"שביתה" לא היתה יכולה להגיע למסך הישראלי בזמן מדויק יותר. נכון שבשנה שעברה, באותו הזמן, בקיץ, המחאה החברתית היתה לגמרי בשיאה אבל היא היתה פוטוגנית, מחוייכת, מלאת תקווה ומגוייסת. עכשיו, ימים ספורים לאחר שמשה סילמן ניסה להצית עצמו בהפגנה, כבר ברור שהדי.אנ.איי של המחאה הישראלית השתנה זו מחאה זועמת, מותשת, שאוספת כוחות מתוך ייאוש. היא לא מחאת ילדי פרחים, לא של מחלקי חיבוקים, לא של מי שלא קיבל את הדירה הממוזגת שלו ברוטשילד כפי שהאשימו את יוזמיה. ו"שביתה" היא זו שמייצגת את הסילמנים של העולם, רגע לפני שהם מרימים ידיים.
"שביתה" היא הסדרה החדשה של רני בלייר ("שבתות וחגים", "פרשת השבוע", "אדמה") שניחן בתכונה שלא בהכרח להרבה יוצרים יש הוא מספיג את הסדרות שלו בדמו ובדמעותיו. איך יודעים את זה? פשוט, צריך לצפות בסדרות שהוא כותב ומביים כדי לראות את העדינות והכבוד שבהם הוא נוהג במה שחשוב לו.
המשותף לכל הסדרות בעלות הנושאים השונים ממצוקותיהם של תל אביבים "בורגנים" בשנות השלושים לחייהם, דרך מושבניקים שכלואים בין המשפחה לאדמה, ועד לפועלים קשיי יום שנאבקים לפרנס את המשפחה וכל מה שהם רוצים זה קצת כבוד ותנאים בסיסיים הוא שהאישי בהם תמיד מצליח לגעת בכללי ובישראלי, וברוח הזמן. בלייר מצליח איכשהו לתפוס תמיד את הנושא הנכון בזמן הנכון. מי שמעדיף לחשוב שזה מקרי, מפסיד משהו מהרגישות ומההתמסרות של בלייר לעשייה שלו.
"שביתה" נעשתה בהשראת הסרט התיעודי בעל השם הזהה של אסף סודרי ואמיר טאוזינר שעקב אחר השביתה במפעל חיפה כימיקלים, והיא מספרת על הפועלים במפעל לשמנים הממוקם בפאתי ירושלים - כמי שהיה יו"ר איגוד הבמאים כמה שנים, בלייר מכיר מקרוב מאבקי זכויות עובדים. לאחר שאחד מעובדי המפעל הוותיקים נפצע בזמן בעבודה ומפוטר, ועוד אחד מהפועלים (זהר ליבה) נרדם באמצע משמרת כפולה כיוון שטיפל בתינוקת שלו, ומפוטר גם כן, מחליטים פועלי המפעל בראשותו של אלברט (שלום מיכאלשווילי) לצאת לשביתה עד שיקבלו את היחס המגיע להם. בתווך נמצא גם יעקב (עמוס תמם), מנהל עבודה שגדל גם הוא בנחלאות שבירושלים, יחד עם שאר חבריו הפועלים, שיודע שהמאבק שלהם מוצדק, אבל כמו כל אחד מפחד על ראשו ולא רוצה לוותר על אהובתו הסודית (נטע גרטי), מנהלת כוח האדם במפעל.
"שביתה" מתארת באופן ריאליסטי, בלי דיאלוגים "שנונים" ו"מתוחכמים" של דמויות חכמות יותר מהצופים בהן, את המהלך שמביא לכך שאנשים חרוצים שהולכים לעבודתם יום יום, בונים לויאליות ומוכנים לכופף את הראש מפעם לפעם, מחליטים לשבור את הכלים ולא לשחק יותר במשחק שגורם להם להיות בצד המפסיד פעם אחר פעם. את טרמינולוגיית העושק כולנו מכירים מקום העבודה הוא כמו משפחה; כשמבקשים ממך לתת עוד שעות פונים אליך ב"נשמה", "כפרה" ו"אחי"; ואצל הנחותים שבפועלים מפתחים תודעת סולידריות כוזבת שלפיה אם הם לא יעבדו עד צאת הנשמה, הדבר יפגע בהם ובחבריהם.
מול ה"כל אדם לעצמו" שאימץ לעצמו אחד ממנהלי העבודה (חיים זנאתי) מלחך הפינכה וחובב סמלי הכוח, צומחת תודעה חדשה, כזו שלא חושבת על בני אדם כעל אבק שאפשר לפזר בתנועת יד מזלזלת. "אנחנו לא בריונים, אנחנו לא פרחחים, אנחנו אנשים שעובדים קשה. אם נתאחד אף אחד לא יוכל עלינו", אומר אלברט, יוזם השביתה. שינוי התודעה הזו מתחיל לחלחל גם לטלוויזיה חובבת האסקפיזם, זה נשמע ב"שלושים שקל לשעה", בלא מעט מהעבודה התיעודית היפה שנעשית בקולנוע.
כנגד כל מי שניסה אי פעם לשנות משהו מול מערכת כלכלית נשמעו תמיד אותם משפטים אתם אלימים, לא תרבותיים, נאיביים, בשנייה אפשר להחליף אתכם. מזלזול ועד איומים, כל קשת האפשרויות של ביטול האחר שנועד רק להיות משאב זמין, נשמעים גם ב"שביתה". זה יכווץ את הלב של כל מי שהיה אי פעם אותו משאב; בתקווה שיכווץ בבהלה גם את הישבן של כל מי שרגיל להתייחס לעובדים תחתיו כאל סחורה זמנית.
* "שביתה" משודרת בערוץ yes דרמה, בימי שלישי בשעה 22:00
רני בלייר בן 50: "עכשיו אני אתנפל על המדינה"
"שביתה" בוואלה! yes
"שביתה" - מה אתם חשבתם? ספרו לנו בפייסבוק