המילה "חמוד" עברה התעללות לאורך השנים. זקני השבט עוד זוכרים כיצד היינו משתמשים בה, בעבר הפרהיסטורי, כדי להחמיא לתינוקות וכלבים - אך עם הזמן היא שינתה את המשמעות שלה. עם השנים המילה הפכה למין קוד מוסכם ל"נחמד אך לא אטרקטיבי". הבחור מהעבודה שגיסתך ניסתה לשדך? הוא חמוד. לא יפה במיוחד, לא חכם במיוחד, לא מצחיק במיוחד. חמוד. באותו מובן משוכלל, המוזיקה של רמי קלינשטיין נתפסת בציבור הכללי כמוזיקה חמודה. שירים על ארצנו הקטנטונת, פירות מתוקים ועיגולים של אמונה. מתנות קטנות וחמודות.
האמת היא שקלינשטיין הוא הרבה יותר מהקירח החמוד מהפרסומות לחנויות נוחות בתחנות דלק. האיש שעושה היום קלטות ילדים ואפילו אלבום מוזיקה מותאם לתינוקות, היה ועודנו אחד מהמוזיקאים הכי מוכשרים שהיו פה, והדימוי "החמוד" עשוי להשכיח את זה. עם מנעד כמעט בלתי אפשרי משוברט ועד ג'רי לי לואיס - קלינשטיין אחראי לא רק על להיטי ענק שלו ושל אחרים, אלא גם לכמה שירי מחאה אדירים, כולל שני שירים שאסור להשמיע ברדיו בשעות שילדים מאזינים. ברצינות, איך אפשר להגיד על אדם ששר על "כנופיית זונות פרועה ועצבנית" שהוא זמר פופ חמוד?
קלינשטיין, שחוגג ממש היום 60 שנה להולדתו, הוא הבילי ג'ואל הישראלי. בדיוק כמו מקבילו היהודי מהברונקס, כמה בלדות נצחיות ומתקתקות הצליחו להאפיל על כל שאר היצירה שלו. בילי ג'ואל הוא האמן הרביעי הכי מצליח בתולדות ארה"ב, רק מייקל ג'קסון, אלביס פרסלי וגארת' ברוקס מכרו יותר תקליטים ממנו. ועדיין, למרות שכתב המנוני רוק נצחיים, הוא לעד יהיה מזוהה יותר מהכל עם אפטאון גירל ו-Just the Way You Are הדביק. כנ"ל קלינשטיין והתפוחים והתמרים והמתנות הקטנות. להיטי ענק שהפכו לסטנדרטים במסיבות ימי הולדת בגני ילדים, שעלולים להשכיח את העובדה שמדובר ביוצר ענק, שמקומו בהר ראשמור של המוזיקה הישראלית שמור כבר מזמן.
הופעת יום ההולדת החגיגית של קלינשטיין נבחרה לחתום את פסטיבל הפסנתר השנתי, ממש בערב יום ההולדת העגול של היוצר. האווירה בהיכל התרבות בתל אביב הייתה מרגשת. התחושה הייתה יותר של תכנית של "חיים שכאלה" מאשר של מופע מוזיקה. התפאורה המיוחדת, שהורכבה מעשרות מסכים צבעוניים קטנים, הוסיפה לתחושה שמדובר בערב חד פעמי בהחלט.
אלא שמעל הכל, זה היה ערב בו קלינשטיין רצה לחגוג את עומק היצירה שלו. מהשיר הילדותי הראשון שכתב באנגלית להוריו בגיל 8, דרך הפעם ששר על הארץ שמתפתחת כמו הזין שלו ועד הלהיטים הגדולים שכתב לריטה. שעתיים לפני יום הולדת 60, קלינשטיין החליט להמציא את עצמו מחדש, ודווקא בפסטיבל הפסנתר החליט להתרחק מעיבודי הפסנתר המוכרים. מי שמכיר את ההופעות האינטימיות של קלינשטיין על הפסנתר זכה לראות צד אחד לגמרי של האמן. רוב ההופעה הוא עמד בקדמת הבמה, השאיר את הנגינה ללהקה המורחבת שליוותה אותו, ובעיקר התפנה לספוג את האנרגיה מהקהל.
זה לא תמיד עבד. העיבודים המוגזמים שנעשו לחלק מהשירים בהחלט היו יצירתיים, חלקם ממש יצרו שירים חדשים. את "אש" הקלאסי הוא כמעט הלחין מחדש, כשגם "עטוף ברחמים", אולי היפה בשירים שהלחין לגרושתו ריטה, "דומיין" מחדש עם הרבה השפעות אלקטרוניות מיותרות. בנוסף, משהו באקוסטיקה של היכל התרבות לא עשה חסד עם הלהקה הקצבית, ולא פעם קול השירה העדין של קלינשטיין הלך לאיבוד בתוך חומת הסאונד שנורתה מהבמה. נדמה שדווקא בערב שבו הגיעו אלפים לחגוג את היצירה שלו, היה מתאים יותר לשמוע את השירים כפי שנכתבו במקור, ומצד שני, בפראפרזה על הלהיט הגדול של לסלי גור, זו המסיבה שלו והוא יהרוס את השירים שלו אם הוא רוצה.
הפסנתר הגדול שהוצב באמצע הבמה נותר יתום לאורך רוב הערב, אך לרגע אחד מופלא הפך לנשק מלחמתי של ממש כשאל הבמה הוכנס פסנתר נוסף לקרב מוזיקלי בין קלינשטיין לשלומי שבן, האורח הראשון של הערב. השניים ביצעו את "חוץ ממך כלום", ונראה כי שבן, שדווקא מצליח להתחמק ממיתוג של "חמוד" לאורך הקריירה שלו, הוא בן הזוג המושלם לשיר, ובטח לשורה ההיא שאסור היה פעם להשמיע ברדיו. אלא שבמפתיע, רמי עצמו זכה לשיר את השורה הלא-חמודה בעצמו.
שירי מימון, במראה היריוני שאי אפשר לטעות בו, הצטרפה לקלינשטיין לביצוע דואט מהלהיט הגדול שכתב לה, "לאן שלא תלכי". השיר, שכולו העצמה נשית ("עוד לפני המי טו") הוא עוד דוגמה לורסטיליות של קלינשטיין כיוצר. בהמשך השניים ביצעו יחד גם דואט משותף ומעולה ל"ביום של הפצצה" בעיבוד פשוט ומקסים, שהיה לאחד משיאי ההופעה.
כמובטח, התארחה במופע גם שלישיית מנגו האגדית, לביצוע "גרה בשינקין" שהלחין קלינשטיין למילותיו של רה"מ היוצא יאיר לפיד. רעייתו, ליהיא, ישבה בשורה השלישית באולם וקשה היה שלא לדמיין כיצד הייתה מגיעה יחד עם בעלה לאירוע, במידה ותוצאות הבחירות לפני שבוע היו שונות. האמת? מן הראוי היה שהוא יגיע למופע החגיגי של חברו. ובכל מקרה, זה היה הפסד של לפיד: הביצוע של מירי נבו, מיכל צפיר ויסמין גמליאל היה נאמן למקור, וקלינשטיין פיזז לצליליו בצד בלי להפריע. האמת? עשה חשק לאיחוד מלא ונוסטלגי של הלהקה.
ריטה, מי שהוגדרה כ"הפתעה הגדולה של הערב" למעשה לא הייתה מפתיעה בכלל. השילוב שלה במופע היה טבעי. אורגני. איך אפשר באמת לחגוג 60 שנה לקלינשטיין בלי להזמין לבמה את אחת הדמויות החשובות בחייו, אישית ומוזיקלית (לא ברור מה יותר)? השניים ביצעו, כשקלינשטיין חזר סוף סוף לפסנתר, את "צעיר לנצח", כשבקהל בנותיהן משי ונועם יושבות בשורה השמינית ומתרגשות כאילו אין סביבן עוד אלפי אנשים. זה היה רגע אינטימי, בתוך ערב שהיה הכל חוץ מקטן.
בהדרן נזרקו מן הקהל אל הבמה בלונים צהובים ענקיים, כשברקע הלהקה מנגנת את "Happy Birthday" של סטיבי וונדר. פחות משעה לפני חצות, הקהל כבר החל רשמית לחגוג את ה-60 של קלינשטיין בשירת "היום יום הולדת" ספונטנית. זה היה מקסים. האהבה בין הקהל לקלינשטיין אותנטית, ונראה שדווקא בערב הזה הצטופפו במכה של המוזיקה הישראלית האנשים שיודעים להעריך את הגדולה של האמן, שמבינים שהוא גדול מסך להיטיו.