לא מעט מהטלוויזיה שאנחנו צורכים היא זו שמראה לנו מי אנחנו רוצים להיות יפים, רזים, שנונים ומצחיקים. כשקשה לדמויות, הן זורקות על זה משפט מושחז ומשעשע, וגם כאשר חייהן מסתבכים, הכל נגמר בצחוק גדול חושף טור שיניים מושלמות. המצב לא יכול להיות רחוק יותר ב-"30 שקל לשעה" הדמויות הן לא מי שנרצה להיות, החיים שלהן הן ממש לא רצף של שיבושים חינניים וקלילים, ואין להן אוצר מילים בשביל לייצר משפטונים חמודים וסרקסטיים על החיים הקשים שלהן.
"30 שקל לשעה" מתחיל בכמה סצנות בהן רואים את הדמות הראשית (אחת מהן), רק מאחור. אנחנו לא רואים את פניה של מי שגונבת מצלמת רשת כדי לדבר עם בתה בסקייפ, לא רואים את מי שמחליפה בגדים כדי להתחיל לעבוד בנקיון. הסיבה פשוטה אנחנו לא רואים אותה בסדרה, כיוון שאנחנו לא רואים אותה גם בחיים. היא שקופה לנו. אנחנו עוברים דרכה ודרך חברותיה, ממלמלים כמה מילים מתחטאות, מרגישים מעט אשמה כשרואים אותה מתכופפת לנגב איזה לכלוך שלא היא גרמה לו, ואז זה עובר לנו. כי עדיף זה מלהיות ברחוב, לא? זה לפחות מה שאנחנו מספרים לעצמנו.
שלוש עובדות קבלן הן הכוכבות הלא זוהרות של "30 שקל לשעה" אירנה (סופיה אוסטריצקי) מהנדסת לשעבר שמנסה לפרנס את בתה שנשארה באוקראינה; אוסנת (רותי בורנשטיין המצוינת), אישה נואשת שתעשה הכל כדי להציל את בתה שמואשמת ברצח; ואמאל, (סמירה סאראיה), משת"פית שברחה ממשפחתה ונמצאת בסכנת חיים מתמדת. לשלוש אין קשר ביניהן, מלבד המדים הלא אישיים שהן לובשות כשהן מגיעות כל אחת לקומה שלה בבניין משרדים אותו הן מנקות. הקשר נוצר מתוך מצוקה כאשר השלוש מפוטרות מהעבודה שלהן בהתרעה של שבועיים על ידי מנהל העבודה (יגאל עדיקא) הנצלן והמטרידן. או אז, איזה אסימון חדש ונוצץ נופל לאוסנת, כאשר היא מצליחה להוריד גשר ראשוני ומהוסס מאוד לאחד ממנהלי החברה (יעקב בורק) והיא מציעה לו הצעה שתעקוף את חברת הקבלן הנצלנית ותהפוך את שלוש עובדות הניקיון לעובדות החברה.
על פניו, מדובר בנושא משונה לסדרה איזו מישנה חברתית ליברלית שתואמת את גל המחאה שפקד את ישראל בקיץ הקודם ושעכשיו מהוסה על ידי גורמים פוליטיים וגם על ידי התקשורת שהתעייפה ועברה לסקר נושאים נוצצים יותר. ל-"30 שקל לשעה" אין שום דבר נוצץ, היא לא סקסית, לא מזמינה ממבט ראשון ונראית יותר כמו סרטים דוקומנטרים מייאשים על "המצב" מאשר הטלוויזיה הבוהקת ומתוחת הפנים שהתרגלנו לצרוך. אבל יוסי מדמוני ודוד אופק ("בת ים ניו יורק", "מלנומה אהובתי"), יוצרי הסדרה לא מתעניינים בטלוויזיה או בכלל באמנות נטולת אנושיות, וכל פריים וסצנה ספוגים בחומר שבלית מילה טובה יותר נקרא לה "אמת".
"30 שקל לשעה" היא הסדרה האמיתית והמציאותית ביותר שתצפו בה כרגע על המסך, בשמונה הפרקים הקרובים של הדרמה הזו תצרכו יותר ייאוש וזעם כבוש ואומללות משתקבלו בשמונה עונות של סדרות פיל-גוד אחרות. בשביל זה מדמוני ואופק השתמשו בצילום לא מפולטר ולא מואר; בדיאלוגים כאילו-סתמיים, מאלו שכמותם אפשר לשמוע אם רק פותחים חלון; בשחקנים שחלקם מקצועיים וחלקם נון-אקטורס ובפריימים שתופסים כל העוויית פנים זעירה באופן שמבטל כל מרחק בינינו ובין המצולמים.
תשכחו מכל מה שסיפרו לכם על ריאליטי, גם זה שמתיימר להיות פסאודו-דוקו. הריאליטי האמיתי הוא זה שמנקה לנו במסדרונות התאגיד שאנחנו מחתימים אליו כרטיס כל בוקר בשוויון נפש, הוא זה שמסדר על המדפים את המוצרים היקרים מדי שאנחנו זורקים לסל מבלי להביט. את הפיסה המסוימת הזו של המציאות לקחו אופק ומדמוני וזיקקו אותה לכדי טלוויזיה מעוררת מחשבה, מעציבה ובתקווה גם מחוללת שינוי.
"30 שקל לשעה" משודרת בערוץ 1 ובאפיק 511 ב-HD, בימי ב', ב-21:00
"30 שקל לשעה" - מה חשבתם על הסדרה? ספרו לנו בפייסבוק