סלע קיומנו: על "אדמה" של רני בלייר

רני בלייר, הבמאי והיוצר, מתמחה בסוג מסוים מאוד של יצירה טלוויזיונית: כזה שמבוסס על העיקרון של "כמה שרע עושה לנו טוב". מ"שבתות וחגים" דרך "פרשת השבוע" ו"תיבת נח", בלייר לא מעוניין לשחק במשחק הליטופים שנועד להשכיח מאיתנו איפה אנחנו חיים ולפייס לנו את סוף היום בקומדיה רומנטית על אנשים יפים מאיתנו עם לייף סטייל נוצץ משלנו. הוא גם לא מעוניין לקחת חלק במשחק הסרקאזם שבו כל כך רע שלא נשארת ברירה אלא לקטר על זה ביחד ולשכשך בסחי הקיומי במסווה של אמירה נשכנית. לא, היצירה של רני בלייר מצביעה על מה שקורה מאחורי הדלתות הסגורות של האנשים שאפשר להריח עליהם את תשלומי המשכנתא, את הקציצות והפתיתים לילדים, את הצימר ביום הנישואים, את הסקס העייף פעם בשלושה שבועות. אם היומיום קשה עורף, הטלוויזיה שעושה בלייר תובענית לא פחות. זה לא תמיד נעים, אבל יש בזה יופי, כנות ויושרה שאי אפשר לזייף בסכרין ובתאורה רכה.

הפעם - ב"אדמה", סדרה בת חמישה פרקים על יישוב בדיוני בעל שם זהה שעלתה אמש (שלישי) ב-HOT3 - בחר בלייר לבדוק מה נשאר לנו בידיים מחלום כיבוש האדמה דרך שלושה דורות של חקלאים בנגב. בסדרה מתנהל חשבון נפש שיוצא מעולם המיקרו של הציונות המעשית של משפחת אבקסיס ומשליך אל המקרו הרחב יותר של מדינת ישראל. המשק המשפחתי של האבקסיסים מתפורר כלכלית והסירוב להרפות מהאדמה העיקשת שמביאה הפסדים ויש בה רק מראית עין של נכס מכביד על התנהלות שלושת הדורות שחיים ממנה.

אב המשפחה משה אבקסיס (מוחמד בכרי), פטריארך בדימוס חבוט שכול ופצעי עבר, מתמודד עם מותה הטרי של אישתו ועם התרסקות חלום האדמה זבת החלב ודבש שלו. דוד (מנשה נוי) הוא הבן הטוב והאחראי, הבכור (שאומץ על ידי משה) ושנטל על עצמו את הכורח להחזיק את המשק בין ידיו יחד עם אשתו שרה (אוולין הגואל) שהטמיעה עצמה במשפחת אבקסיס כאילו נולדה לתוכה. אלון (ליאור אשכנזי) הוא הבן הסורר, זה שעזב לאמריקה, זה שנוטה להסתבכויות והאחד שמספיק כריזמטי כדי לגרור איתו את כל מה שסביבו למצולות כאילו היה טורנדו אנושי. הדור השלישי למשפחת אבקסיס הם נטע (רותם זיסמן כהן), בתם של דוד ושרה, ובעלה יפתח שמצפים לילד ראשון – הדור הרביעי שעתיד להיוולד לסביבה לא ממש יציבה ולתוך דאגות שעוברות כמעט באופן גנטי במשפחת אבקסיס. החור השחור שמדביק ומפלג את משפחת אבקסיס נטוע במותו של אברהם, ילדם השלישי של משה ותמר שנהרג בילדותו ומותו אפילו לא נופל בקטגוריית ההגנה על המולדת – עניין שעולה בפרק הראשון – במדינה שבה גם למוות יש דרגות של מכובדות.

"אדמה" עושה מהלך מעניין שמאלץ ומאפשר לנו לחשוב מחדש על החיים המורכבים בארץ ישראל. בלי מילה אחת על פוליטיקה, בליהוק של מוחמד בכרי כראש משפחה יהודית, בלייר נותן לנו להבין שגם אם כל משפחה אומללה לפי דרכה, הרי שמשפחה היא משפחה היא משפחה. מתוך זה, המשפחה הגרעינית של אבקסיס, היא גם המשפחה המורחבת של היישוב "אדמה", והמשפחה המורחבת עוד יותר היא משפחת עם ישראל. לא שכל המשפחות הישראליות נראות ומתנהגות זהה, אלא שהחומרים הגולמיים נמצאים, מהדהדים ופוגשים כל אחד מאיתנו כחלק מהרקמה החיה בארץ חמדת אבות.

בכרי, בפניו החרושות והצרובות, נראה כמו תבנית נוף האדמה שעליה מדובר כל כך הרבה. בתפקיד הזה הוא מוכיח שהוא שחקן טוטאלי ואמיץ, שנכון להתחבר ליסוד אוניברסלי של אנושיות. בכרי משפיע בנוכחותו על כל השחקנים שסביבו להיות במיטבם, והדיאלוג היפה מכולם שלו הוא עם עמוס לביא ז"ל, שמעצב תפקיד נפלא, מלא כאב ורוך. שניהם יחד נראים כמו שני ותיקי מלחמה, שגייסו את כוחותיהם האחרונים כדי להיאבק שכם אל שכם במערכה שגדולה יותר מסדרת דרמה כזו או אחרת.

ואם כבר עוסקים בליהוק, בלייר עושה חסד גדול הן עימנו והן עם אוולין הגואל ויעל אבקסיס. לכל אחת מהן הוא מאפשר לברוא עצמן מחדש, כשחקניות בעלות מטען של ניסיון חיים, כנשים שראו דבר או שניים וכדמויות שאין בהן טיפת חנופה או התייפיפות מיותרת. שתיהן יחד וכל אחת בנפרד מביאות לסדרה נשיות בשלה, חכמה ומפוכחת. תענוג לצפות בהן, ותענוג לראות תפקידי נשים מעל גיל 30 שלא כלואים בשבלונה ומעוצבים כקריקטורות נטולות חיות ששואבות את זכותן לחיות מתפקידן כרעיות ואמהות.

"אדמה" היא לא סדרה פשוטה. היא מאתגרת את הצופה, בוחנת את גבולות הסבלנות שלו אחרי שהורגל בממתקי מסך תזזיתיים, והיא קודרת בלי טיפת התנצלות. מעט הומור דווקא היה עושה טוב ל"אדמה", רק בשביל שאפשר יהיה לנשום מפעם לפעם ולהכיל את הסצנה הבאה. אבל, כאמור, רני בלייר לא נמצא כאן כדי ללטף אף אחד ואת הכוחות שלכם להמשיך הלאה לפרק הבא בכל פעם תאלצו למצוא בעצמכם. הפיצוי הוא בעריכה המוזיקלית שכמעט ולא היה כמותה בטלוויזיה ישראלית; בסצינות הסינמטיות שעותקות את הנשימה מיופי ומועקה; וברגעים שכמעט לא יאומן שצולמו - מוחמד בכרי קורא קדיש בעברית עבור ילדו הצבר שנהרג, מצולם בוואן-שוט אכזרי בריאליזם שלו. כאשר יש כל כך מעט טלוויזיה מקורית טובה ומגיעה פנינה שחורה שכזו – אי אפשר שלא לברך שהחיינו.