הפריים טיים של קשת 12 הוא בדרך כלל מרחב צפוי להחריד, וכמוהו הטלוויזיה הישראלית כולה - גם בתכניות שנחשבות נועזות יותר. כמעט הכל מתוכנת, מפורמט ובנאלי, חוזר על עצמו במינונים שכמו נרשמו לפי נוסחאות. זה נכון לאולפני האקטואליה, זה נכון לריאליטי, וזה נכון לעתים קרובות גם למעט תכניות הסאטירה שמדי פעם מבצבצות על המסך, שאפשר לזהות בהן את הפאנץ' מקילומטרים, את כיוון החץ ואת כל מסלול התעופה שלו עד למטרה.
אבל בפרק של "ארץ נהדרת" של אתמול הופתעתי באמת. גיה באר גורביץ', עלמה זק ושחר חסון, בתפקידם ככפילים האינפנטיליים של בצלאל סמוטריץ', אורית סטרוק ואיתמר בן גביר בהתאמה, שיחקו בשחזור רצח רבין. במין פרודיה בתוך פרודיה, השלושה מתווכחים מי מהם יהיה יגאל עמיר (סטרוק זכתה בכבוד) ומי יהיה רבין (בן גביר כמובן, האיש והסמל של המכונית), כשסמוטריץ', בהתאם לדבריו השבוע ביום הזיכרון לרצח רבין, ייצג את שירות הביטחון הכללי. וכן, בן גביר יורד במדרגות ומחקה גרסת קש ילדותית של רבין, סטרוק מחכה לו, וסמוטריץ' מעודד אותה לפעול.
זה מערכון מופרע ומבולבל, והפאנץ' שלו הגיע רק אחרי שהשחקנים חזרו לבמה. אז סטרוק-זק אומרת לקיציס, כנציג כביכול של החילונים הליברלים: "חשבתם שהעתיד שלכם בסכנה, ומסתבר שגם העבר". כך נכנסו למערכון אחד טאבו ישראלי סביב זיכרון קולקטיבי טראומטי, שכתוב ההיסטוריה, עובדות אלטרנטיביות, חזון קיצוני לעתיד וכל חרדות השמאל. אני לא בטוח כמה הוא מצחיק, וזה גם לא מי יודע מה חד - ישפוט הציבור בעצמו - אבל המערכון הזה מעיד היטב על דבר אחד: חוסר פחד. העובדה שהוא לא מעורר סערה רבתי מעניינת כשלעצמה, אבל זה נושא לדיון אחר.
אנחנו רק בתחילתה, אבל נראה שזאת כבר עכשיו אחת העונות הרדיקליות של "ארץ נהדרת" מאז ומעולם. שוב: זה ממש לא אומר שהיא מבריקה מתמיד או מצחיקה מתמיד, אבל בעונתה ה-20, כפי שהראה גם "זמן הבן גביר" - עוד פרודיה שהעזה לגעת בטאבו שלא כל כך נוגעים בו - אחת ממדורות השבט האחרונות של הטלוויזיה הישראלית החליטה שאין לה שום כוונה להיות מנומסת. אין בה עדינות או רחמים. לא על גולדקנופף וגם לא על מיכאלי ושליין. השנה, היא הילד שצועק "המלך הוא עירום" - ומוסיפה גם קללה עסיסית ואצבע משולשת. מעניין לשים לב שגם נקודת המבט החברתית השתנתה: את עולם ההייטקס הנפוח או הטורטלים המצליחנים החליפו סדרות מערכונים על מערכת החינוך הקורסת ויועץ כלכלי חסר מעצורים שניצב מול מעמד ביניים שלא מסוגל לגמור את החודש. המציאות צועקת, ושום תקווה לא עולה ממנה.
אולי מדובר בתהליך רוחבי שאפשר היה לראות גם בעונה האחרונה של "היהודים באים" שהייתה בוטה מקודמותיה, או ב"טאבו" של חנוך דאום ששואפת לצחוק גם על מה ש"אסור". בכל המקרים, אגב, זה היה פחות מצחיק משאפשר היה לצפות. ועדיין, נראה שמשהו עובר על ההומור הישראלי: גבולות הגזרה מיטשטשים והסאטיריקנים יוצאים מהקווים. מה שעוד לא מזמן נראה כמו קו אדום קשיח, נחצה בקלילות. אחרי הכול, אולי גם זאת פרודיה על המציאות.