הרגע שהמוזיקאי מארק אליהו אוהב יותר מכל הוא הרגע שבו הופעה מתחילה. "יש רגע של מתח גדול לפני שאני עולה על הבמה, שבו אני עדיין קשור לזמן ולמקום ארצי. ואז אני עולה לבמה, וברגע אחד אני מתחבר למשהו שהוא על זמני, מעבר לזמן. המעבר הזה הוא בום. זה כמו גשר שנפתח, ובום, נכנסת לשיא הנוכחות והזַכּוּת. המעבר הזה הוא אחד הרגעים שהכי מרגשים אותו ואהובים עליי".
המוזיקאי, המלחין והמפיק המוזיקלי מארק אליהו הוא אדם עסוק מאוד. הוא מתפנה לדבר איתנו רגע אחרי שהוא מסיים הופעה בעיר סרייבו, אשר פתחה את פסטיבל הג'אז של העיר וכל הכרטיסים לה נמכרו מראש. הוא נולד בהרי הקווקז לפני 40 שנה למשפחת מוזיקאים. אביו, פרץ אליהו, הוא מוזיקלוג, נגן טאר ומלחין בולט שזכה בפרס ראש הממשלה בשנת 2008. בגיל ארבע החל מארק לנגן כינור. בגיל 16 נסע ליוון ללמוד נגינה בבגלמה, כמו גם מוזיקה יוונית וטורקית אצל המוזיקאי האירי רוס דאלי. לאחר שגילה את הקמנצ'ה (כלי קשת פרסי) והתאהב בצליליו נסע לאזרבייג'ן לשנתיים של לימודי הכלי ומוזיקה פרסית-אזרית אצל המאסטר אדלט ואזירוב.
בשנת 1999 חזר למשפחתו בישראל ופתח בקריירת סולו. תחילה הופיע לצד אביו. שנה לאחר מכן הקים את ההרכב שלו, "אנסמבל מארק אליהו". מאז, לאורך יותר מ-20 שנה, קיים הופעות רבות בכל העולם.
אליהו הוציא ארבעה אלבומי אולפן שזכו להערכה והפך לאחד המוזיקאים הישראלים המושמעים ביותר בספוטיפיי ועם עשרות מיליוני צפיות ביוטיוב. הוא ניגן עם כמה מהאמנים הגדולים בישראל, הלחין יצירות למחול, לקולנוע ולטלוויזיה - וקטף מספר פרסים ובהם פרס אקו"ם למלחין, פרס אופיר (על פסקול "בלדה לאביב הבוכה" של בני תורתי) ופרס האקדמיה לטלוויזיה (על פסקול הסדרה המצליחה "טהרן" של כאן 11).
ב-24 בנובמבר ישוב אליהו להופיע בהיכל התרבות בתל אביב, במסגרת סיבוב ההופעות בעקבות אלבומו הרביעי שהוציא במרץ השנה, "About love". במופע הוא ולהקתו משלבים בין כלים מהעולם העתיק כמו קמנצ'ה, טאר ובגלמה עם הפקה עדכנית ומגניבה, במה שמתואר כ"מסיבה שבטית". יעלה איתו על הבמה אביו פרץ אליהו. "אנחנו מסתובבים ומופיעים בכל העולם אבל להופיע בבית זה הכי מרגש. בית זה בית", הוא אומר. "אני אארח על הבמה את אבא שלי אז ההופעה היא מאוד ביתית, והיא תכלול גם מוזיקה חדשה שנולדה בדרכים. ההופעה האחרונה בהיכל התרבות היתה ממש מטורפת ואנחנו ממש מצפים להופעה הזאת. זה באמת הדובדבן של סיבוב ההופעות".
מאז ילדותך ועד היום אתה חי בנדודים. מה היתרונות ומה החסרונות של דרך החיים הזאת?
"מאז שאני זוכר את עצמי אנחנו נוודים. בילדות ההורים שלי נדדו ממקום למקום, כמשפחה עברנו הרבה ערים וארצות. כשהייתי נער בן 16 עזבתי את ישראל, את הבית. הלחנתי מוזיקה ללהקת מחול בהולנד ואז בפורטוגל, אחר כך עבדתי בפורטוגל ואז הלחנתי מוזיקה לפרויקט של פילהרמונית באיטליה. המשכתי, בניתי להקה והוצאתי אלבום. כך שמאז שאני זוכר את עצמי אני בדרכים. הדרכים הביאו לי תמיד המון השראה. את כל היצירות הלחנתי בדרכים, במלונות, בנסיעות, במפגשים עם אנשים שהביאו המון השראה, עם כל מיני כלי נגינה וסוגי מוזיקה שונים. הנדודים והשינויים זה הטבע שלי".
"הדרכים נותנות המון השראה אבל הפריבילגיה של ישיבה במקום אחד היא ההזדמנות להעמיק בתוך עצמך. בדרכים מאוד קשה לעבור תהליכים נפשיים, רוחניים ומנטליים וגם פיזיים שיש להם ריתמוס. למשל אם אתה רוצה להתאמן ביוגה זה קשה בדרכים כשאתה לא ישן יום אחרי יום, חודשים מלאים, קשה לשמור על אימונים ולהכניס דברים לריתמוס. מינוס גדול של הדרכים זה הגעגועים למשפחה ולבית בתקופות שאני נעלם. אשתי המהממת והמדהימה תומכת בי. יש לי שלושה ילדים וזה לגמרי לא קל שאבא נוסע הרבה".
לקחת לפעמים את הילדים להופעות והחבאתם אותם מאחורי כלי נגינה על הבמה?
"הילדים והמשפחה מאוד בתוך היצירות והדבר הזה ולפעמים גם באים להופעות. אבל כשיש סיבובי הופעות עמוסים זה מאוד קשה ומאוד אינטנסיבי אז פחות מתאים".
אתה ממשיך את דרכו של אביך המוזיקאי. הילדים שלך מגלים נטיות מוזיקליות? אם הם יהיו כדורגלנים, זאת תהיה המרידה האולטימטיבית שלהם?
צוחק. "אין לי איזושהי ציפייה שהילדים שלי יילכו למקצוע מסוים. אני מאחל להם שהם יתחברו למה שהם באמת אמורים לעשות ויקומו כל יום מאושרים. ההורים שלי לא רצו שאני אהיה מוזיקאי. הם רצו שאני אבחר מקצוע יותר מסודר כי מוזיקאי זה מקצוע עם המון הקרבה והמון חוסר ודאות וגם יש בו דברים קשים. הם לא רצו שאהיה מוזיקאי אבל מינקות המוזיקה השפיעה עליי מאוד. מאז שאני זוכר את עצמי אני מנגן, שר, כותב שירים ורוקד. כל הזמן הייתי עם מוזיקה. באיזשהו שלב ההורים שלי קלטו שכל רגע שלא הייתי במוזיקה עשיתי בלאגן אז הם הבינו שזאת הדרך שלי. בגיל 16 ביקשתי לעזוב את הבית, וללמוד מוזיקה בחו"ל אצל מאסטר שמאוד אהבתי, והם תמכו בי והשקיעו בי והאמינו בי שזה הכי חשוב. הם אפשרו לי לצאת מהסיסטם, מהבית ספר והבגרויות. זה גם מה שאני מצפה מעצמי לעשות עם הילדים שלי, לתמוך במה שהם אוהבים לעשות. שלושתם קשורים למוזיקה. הגדול, בן 15, לומד גיטרה ומגיל קטן מנגן על כלים ולמד עם אבא שלי טאר והוא גם די ג'יי. האמצעית שלי, בת 12, לומדת פסנתר, מאוד אוהבת את זה וגם כותבת קצת מנגינות. והקטנה שלי בת 6, והיא עפה על כל הכלים וכותבת מנגינות על הפסנתר. אז שלושתם במוזיקה. ואני חושב שמוזיקה, עוד לפני מקצוע, היא קודם כל מתנה גדולה לבן אדם, גם למאזין וגם למי שמנגן, זאת מתנה".
אחת התחנות המכובדות בדרכו של אליהו הייתה יצירת המוזיקה לסדרת הטלוויזיה המצליחה "טהרן" של כאן 11, עליה זכה כאמור בפרס האקדמיה לטלוויזיה. "מהרגע הראשון שראיתי את התסריט, כשפנו אליי כדי שאכתוב את המוזיקה, משהו תפס אותי ולא יכולתי להפסיק לקרוא את זה עד השעות הקטנות של הלילה. התחברתי לסיפור, למפגש התרבותי ולמסר על כמה אנחנו דומים. זה נתן לי את האפשרות לתת ביטוי למוזיקה האלקטרונית שעשיתי בבית ולא הוצאתי אף פעם החוצה. זה היה ממש ממש כיף. פונים אליי מסדרות מהעולם, מהפקות גדולות, כדי שאני אכתוב להן מוזיקה. 'טהרן' הגיעה אליי בתחילת הקורונה, והייתה לי אפשרות לשבת ולעשות את זה. היום אין לי את האפשרות לשבת באולפן במשך שבועות או חודשים של וליצור מוזיקה לסדרות ולסרטים כי אני כל הזמן בדרכים. אבל אנחנו מוכרים זכויות שימוש ביצירות קיימות שלי בעיקר לסדרות טורקיות מצליחות".
אם מדברים על טהרן, מסתבר שלאליהו יש לא מעט מעריצים גם באיראן שמציפים את הרשתות החברתיות שלו. באחרונה קיבל לדבריו לא מעט הודעות מאיראנים המשתפים אותו באירועי מחאת החיג'אב. "מתחילת המחאה האינסטגרם שלי מפוצץ בהודעות ובתגובות על מה שקורה שם. קורה שם דבר גדול. אני מקווה שהעם האיראני באמת יצליח להשתחרר מהשלטון המדכא שיש לו. אני לא מבין בפוליטיקה ולא יודע מה הסיכוי לזה שהמשטר יקרוס. אבל חושב שמגיע לעם האיראני להיות חופשי ומאחל להם את זה מכל הלב".
אתה בטח חולם להופיע באיראן.
"זה אחד החלומות הגדולים שלי. אני מקווה שיום אחד אצליח להגיע להופיע שם, אנגן להם באיראן ואחגוג את התרבות המפוארת שלהם, שיש לה שורשים כאלה עתיקים ועמוקים, ומשלבת את המזרח הרחוק עם המזרח התיכון. זו תרבות שהביאה לי המון השראה".
הנשיא הרצוג אמר השבוע ש"כל העולם חרד" מח"כ איתמר בן גביר. כמי שמופיע הרבה בעולם, אתה שותף לתחושה ולחשש שבעקבות הממשלה שצפויה לקום יותר אמנים יחרימו את ישראל וה-BDS יתחזק?
"עברנו ואנחנו עוברים כל מיני משברים. אני לא באמת יודע על בן גביר ומה באמת מתרחש. באמת עצוב שיש דברים כמו ה-BDS, למשל כשבאתי בפריז הייתה אמורה להיות לנו הופעה באחד הפארקים הגדולים. פעילי ה-BDS הכריזו יום לפני שהם עומדים להפגין, ובדקה ה-90 העברנו את ההופעה למתחם סגור בפריז. בסוף ההופעה, אחרי שירדנו מהבמה, חיכו לנו מאות מפגינים, צעקו עם שלטים ותמונות מפוברקות והיו אגרסיביים. זה היה ממש לא נעים. אתה בא מתוך הווייה של אהבה, מוזיקה וחיבור לתוך כזה שהוא האנטי הגמור ממה שאתה עושה ומהמסר שאתה מעביר. זה מאוד עצוב כשזה מגיע למקומות האלה. אני חושב שהמוזיקה יכולה להיות סוג של תרופה או משהו שיביא את החיבור ולא את ההפרדה. אני מתפלל שלא תפרוץ עוד איזושהי מלחמה ושנחיה בשקט. מלחמה היא הנזק הכי גדול שיכול להיות, יותר מקורונה והכל. מלחמה גומרת את הדברים החשובים שיש לנו כולל התרבות. מקווה שהשלטון לא יוביל לזה".
אליהו עבד עם לא מעט אמנים ישראליים מובילים ובהם ריטה, דודו טסה, ברי סחרוף, עידן רייכל, עומר אדם, יובל דיין וישי ריבו. כשאני שואל אותו עם אילו אמנים היה חיבור חזק במיוחד, הוא משיב: "עם שי צברי היה לי חיבור מאוד מיוחד. שי הוא אדם יקר ואמן שהשפיע עליי מבחינת הפשטות שלו, ואיך שהוא מביא שמחה עם רגש ועממיות בתוך מקום של אמנות וגם דיוק. אנחנו משתפים פעולה לאורך השנים, הוא מתארח בהופעות שלי, ואני מאוד אוהב אותו ומחובר אליו".
"גם לדודו טסה מאוד התחברתי. הכרנו בסרט 'הבלדה לאביב הבוכה', שכתבתי לו את המוזיקה ושנינו גם שיחקנו בו. מאז נוצר חיבור מאוד מיוחד, ואנחנו מתארחים אחד בהופעות של השני ומשתפים פעולה. אני באמת אוהב את זה שהוא מביא שורשים מאוד עתיקים, הוא מחובר לסבא שלו ולמשפחה שלו שהיו מגדולי המוזיקאים בעיראק, והוא מביא את השורשים לתוך מוזיקה חדשה, עברית, ישראלית ופורצת דרך. אני מאוד מעריך את הדרך שלו".
ספר על העבודה עם ריטה.
"היא אחת האמניות שלמדתי מהם המון, בגישה איך להתנהג על הבמה. היא דיווה אבל היא לא איבדה את הפשטות, הלבביות והאהבה הענקית שיש בה, גם באחד על אחד וגם מול הקהל הרחב. עשינו חזרות, היא היתה מבשלת, מביאה סירים של אוכל פרסי, למדתי ממנה המון להישאר אדם פשוט וגם את הדיוק והמושלמות שיש לה על הבמה. וכמובן השירה והביצוע שלה. יש לה את החותמת והצבע שלה. ריטה היא ריטה, ולא דומה לשום דבר אחר".
העובדה שאתה אחד האמנים הישראליים הכי מושמעים בספוטיפיי, וזוכה גם לצפיות רבות ביוטיוב הובילה לשכר הולם מהפלטפורמות הדיגיטליות?
"הוצאתי את האלבום הראשון שלי בתקופה שמוציאים רק דיסקים, עוד לא היה סטרימינג ולא קבצים דיגיטליים שמופצים בצורה כזאת. יש המון פלוסים בכך שאין תלות בחברת התקליטים, והחשיפה שלי תלויה באמנות שלי ובי ולא בגורמים אחרים. אם אפשר לחיות מזה? אני מרגיש מתוגמל מהסטרימינג. זה מאוד כיף לראות עד כמה אנשים מקשיבים לי, וכן, אפשר לחיות מזה".
השיר של אליהו שזכה למספר הצפיות הרב ביותר ביוטיוב הוא "Journey" (כמעט 50 מיליון צפיות). בעבר אמר בריאיון לחדשות 13, שכתב את היצירה הזאת מתוך "אושר עילאי שמהול בעצב קשה". כעת הוא מסביר למה התכוון: "החרדה שייעלם כל הטוב הזה שיש וכל האושר העילאי והאינסופי וכל הדברים הפיזיים שיש לנו להיאחז בנו - כל אלה יכולים להיגמר. השילוב של הרגשת הנצח, שזה באמת אושר עילאי, והגעגוע שאני תמיד מרגיש. אני תמיד מרגיש געגוע וכמיהה למשהו. אי אפשר להכניס את זה לתוך מילים. לא מדובר בחווייה ספציפית וקונקרטית. זה איזשהו רגש שאני חי וחווה אותו וגורם לי למחנק לגרון, והמוזיקה היא תרופה או המתקה של התחושה".
לצד ההצלחה הענקית בהופעות בארץ ובעולם, בסטרימינג ובהקלטות, באופן תמוה אף יצירה אינסטרומנטלית שיצרת וביצעת באלבומיך לא נכנס לפלייליסט של גלגלצ. זה מבאס אותך, שהרדיו הישראלי משמיע כל כך מעט מוזיקה אינסטרומנטלית?
"בעולם נהייתה המון פתיחות למוזיקה אינסטרומנטלית, והמוזיקה שלי מושמעת בתחנות רדיו מיינסטרימיות במדינות אחרות. בינתיים שום יצירה אינסטרומנטלית שלי לא נכנסה לפלייליסט של גלגלצ אבל אני חושב שישראל בדרך לשם כי העורכים המוזיקליים מתחלפים עם השנים והם מקדמים את הפתיחות הזאת ומבינים את הצורך והאהבה של האנשים למוזיקה אינסטרומנטלית, ללא מילים. אני חושב שיש יותר פתיחות עם השנים".
אתה נגן, מלחין ומפיק מאוד מוכשר ומצליח. יעניין אותך להצליח גם כזמר במיינסטרים התקשורתי, נניח כפי שעשה אבישי כהן?
"אני לפעמים שר בלייב אבל אין לי שום ביצוע אולפן או הקלטה שאני שר. בגיל מאוד קטן אהבתי לשיר. שרתי באירועי המשפחה המורחבת. שרתי גם בבית כנסת, כמי שבא מבית מסורתי. שירה תמיד היתה שם. באיזשהו שלב, כששמעתי בפעם הראשונה את הקמנצ'ה, שעליו אני מנגן היום, הרגשתי שזה הדבר שאני רוצה לעשות, שיש בו איזה צליל שמתנגן שם בפנים שמביא ביטוי מאוד עמוק ללא מילים. רגש ומסר שאי אפשר לבטא במילים. וצלילים מאפשרים את זה. גם כלי הנגינה וגם מוזיקה ללא מילים בכלל מאפשרים לי לבטא מקומות שמילים לא יכולות לבטא. בגלל זה אני יותר מנגן, וכשאני שר אלו קולות ללא מילים. מילים הופכות את היצירה לפחות מופשטת".
אתה מקיים המון הופעות מלאות בעולם במקומות משמעותיים, כובש את צמרת ההשמעות בסטרימינג, זוכה בפרסים, שיתפת פעולה עם גדולי המוזיקאים בארץ ואתה זוכה בהערכה גדולה. אבל אם נשאל אנשים ברחוב - רובם לא יכירו את השם שלך. איך אתה מסביר את הפער? זה מבאס אותך שלא התפרסמת בקהל הרחב בארץ?
"אין לי מרדף להגיע למיינסטרים או להיות סלבריטאי או משהו כזה. אני מרגיש שאני רוצה להישאר תמיד במקום הפשוט הזה. מוזיקה זו אהבה, ואני משרת של אהבה, רוצה לחבר אנשים ללב שלהם ממקום טהור ולא ממקום של אגו, לכן אני לא במרדף הזה. אני מתראיין, כמו עכשיו, אבל לא רודף אחרי זה. אני מרגיש שאני כן מקבל פידבק מהעולם. רוב ההופעות שלי בסולד אאוט, גם בהופעה מול 10 אלפים אנשים בטורקיה, גם ההופעה הראשונה שלי בסרייבו, על במה מול 1,500 אנשים ממנה ירדתי עכשיו, היתה בסולד אאוט. כשאני בהופעות בטורקיה, בגרמניה ובמקומות אחרים, המון אנשים ניגשים אליי ונותנים לי אהבה. זה מאוד מרגש וכמובן מתגמל. ניגשים אליי ברחובות ובשדות תעופה ומבקשים להצטלם איתי. כך שהחשיפה שלי בנקודה שאני נמצא בה היא בגודל שאני עדיין יכול להכיל אותה, זה כיף ומרגש. לא מאחל לעצמי יותר מזה, מבחינת השמירה על החיים הפרטיים".