לאהוד בנאי יש קצב משלו. עבר בערך עשור מאז האלבום המקורי הקודם שלו, שהוא בעצמו הגיע אחרי הפסקה מכובדת של כמה שנים. מי ששר פעם על סרט רץ, מעדיף היום הליכות. אז הסינגל המוביל שלו נקרא "אני הולך", האלבום הזה כבר נקרא "הולך ומתקרב".
מתקרב לאן? למי? בין האלבומים בנאי חזר שוב ושוב לצלילים ישנים, לשירים מפעם, לזכרונות פולק ישנים וסיפורים בלדינו. והנה גם כאן בנאי, איש המסעות והטיולים, דווקא חוזר הכי קרוב הביתה, למשפחה הפרטית והמוזיקלית.
זהו אינו אלבום מלהיב, אלא מלא-לב. הקצב מואט, והדבר ניכר גם במוזיקה. להוציא שירים בודדים, בנאי שר לאט, מתענג על פריטת גיטרה ומזמר לו את השירים כמו היו פיוטי בית כנסת לעתים, ופעמים אחרות כמו דקלומים. את האלבום הפיק גיל סמטנה, פעם אחד הפליטים, אבל "הולך ומתקרב" נשמע פחות כמו "עיר מקלט", אולי קצת כמו "מלנכולי".
ובכל זאת, השיר הכי יפה באלבום מוקדש לחבר אחר באותה להקה. "ז'אן ז'אק מון אמי", פרידה ממתופף הפליטים, הקליק ופורטיסחרוף ז'אן ז'אק גולדברג, על אוסף כובעיו ועטיו, שגסס מסרטן עד למותו לפני כמה שנים. זאת קינה מופלאה על חברות ודעיכה, ועוצמתה טמונה בניגון של בנאי. את הזעקה המתייפחת שלו לפני סוף השיר, "הייתי רוצה לעצור את הזמן", אי אפשר לזייף.
הוא לא המת היחיד באלבום שמתגעגעים אליו במה שבנאי מכנה בשיר הסוגר "שכונת הדממה", היכן ש"אחיו גיבורי הצלילים טובלים באוקיינוס של שקט". כך, בשיר "במסעדה פרסית", מעין שיר המשך ל"רחוב האגס 1", ריחות האוכל וזמזום הטבחים זורק אותו לבית סבתו וסבו, מעין "צ'ארלי צ'אפלין פרסי שהולך לאיבוד בשיכונים של ארץ ישראל". בשיר הזה מופיע גם הצירוף הנושא את שם האלבום. "יום שהוא לא יום ולא לילה הולך ומתקרב", היא השורה האפלולית.
באותו הקשר משפחתי ראוי להזכיר גם את שני הסינגלים שמקבעים את המשפחתיות הטבועה כאן. שיר האהבה "זקוק למחילה", מהיפים של בנאי המאוחר שכתבה דווקא בתו מרים, שמדגיש רגעים אינטימיים קטנים: אוכלים ביחד, הולכים לים, בין קידוש ותפילה לבין הסתימה בצנרת. הרגע שבנאי יוצא לרגע מגדרו מגעגועים לדיסק הישן, הוא נוגע ללב במיוחד. הקצב של הסינגל השני, "אבא תן לי יד", מזכיר באמת את "סרט רץ", ומתחבר דרכו לחוויית ההורות, הלא פחות אינטנסיבית מכל מסע נדודים שתיאר בעבר.
מתחתי על בנאי ביקורת לא פעם, גם על הקצב וגם על הגישה: למה אחד מגדולי המוזיקאים בישראל, והאיש ששותף לכמה משירי המחאה הכי בועטים שהיו כאן, לא יוצא למלחמה חדשה? באלבום הזה בנאי משיב במלחמה על המשפחתיות, על השפיות, על הזכרונות. אולי מוטב: לא מלחמה, שלום. והאמת, הפעם דווקא השתכנעתי: "הולך ומתקרב" הוא אלבום של שלום, בהחלט.
בנאי, מנסח הישראליות הגדול, מביט על החברה הישראלית המשוסעת, וברור לנו שהוא לא מתכוון לקחת חלק במהומת האלוהים הזו. ב"ערב יום העצמאות" הוא מתאר הופעה במסגרת החגיגות, כשמול עיניו פסיפס של מתנחלים ובדואים, אריתראים ולהקת המחול הקיבוצית, בליל קולות ושפות שאיכשהו מתקיימים במקביל. בשיר ההומניסטי של בנאי הם אינם נלחמים בזה, אלא מוסיפים צבע. בשיר הכי קרוב לאמירה פוליטית נחרצת באלבום, "שיר הפרשים", מתאר בנאי מעשייה על מלחמה חסרת טעם ופשר שמונעת מרגשי כבוד ושיקולי אגו בעוד האבידות נערמות לשווא. "ארוך היה הקרב ומר, עד היום הוא לא נגמר, אף אחד לא מנצח, אף אחד לא מנוצח, והמבצע המתבצע עוד נמשך לו ונמשך", הוא שר בייאוש של מי שיודע שאת הקרב הזה לא תנצח אף גיטרה של פרש בודד.
"הולך ומתקרב" יכול היה להיקרא גם "הולך ומתרחק" באותה מידה: הוא מתקרב הביתה, אבל מתרחק עוד מהאנרגטיות שאפיינה את המוזיקה שלו בעבר כמו גם מתמות מסוימות, ואולי אלה ממילא שני צדדים של אותה משוואה: שירים ישנים של בנאי מבצבצים שוב שוב מבעד לשירים החדשים. באחד השירים כאן הוא מאזכר את "אביא לך", ובהופעת יום העצמאות שלו הוא משתעשע בתהייה אם אלו שזועקים לו "זמנך עבר" מתכוונים לשיר או למשהו עמוק יותר.
אבל נדמה שמה שמרמז יותר מהכל על הפתרון לשאלה לאן בנאי הולך ומתקרב או מתרחק טמון בשיר אחר. "להט חרב מתהפכת" הוא מהשירים המסתתרים שבאלבום. זאת בלדה קצרה, מינימליסטית, שלא בולטת לאוזן מבחינה מוזיקלית, ונשמעת כמעט כמו סקיצה של שיר, אולי בכוונה. "תדעי לך שהזמן מסתובב במעגל, אל המקום ממנו באנו - לשם נחזור, זה הגורל". לא צריך רמז גדול מזה כדי להבין: המסע המופלא של בנאי חייב להסתיים בבית. עבור מי שהתחיל כמנהיג את הפליטים, זה הסוף הכי טוב שאפשר.