלי המכוער יודע ליהנות משירותיו, אך עדיין לא מסוגל להתעלם מהמבטא שלו.

סלמה קיבלה חיים משל עצמה גם מחוץ ל"ארץ נהדרת", כשהפכה לדמות קבועה בהצגת הקאלט "מייקל". גם שם, כמו במערכונים של "ארץ", הר לב מצליחה לפלרטט בחיוך במרווח שבין "בלאק פייס" להומאז' אוהב לתרבות השכנה, תוך כדי קריצה סאטירית עמוקה לתוך הצביעות הישראלית.

דרך עיניה של סלמה אנחנו רואים את הגזענות המובנית בחברה שלנו, כמו לקוחות שמעדיפים לקבל את המרשם שלהם מרוקח יהודי במקום - וגם את היופי שמתגלה כשהאנשים הפשוטים מצליחים להתעלות מעל הגזענות הזאת, ואפילו להתאהב. תחת חוקי ה-PC הנוקבים של היום קשה להאמין שאפשר ליצור עוד דמות כמו סלמה, בטח שלא בגילומה של שחקנית יהודיה, וחבל.

גוטה מורצה ישראל! אחת ההזיות המופרכות בתולדות "ארץ נהדרת" היא תוכנית הבוקר של מושי, יאנקו ואווצי, פועלים רומנים עם אשרה ספק חוקית שמתווכים דרך מסך הטלוויזיה, ברומנית מומצאת לחלוטין, את המציאות הישראלית המופרכת - עם ריקודים מופלאים, קבב, וכמובן הקמע האולטימטיבי: התרנגולת קוריצה. החבורה יצרה שפה מדהימה שמתחזה לרומנית ובעצם צוחקת עלינו. רובה ככולה מורכבת ממילות הקישור "פצ'ה פיצ'ה", החדשות נקראות "קושימרו", הסופגניות הן "קלורצי", רגע הוא "דודלי", מנגן ברחוב זה "סינגולדה ז'בוטינסקו" ופרסומת זה "ניג'וסי".

זו קומדיה פרועה וקיצונית, חסרת שליטה, שמחה באופן מוגזם. דווקא לכן - סופריצה! - מולבשת עליה סאטירה חריפה: דרך העיניים הזרות והתמימות כביכול, יכולים הרומנים להדגיש כמה הם אוהבים את המדינה ("סניטטה ישראל!") ובאותה נשימה להציג פוליטיקאים כ"פישי פישי" ואת הקבלן שלקח את הדרכון לזהות במילה "מניוקי".

דרך השמחה שלהם, הם המחישו באמצעות פרשנות אינפנטילית לקטעים מהטלוויזיה תופעות של שחיתות, אלימות משטרתית ושאר זוועות, וגם הנכיחו את המציאות העגומה של האנשים הכי שקופים בחברה הישראלית, שכוללת לעתים גם ניצול מחפיר וסחר בבני אדם. כל מערכון - שוקרייה.

כאמור, בדיוק לפני שלוש שנים בחרנו את דמותו של שאולי לדמות העשור של וואלה! תרבות, וזו גם הסיבה שדווקא שמה של אחת הדמויות הכי מבריקות שפרצו ב"ארץ נהדרת" נעדרת מהרשימה הזאת. מי שכן אפשר למצוא ברשימה הם אחיו ראובן (בהמשך) וזוגתו אירנה. למען הסר ספק, לאירנה, בגילומה של ליאת הר לב, יש הרבה מניות בבחירה של שאולי לדמות העשור.

אירנה פה בגלל שהיא קנאית, ובגלל שמקנאים לה. אירנה פה בגלל שהיא חצופה, אבל רגישה למשפחה שלה. אירנה פה בגלל שהיא יודעת שהכל בולשיט ולא לוקחת הכל ברצינות - חוץ מאת הדברים החשובים לה. אירנה פה בגלל המבטא הלא ישראלי שלה, שרק מדגיש כמה שישראליות היא לא ארץ לידה, אלא התנהגות ואופי.

אירנה היא לא "העזר כנגדו" הקלאסי, אלא דמות שעומדת בפני עצמה. ובכל זאת, היא ברשימה הזאת בגלל חלקה במערכת היחסים הכי ישראלית שהציגו ב"ארץ נהדרת", ואולי בטלוויזיה הישראלית בכלל. עם כל הכבוד לפילוסים, לטורטלים וכו', שהציגו גרסאות מוגזמות של נישה ישראלית - אירנה ושאולי הציגו מערכת יחסים אוהבת אמיתית. נכון, היו שם ריבים (קורעים מצחוק בפני עצמם), אבל ההתפייסות שם הייתה אותנטית. טרו לאב יעני.

"ארץ נהדרת" מצטיינת בפרודיות מוזיקליות, מדריה פלג דרך קייט מארלו ועד חביב נעים - כולן דמויות שפיצחו באופן מבריק מגמות במוזיקה הישראלית, בסגנון, במילים ובהתנהלות. בין כל אלה תופס דדי דדון של אסי כהן מקום מיוחד: בתקופה שבה להיטי ענק כמו "דרך השלום", "טרמינל 3" ו"טיסה 5325" חרכו את תחנות הרדיו, כוכב הפופ המזרחי של "ארץ נהדרת" הגיע, לתדהמת כולם, להישגים גבוהים יותר במצעדים השנתיים עם "מתוקה מהחיים".

דדי דדון התבסס על שירים שמתארים חופשות חלומיות ורומנטיקה מתפרצת ועל זמרים עם חיוך שלא יורד מהפרצוף, וחגג עם קליפ מילולי מדהים שכולו אילוסטרציה. יחד עם זאת, הדמות שלו גם קיבלה חיים ואופי משל עצמה - פלרטטנית, טורפת את העולם, מרוכזת ומאוהבת בעצמה, כולל להיט האהבה החד-כיווני "זכית בי".

להבדיל מפרודיות גזעניות על מוזיקה מזרחית, דדי דדון הוא דמות ווינרית שאוהבת את הז'אנר שלה וחוגגת אותו. זאת הסיבה שהשירים שלו הצליחו מעל לכל הציפיות, והולידו ביקוש גובר לעוד ביצוע ועוד אחד, עם רפרטואר של שירים שעפים על החיים.

הקופאית הרוסייה והמתולתלת בגילומו האקספרסיבי של טל פרידמן, שהופיעה כבר בפרק הבכורה של התוכנית אי אז ב-2003, היא עד היום אולי האסוציאציה הראשונה כשחושבים על "ארץ נהדרת". הריטואל שלה היה קבוע: שואלת לפי כל כללי הטקס אם יש כרטיס מועדון, אוצרת בתוכה את כל הסבלנות שבעולם, עד שהלקוח האדיש לחלוטין עושה שכונה אחת יותר מדי - וטועם את זעמה של לובה המתוסכלת, שנושאת איתה את זעמן של הקופאיות כולן - שנים לפני המלחמות בין כוכבה וטיטינסקי ב"קופה ראשית".

בתוך הכעס של לובה יש כאב אמיתי, חשש מפיטורים מעבודה בשכר מעליב ותסכול מאנשים שמזלזלים בזמן שלה ובעברית שלה. למרות זאת, הדמות הזאת לא הזדקנה היטב ונתפסת על ידי רבים כקריקטורה פוגענית וסטריאוטיפית על חשבונם של יוצאי ברית המועצות שעלו לישראל וקשיי השפה והפרנסה שהיו מנת חלקם, מזכרת מעידן נטול רגישות. מי שנועדה להמחיש את חוצפת הישראלים, היא דווקא זו שהפכה לבדיחה שלהם.

כך או כך, לובה נותרה אייקון. היא אפילו, למרבה האירוניה, הפכה לפרסומת, לרשתות סופרים כמובן. גם כיום שלל שלם ממטעמיה עדיין נמצא במילון הישראלי - מילים כמו "משלוחה" וקיצורים כמו "סדר" ו"צטערת", או ביטויים כמו "אין שפה, אין עבודה, קשה קשה" - אלה עדיין זורקים מיד לסצנה מאוד ספציפית בכיכובה של דמות מאוד ספציפית. במילים אחרות: הלקוחות המזלזלים באו והלכו, ולובה עדיין כאן.

חלק מהדמויות של טל פרידמן עומדות בפני עצמן, אבל נראה שיש משהו שמחבר בין כולן. זו הפראות הבסיסית, הלהט שאי אפשר באמת לתסרט והנונסנס הטהור שמגיע לפרידמן בכל כך טבעיות, שגם בתוך קאסט רווי בכישרון אף אחד לא באמת יכול לחקות. למעט לובה שבלטה לטוב ולרע בתחילת הדרך של התוכנית, יכולנו לבחור איזו דמות אקראית של פרידמן ולחגוג דרכה את הרב-גוניות החד-פעמית של הגאון הקומי, אבל איכשהו דווקא אצל פרידמן הבחירה הופכת לקשה כל כך.

האם זה חזקי מדריך הטיולים שמבקש "לדבר חלש" רגע לפני שהוא בעצמו מתפוצץ? ז'רום שבלבוש חלקי מאוד מבקש לעשות סנופי דיסקו בטיילת? רוחל שאוהבת את יוקנת כנגנית? קריין הפרסומות שהופך שורות כמו "אוהבים נקניקיות?" לפיסות אמנות, או אולי צילה, היחידה שמצליחה לחנך - גם אחרי עשרות שנים - את שימי ופילוס? בהיעדר בחירה מובהקת אחת, ומכיוון שאנחנו ממציאים את החוקים, פשוט דחפנו את כולם פנימה. אינעל שורלק ואחותו, האין זה מראה מרהיב?

כמה הגיוני שאחת הדמויות הגדולות של "ארץ נהדרת" שאינה שָאולי היא קרובת משפחה שלו, אחיו במקרה הזה, כפי שזכינו להכירו בספין-אוף המעולה "הפרלמנט" (ועוד קודם לכן בתוכנית של טייכר וזרחוביץ'). בדיוק כמו אירנה גם ראובן עומד לחלוטין בפני עצמו, אך בניגוד לפאוור קאפל, ראובן הרבה פחות מחוספס. למעשה, אם עשרה קבין של חספוס ירדו לעולם, תשעה לקחו שאולי ואירנה, ובמקרה הטוב הותירו אחד לאיש החייכן והטמבלול הזה.

אל "ארץ נהדרת" ראובן הגיע כבר כדמות מבוססת. דתי צנוע ולא מבריק - "אוצר סתום של ידע", כלשונו - שלמרות זאת משמש לסובביו כמעין רב ומורה דרך הלכתי לא מוסמך. ב"הפרלמנט" הוא היה דמות משנית, ובכל זאת גנב את ההצגה כל אימת שהופיע על המסך. ככזה הוא חצב לו מקום של כבוד גם ב"ארץ נהדרת". ב"כמעט שבת שלום" התגלה שפיו של ראובן מפיק ערגליות ומספק שפע של הברקות מילוליות: "ישתדרג שמו לעד", "שתזכי לנרות", "די לחכימא בקריזה", "אני הומודידקט", "ארץ אוכלת ראשיה", "אני בשוק על ירך ממך", "כל צנעתה דוך פנימה" ועוד ועוד.

אבל מעבר לפניני הלשון הבורקות האלה, במסגרת הפינה הזו ראובן הפך לדמות עגולה יותר. למדנו שהתקרבותו לחיק היהדות החלה כששכח להחזיר כיפת קרטון מהכותל ואז התקדם לאט לאט לכיפה בצבע לבן מט בדרכו לכיפה שחורה, דאן 3. את האור שחווה הוא ביקש להנחיל גם לאסתי ולכולנו. איך אפשר לסרב? ואם יש מסקנה שנובעת מכל זה, היא שחייבים עוד עונה של "הפרלמנט".