יוצאת לאור

"אני הבנאי היחידה שעדיין גרה בירושלים ליד שוק מחנה יהודה, באיזור שממנו המשפחה שלי התחילה", אומרת המוזיקאית והיוצרת הבינתחומית מרים חוה בנאי, בתו של הזמר והמוזיקאי אהוד בנאי. "אני גרה כבר עשור קרוב לרחוב האגס שבשוק. כשעוברות בשכונה קבוצות של מטיילים עם מדריכים, יוצא שתמיד אני חולפת לידן בדיוק כשהמדריך מדבר על יוסי בנאי או על אהוד בנאי או על בנאי אחר. יש פה בית כנסת שקוראים לו 'הבנאים' ויש לי שיר שכתבתי עליו. פעם הלכתי פה ומישהו שואל אותי: 'את יודעת איך אני מגיע לבנאים?'. ובפעם אחרת, עמדה קבוצת מטיילים מחוץ לחלון שלי, והמדריך אמר: 'פה גרה פעם משפחת בנאי'. אבל בבית שאני גרה, עליו הוא במקרה דיבר, משפחת בנאי מעולם לא גרה. רק אני גרה פה. לא יצאתי לתקן אותו אבל זה מאוד שעשע אותי. זה היה קטע ממש סוריאליסטי".

בתכנית "סיבה למסיבה" בשנות ה-80, רבקה מיכאלי אמרה לאורחת אורנה בנאי "אנשים לא יודעים הבת של איזה בנאי את". מאז, עם התרחבות משפחת האמנים הגדולה בישראל, הבלבול נהיה רק גדול יותר, ועכשיו מצטרפת לרשימה המפוארת עוד בנאי חדשה: מרים חוה בנאי, בתו של המוזיקאי אהוד בנאי, שמשיקה בימים אלה שיר ראשון בחייה, "להתאהב (זו מחלה מבקשת החלמה)" שמו, אותו גם כתבה והלחינה. השיר המקסים והמרגש, שהפיק מוזיקלית ערן ויץ, משלב בין תחושות של חרדת נטישה בוגרת - לתמימות ילדותית, שבאה לידי ביטוי בשילוב בשימוש יפה ומעניין בשיר הילדים הקלאסי "אני עומדת במעגל ומביטה סביבי, אני מושיטה את ידי ובוא לרקוד איתי".

"השיר נכתב בהשראת ספר של פסיכולוג בשם הארוויל הנדריקס", אומרת בנאי לוואלה! תרבות, בריאיון ראשון בחייה. "יש לו שני ספרים מקסימים שקשורים לזוגיות. הוא מסביר שהבקשה הנסתרת של הנפש המאוהבת, בזמן שהיא מתאהבת באדם ספציפי ולא באדם אחר, היא להתאחד עם אדם שפצעי הילדות שלו ופצעי הילדות שלה משותפים. אבל פיתחנו הגנות שונות. ההגנות השונות הן אלה שיובילו לקשיים והן אלה שגם מבקשות להירפא. בעצם המשימה האמיתית של האהבה היא להצליח לגבור על המאבקים האלה שיגיעו ולזכות באהבה אמיתית, אחרי ההתאהבות. בעצם להפוך לאדם שלם בעזרת החצי השני שבו התאהבת. קראתי את הספר וככה צללתי לתוכו וגם חוויתי דברים אישיים בחיים שלי, זוגיות ופרידות, וכשהתיישבתי לכתוב את השיר המשפט הראשון שעלה לי הוא 'להתאהב זו מחלה'. בסוף השיר אני אומרת שזאת מחלה שמבקשת החלמה. ואז כתבתי 'להתאהב זו מחלה כי זו חרדת הנטישה'".

"שיר הילדים פשוט הגיע, בלי מחשבה", היא מסבירה על השילוב של "אני עומדת במעגל" האהוב. "אני כותבת בלי לחשוב, כותבת עם זרימת תודעה והמשפט הזה נכנס מעצמו. כשאנחנו פוגשים זוגיות והתאהבות, ולא רק התאהבות זוגית אלא גם התאהבות במה שאתה עושה, זה תמיד מעמת אותנו עם פצעי הילדות שלנו. אנחנו תמיד מבקשים איזושהי רפואה בכל דבר שאנחנו עושים. הכל קשור לילדות".

באיזה מקום בחייך הרגשת את השילוב הזה בין המקום הילדי שקורא "אני מושיטה את ידי ובוא לרקוד איתי" - לחרדת הנטישה?

"זו שאלה טובה. אני חושבת שזו תחושה קיומית שגיליתי על עצמי שאני מסתובבת איתה. היו לי עניינים, נניח, למדתי קולנוע ב'סם שפיגל' והיו לי שם עניינים עם הבנות, הרגשתי שאני דחויה חברתית מהבנות שם. לפעמים יש כל מיני התמודדויות, כשאת באה לבית ספר של אמנות, ועוד כל מיני דברים".

מרים חוה בנאי בת ה-38 היא הבכורה מתוך שלוש בנות של אודליה ואהוד בנאי, שחגג השנה יומולדת 70. היא יוצאת לאור עם שיר ראשון רק עכשיו, אבל השביל הזה לא התחיל כאן: כבר בילדותה המוקדמת היא הייתה מחוברת מאוד למוזיקה בכלל - ולאוזניות בפרט. "מוזיקה בחיים שלי נראה לי מאז שהייתי ברחם", היא אומרת. "ההורים שלי מספרים שכשהייתי בבטן הגבתי לתדרים חדשים של המוזיקה, הייתי בועטת. המוזיקה הייתה תמיד בבית, בילדות, ואפשר להבחין בזה בעשרות קלטות שלי בתור ילדה, עד גיל 5-4. מאז שהתחלתי למלמל, ההורים שלי היו מקליטים אותי. אני הבכורה, ככה זה. גם ניגנתי בפסנתר, למדתי אצל מוני אמריליו, והייתי שרה במקהלה. ובהמשך היה לי קטע מאוד חזק של אוזניות. הייתי כל הזמן עם המוזיקה, עם האוזניות שלי, וזה ליווה אותי גם בגיל מאוחר. אז לא הבנתי שזו בעצם הגנה, איזשהו מקום בטוח. בגיל 22 הייתי בקורס בודהיסטי בהודו, ואחת המדיטציות הייתה כדי לשחרר את האחיזה באוזניות, טו לט גו. אמרו לכל אחד להתמקד במשהו שהוא רוצה קצת לשחרר אותו. אני בחרתי במין אובססיה שלי לאוזניות. וזה עבד נפלא".

למרות ילדות מלאה במוזיקה, בהמשך נדדה לכיוונים אחרים - למדה קולנוע ב'סם שפיגל', ואחר כך למדה פוטותרפיה - טיפול בצילום, ועדיין עוסקת בזה. "אני מלווה תהליכים נפשיים דרך יצירה ושיח", היא אומרת. "לאחר שנים של התעסקות בעולמות היצירה והטיפול, חזרתי הביתה, למקור, למוזיקה, שמשלבת עבורי מהשניים האלו - יצירה ורפואה נפשית".

למה עבר כל כך הרבה זמן עד שהוצאת את השיר הראשון שלך, בגיל 38?

"למה לקח לי כל כך הרבה זמן? אני חושבת שלקח לי זמן להבין מי אני בכנות. אני מאוד ביססתי קודם כל את הפעילות שלי. אני חושבת שהרבה פעמים אנשים בגילאי 26-25 יכולים מאוד לבסס איזה משהו חיצוני, כמו משפחה וקריירה, אבל משהו מבפנים עדיין לא מפוענח, והם יגלו את זה רק עוד איזה עשר שנים, הם יעברו איזה תהליך. אצלי זה קרה קצת הפוך. זאת אומרת: אני התחלתי איזשהו תהליך פנימי נפשי, פתאום באמצע החיים בגיל 27-26. ובאמת הייתי צריכה להבין מי אני. סיימתי לימודי קולנוע, עשיתי סרט קצר, הייתי כבר בת 28, ופתאום קלטתי שאני יוצאת מהלימודים אל העולם אבל אין בי אש להיות קולנוענית. הייתי חייבת לקחת את הזמן ולהרשות לעצמי רגע לחפש. וגם הגעתי לעולם הזה של הטיפול, שאני מאוד אוהבת אותו, והתחלתי לכתוב הרבה. אני מגיעה היום מאוד בשלה, יש לי המון טקסטים ואני מאמינה בהם וביצירה שלי. אי אפשר להחליט מתי דברים קורים, אלה דברים שאין לנו שליטה עליהם".

גם אביך, אהוד בנאי, פרץ מוזיקלית בגיל מאוחר, וזה לא הפריע לו להפוך לדמות מיתולוגית בעולם המוזיקה.

"נכון, וגם מאיר אריאל שהוא מוזיקאי שאני מאוד מעריכה, הוציא את האלבום הראשון שלו בגיל 37 או 38. זה מדהים. ואומרים שרבי עקיבא התחיל ללמוד את הא"ב רק בגיל 40, ורק בגיל 60 נהייה הרב הגדול שהוא".

חזרתה למוזיקה קשורה גם בחוויה אישית לא קלה שעברה. "לפני שלוש שנים עברתי פרידה מטלטלת. הייתי אמורה להתחתן ובסוף זה לא קרה", מגלה מרים. "מצאתי את עצמי אחרי הפרידה הזאת פשוט יושבת, מנגנת ומלחינה את השירים שלי. כבר היו לי דברים שכתבתי והלחנתי וממש התמסרתי לזה. הייתי בבית של ההורים שלי בצפון, שיש שם אולפן, והתחלתי לעשות סקיצות והחלטתי שאני רוצה כבר לעשות משהו עם הסקיצות האלה. זה ממש נולד משם. זה ממש ריפא אותי. הרגשתי איך אני יושבת, שרה ומקליטה ואיך שזה ממש הציל אותי. זה לגמרי רפואה".

אני מסכים איתך שהמוזיקה היא רפואה. לעומת זאת, את כותבת בשירך "האהבה היא מחלה". למה הכוונה?

"חשוב לי להגיד שהשיר מסתיים באמירה: 'להתאהב זו מחלה/ מבקשת החלמה/ לילדות שאבדה/ לזקנה במראה'. זאת אומרת, הבקשה להחלמה היא העניין. חייבת להיות מחלה כדי שתהיה החלמה. אם לחזור להארוויל הנדריקס, שנתן לי את השראתו, אנחנו מחפשים זוגיות ומתחתנים כדי להחלים מפצעי הילדות. אם אנחנו מבקשים להחלים זה אומר שיש או שהייתה מחלה. זה יותר מחלה כמו בשיר השירים, שם נאמר 'חולת אהבה אני'. לא חס וחלילה משהו שהוא לא טוב".

חשת לחץ או חרדה מהציפיות הגבוהות שבאות עם שם המשפחה שלך, ומהעובדה שאביך הוא אגדה מוזיקלית?

"אני חושבת שאין לי לחץ מזה. אני מרגישה בשלות נפשית. ואני עושה הפרדה - אני מי שאני. אני זוכרת שלפני כמה שנים, כשהבנתי שאולי אני רוצה להתעסק במוזיקה ולא עושה את זה, ישבתי עם חברה ואמרתי לה: 'וואלה, אם לא הייתי גרה בארץ אלא חיה בארצות הברית, נראה לי שהייתי נוודת היפית עם גיטרה. אני רוצה שהמקום שלי ביצירה יישאר מאוד חופשי ומאוד לבדי. ואני צריכה לעשות הפרדה בין הציפיות האלה שאתה מדבר עליהן לבין הרצון פשוט להניח את הדברים שלי בחופש בעולם ולשמוח עם היצירה הזאת. אני מקווה שאני אעמוד בזה".

נעזרת או התייעצת באבא, ביצירת השיר החדש ובשירים אחרים?

"השיר הוא די שלי. אני מאוד מחוברת למקום של היצירה ומאוד בטוחה בה והיא שלי. אני כן יכולה להשמיע לו, כדי לשמוע את חוות דעתו, אבל אני עם עצמי בדבר הזה. מתוך בחירה כמובן".

בקומוניקט המצורף לשיר הבכורה שלך את כותבת: "הגיע הזמן למוזיקאית אישה במשפחת בנאי". איך באמת לא פרצה עד עכשיו זמרת מהמשפחה?

"זה קטע, זה מפתיע. לא יודעת אם יש הסבר למה לא הייתה עד עכשיו מוזיקאית אישה. אתה יודע, במשפחת בנאי, הדור של יוסי וגברי כבר לא היו דתיים אבל הם גדלו בבית מאוד מאוד דתי, פרסי, פה בירושלים. יכול להיות שנשים לא היו אלו שבחוץ ולא אלו שעוסקות באמנות, אבל אני לא באמת יכולה להגיד שזאת הסיבה. אני יכולה לגלות לך שיש כבר בדרך עוד כמה מוזיקאיות מהמשפחה. אולי זה הזמן של זה לקרות".

מרים חוה בנאי יצרה בעבר שני שירים עם אביה: "כמו ציפור ושרה" שאת מילותיו כתבו ביחד והופיע באלבום "רסיסי לילה", ושיר האהבה "זקוק למחילה", שהיא כתבה והוא הלחין והופיע באלבום "הולך ומתקרב". השיר זכה לשבחי המבקרים ותואר בין היתר כאחד השירים היפים ביותר של אהוד בשנים האחרונות.

השיר "זקוק למחילה" התחיל ממשהו שאמר אביך לאמך בסעודת ליל שבת, הוא שכח ממנו אבל את זכרת וכתבת. איפה במילים את מתחילה ואבא נגמר, ולהפך, ואיך המילים שלך מצליחות להישמע כל כך טבעי על ידו כאילו הוא כתב אותן?

"השיר הזה הוא משהו שקרה. זה לא שאילצתי אותו, זה לא שהתיישבתי ואמרתי: 'טוב, אני רוצה לכתוב שיר לאבא שלי'. זה היה כמו השראה שקרתה. הוא אמר איזה משהו ומיד עלה איזה סיפור לשיר. אני באמת כותבת המון, והכתיבה מגיעה מכל מיני מקומות, זה יכול לבוא כהשראה ממשפט אחד, נגיד זוג הולך ברחוב ואומר משהו, ואני אקח את המשפט הזה. אני כותבת המון, זה חלק מהרפואה בעיניי. לגבי הגבול הזה ביני לבינו: הגשתי לו שיר שאני חושבת שהוא לא היה יכול לכתוב. לא מבחינת הטיב של הטקסט. אני מרגישה שזו הייתה כמו מתנה ממני אליו. אני מרגישה שיש לכל אחד מאיתנו את הקול שלו, שזה גם חלק מאיזושהי הבשלה. הגעתי למקום בשל שבו יש לי את הקול שלי ואת הדרך שלי. וזה כיף. אני עד היום מקבלת תגובות ממש מרגשות על השיר 'זקוק למחילה'".

באיזה אופן את מרגישה שאת זקוקה למחילה?

"ב'זקוק למחילה' יש גם מחילה במובן סליחה וגם מחילה במובן בית. אני מאוד מתחברת לזה. אני מישהי שמאוד מתחברת לזה. אני מישהי שמאוד עוסקת בבית, גם הבית הפנימי וגם החיצוני. בעניין המחילה כסליחה, יש במחילה ניקיון, למשל יום כיפור שבא לנקות אותך. אתה חייב לעשות סליחה כדי להתנקות. אז אני חושבת שזו בקשה פנימית שקיימת בכל אחד מאיתנו".

את כתבת בשיר על רגעים קטנים ויפים בחיים כמו הליכה לים והקשבה לדיסק ישן. איזה רגע קטן ויפה ובלתי נשכח היה לך בצעירותך עם אבא וקופץ לך לראש?

"יש הרבה. אני אתן רגע מתוק מהילדות. אני ואבא שלי היינו אוהבים לקטוף חמציצים. למי שלא יודע יש פרח כזה שנקרא חמציץ, ויש לו גבעול שאפשר לאכול אותו, כמו סוכרייה חמוצה כזאת. לא ראיתי אותו המון זמן, אבל בשנות השמונים הוא היה מאוד נפוץ באזור רמת גן. אני ממש זוכרת שזה היה קטע שלנו, היינו הולכים ברחוב או בגינה שלנו, עוצרים, קוטפים חמציץ ואוכלים אותו".

באותו עשור, לא רחוק משם בצפון הישן של תל אביב, כשאני רציתי לקטוף ולאכול חמציץ אמא שלי צעקה לעברי: "אבל כלבים עושים על זה פיפי!"

"זה היתרון של לגדול עם אבא היפי!"

שיר נוסף באלבום "הולך ומתקרב" של אביך נגע גם הוא למשפחתכם, "אבא תן לי יד" שמו, ואת ביימת את הקליפ לשיר שמלווה בסרטים ביתיים של המשפחה. בריאיון בעקבות צאת האלבום אמר אהוד: "אני מקווה מאוד-מאוד שאני אבא טוב, כמו אבא שלי". מה את אומרת על התקווה הזאת של אבא?

"או וואו. הוא מאוד תומך. מאוד מפרגן. גם עכשיו בעשייה במוזיקה הוא מאוד תומך ומפרגן. יש הרבה תמיכה והרבה גב".

באחת הקלאסיקות הכי גדולות שלו, "מהרי נא", הוא איזכר את העובדה שאת קרויה על שם סבתך, "אני קורא בשמך לביתי". מה המשמעות של האזכור הזה ושל סבתא מרים עבורך?

"תראה, זה די מדהים. יש פה עניין של דורות. אני חושבת שבאנו לעולם כדי לתקן. אבא שלי איבד את אמא שלו כשהיא הייתה מאוד צעירה, וגם הוא היה. אני רואה בזה משהו מיוחד ומרגש, זה כמו הקארמה שלי. ויש שם גם מטען שזה מביא איתו. ומרים זה שם מדהים, אני מאוד אוהבת אותו. מבחינתי אני קרויה גם על שם מרים הנביאה. אני מאוד מחוברת לדמות הזאת".

סיר ג'חנון ישן של הסבתא הנוספת שלך, מצד אימך, הפך למושא צילומי סטודיו שעשית.

"את הסבתא הזאת באמת הכרתי. אני מאוד מחוברת אליה. גם הסיפור מהצד הזה של המשפחה קשור למוזיקה אצלי. הבת הבכורה שלה, רוחמה, שכבר נפטרה, הייתה מדהימה. היא סבלה ממאניה דיפרסיה. יש לה סיפור שלא מכירים אותו. היא בעצם התקבלה ללהקה צבאית. היו שלוש בלהקה הצבאית הזאת - היא, חוה אלברשטיין ועוד מישהי שאני לא זוכרת את שמה. וממש ברגע האחרון, רגע לפני יום הגיוס, החליטו שלא תהיה השלישייה הזאת, ושייקחו רק את חוה אלברשטיין. הסיפור שלה תמיד נורא נוגע לי ללב. היו לה חיים לא פשוטים, היא לא מימשה את עצמה בכל מיני דברים וכתבתי שיר שהוא גם עליה".

כאישה דתיה, מה עמדתך בנוגע לשירת נשים?

"אני מכבדת את ההלכה. מבחינתי צריך להבין, לחקור וללמוד כדי לגעת בעומק של למה כתבו הלכה מסוימת. אני מכבדת את ההלכה, אני גם יכולה להבין למה ההלכה הזאת נוצרה, לא ניכנס לזה כרגע, אבל אני גם חושבת שנשים היום וכמובן גם נשים דתיות רוצות לשיר וצריכות לשיר".

מה צפויי בשירים הבאים שלך?

"יש לי תכנית להוציא בקרוב עוד שני סינגלים, ובעזרת השם בהמשך גם את האלבום. בשירים הבאים יהיה שילוב בין כלים חיים לקצת אלקטרוני ויהיו גם דברים אחרים".

יש סיכוי שתארחי את אבא לדואט?

צוחקת. "אין לי מושג. אני רק יכולה לעשות לך ספוילר שכל הבנות במשפחה הקליטו קולות לשיר חדש של אבא שעומד לצאת. שיר באמת פגז. משהו אחר ומאוד מיוחד, בסטייל רגאיי".

בשבוע שעבר תיארה מרים בפוסט בפייסבוק שלה חלום הזוי ומרתק שחלמה בסמוך לצאת שיר הבכורה שלה. בחלום, מציעים לה ולבתה של אתי אנקרי לעשות נאמבר בתכנית ריאליטי. "כן, זה כנראה גימיק טוב הבת של אתי אנקרי והבת של אהוד בנאי עושות יחד נאמבר", אומרת מרים בחלום. "ואנחנו הולכות לסט של תוכנית הריאליטי ויש שם זירת קרב של נשים בביקיני מחולקות לשתי קבוצות שצריכות להלחם אחת בשנייה. והן לוחשות לקבוצה השניה תוך כדי דברים רעים ומנחה את זה רותי ברודו. ברקע יש על במה קטנה שני אנשים שמנסים לשיר משהו עם גיטרה. ואני לא יודעת איך אני אשתלב בין כל הנשים האלו בביקיני. מרגיש לי מאיים".

"זה באמת היה החלום שלי בלילה. לא המצאתי את זה", היא מספרת. "התעוררתי מהחלום והייתי בשוק. אמרתי לעצמי: את עומדת להוציא שיר ותראי מה התת-מודע שלך מציף כשאת הולכת לישון. אני מניחה שאני לא אשתתף בריאליטי כי אולי זה לא מתאים למבנה האישיותי שלי. אני לא פוסלת דברים שמקדמים אמנים טובים ואמנות טובה. אני פשוט חושבת שלי יש מבנה אישיותי כזה, ואני בסך הכול בחורה ביישנית. יש בי אמנם צד מאוד פרפורמרי, אבל גם יש בי צד מאוד ביישני, הנפש שלי רגישה והיא צריכה את הזמן שלה ואת הלאט שלה".

בעבר כתבת טור אישי במקור ראשון, אז לאור הרקע העיתונאי שלך, אשמח אם לקינוח תפני את השאלה האחרונה לעצמך.

"הייתי רוצה לשאול את עצמי: 'האם טוב לך?'. מאוד חשוב לי להיות כל הזמן מחוברת ולהיות מונחת במקום שלי, גם אם זה לא זוהר ולא מפורסם ולא נכון חברתית ולא מקובל חברתית. חשוב לי לדעת שאני מונחת במקום שהוא שלי ולא במקום שמצפים ממני או ציפיות שאני שמה לעצמי. זאת השאלה שאני מפנה לעצמי כל הזמן ואני מקווה שאני אצליח לענות עליה בכנות ולא לעבוד על עצמי. אני מניחה שיש רגעים שאני לא מצליחה להיות כנה עם עצמי ואני מאחלת לעצמי תמיד לענות על השאלה הזאת בכנות".