סדרת סרטי ג'יימס בונד מציינת השנה יום הולדת 50. בעולם הקולנוע, על תוחלת החיים הנמוכה שלו, מועדים כאלה משמשים בדרך כלל לקינות על מה שהיה ולא ישוב לעולם גיבורים שכבר לא מושכים את הקהל, סוגי עשייה שכבר לא עובדים. אך במקרה דנן, הסוכן החשאי המפורסם בתבל חוגג בסטייל, שכן סרט חדש בכיכובו, "סקייפול", הגיע היום (שישי) לאקרנים ברחבי העולם. יתרה על כך, פרק טרי זה בסדרה משכיל להמציא אותה מחדש ולהציג אותה כרלוונטית מתמיד.
אם כך, באופן אירוני יחסית לאלגנטיות הקלאסית שלו, ג'יימס בונד מתגלה כג'וק הגדול של עולם הקולנוע זה שאחרי כל התמורות והשינויים ההרסניים בו, מצליח להחזיק מעמד מתחת לרגליים של כל מי שמוקרבים על מזבח הנעורים של מסך הזהב. עלילת "סקייפול" מעמידה את שכיר החרב המפורסם של הוד מלכותה, בפעם השלישית בגילומו של דניאל קרייג, מול ארכי-נבל המוציא לפועל מסע ונדטה חסר רחמים בסוכנות הביון שלה בגלל חשבון מן העבר, וזה ודאי לא מקרי כי אחד מחילופי הדברים המרכזיים ביניהם מוקדש לדיון בסיפור על אבולוציה של זוג עכברושים. בהתאם לתורה הדרוויניסטית שעולה בו, מתברר כי גם סדרת הסרטים הזו, שפסע היה בינה לבין כיליון, השכילה ללמוד ולהפנים את התנאים המתפתחים של סביבתה ולאמץ אותם כהלכה. רק לפני כשנתיים קיבל העולם בשלוות נפש את הבשורה שלא יופקו בה עוד פרקים, והנה מגיע גלגול חדש וחזק מתמיד שלה, והכל הודות לאותם אינסטינקטים עכברושיים.
בראש ובראשונה, האינסטינקטים הללו הובילו את הסדרה לסגל לעצמה את התכונות של סוג הקולנוע העכשווי הפופולרי ביותר סרטי גיבורי-על, כמובן. תהליך זה התחיל כבר ב"קזינו רויאל" (2006), הפרק הראשון בכיכובו של קרייג, שברוחו של "באטמן מתחיל", חזר לנקודת ההתחלה של הגיבור וביקש לפרק את המיתולוגיה סביבו כדי לבנות אותה מחדש בצורה מורכבת יותר. הוא נעצר ב"קוואנטום של נחמה" (2008), הסרט השני והבלתי נסבל שבו גילם את בונד, אך כאן הוא מתעצם פי כמה ומגיע לשיאו. עד כדי כך, שאפשר להגיד ש"סקייפול" דומה יותר ל"עלייתו של האביר האפל", למשל, מאשר ל"ד"ר נו". למען האמת, הוא כה מזכיר את הטיפול של כריסטופר נולאן בעטלף המהולל, עד שלרגעים מתחשק לקום ולזעוק "סדרן, פלגיאט!".
אלא שהדבר נסלח, שכן זהו חיקוי מוצלח, וחשוב מכך, חכם. הדבר המתבקש מבחינת סדרת סרטי הריגול היה להסתכל סביבה, ולנסות ליישר קו עם המתחולל בז'אנר שלה עצמה: כלומר, בעיקר לאמץ גינונים משוברי הקופות הגדולים של הסוגה בשנים האחרונות, אלה בכיכובו של ג'ייסון בורן וחבריו. אך לו היתה עושה כן, סביר להניח שהתוצאה היתה לכל הפחות נכשלת אמנותית, שכן אין דבר פתטי, משעמם ומיותר מאשר אב המחקה את בניו. למרבה המזל, יוצריה נקטו בגישה אחרת ופחות מובנת מאליה, וביכרו לערוך ניסוי נועז אך משתלם לשלב בין הגנים של בונד ואלה של טרילוגיית "באטמן", ובכך ליצור מוטציה; זן חדש ועמיד של חיה קולנועית.
ראשית כל, באופן טבעי, הדבר בא לידי ביטוי בדמותו של הסוכן החשאי. הפעם, ממש כמו איש העטלף בסרטי נולאן ובעיקר באחרון שבהם, גם בונד מייצג נאמנה את רוחו של "הגבר החדש" ומתגלה כמלנכולי, רגיש ובעיקר שביר מאי פעם. נוסף לזאת, בדיוק כמו בטרילוגיית "באטמן" ובכלל ביצירות סופר-הירוז עכשוויות, יחסיו הטרגיים עם הוריו מקבלים נפח מרכזי בעלילה. וכך, ממד שנפקד לחלוטין מעשרות הסרטים הראשונים בסדרה, וב"קזינו רויאל" רק אוזכר במשפט מבלי שהגיבור עצמו יגיב על כך, הופך למרכז הכובד הפסיכולוגי של ההתרחשויות. פתאום, ממש כמו אצל איש העטלף (וגם איש העכביש), הכל מתחיל ונגמר באבא ואמא.
הדמיון בין "סקייפול" לסרטי "באטמן" של נולאן מובהק עוד יותר בכל הקשור לעיצוב דמותו של הנבל. בגילומו של חבייר ברדם, זה מתנהל כאן כמעין גרסה לטינית של הג'וקר מ"האביר האפל", וניחן בעיוות פיזי דומה, באותה מידה של סדיזם מילולי ופיזי ובעיקר באותו אנרכיזם הרסני שמונע משאיפה להרוס את הסדר הקיים ותו לא. לנבלים הקודמים בסדרה, והרי ממש לא חסרו כאלה, היו בדרך כלל אג'נדות לאומיות או תעשייתיות כלשהן, והם הוציאו לפועל את מזימותיהם מתוך מחשבה על הרווחים שיפיקו בעתיד לעצמם או לאנשי שלומם. אך בדומה לאיש העטלף, גם בונד מוצא עצמו כאן מול בן בליעל שאינו מייצג אף מדינה, צבא או גוף פיננסי, אלא את סדר היום שלו בלבד וכל מה שהוא מעוניין בו, מתוך תיעוב אישי מוחלט לעומדים בראש הקודקוד, זה להחריב הכל עד היסוד.
הטרוריסט האנרכיסט ב"סקייפול" מאתגר את בונד בכוח הזרוע כמובן, אך גם בכוח המוח יותר מכל, הוא מתבלט כאשף הטכנולוגיה הערמומי בתבל. הודות לכך, יש באפשרותו לחשוף מסמכים סודיים של סוכנות הביון הבריטית ולהציג את ערוותה בפני העולם, וגם לחדור למחשביה ולחולל בהם שמות. גם בנקודה זו עולה דמיון בין הסרט לטרילוגיית "באטמן", שכן היא ממחישה את הנטייה של השניים לשקף את האקטואליה דרך יריביו של הגיבור. ביין, האיש הרע ב"עלייתו של האביר האפל", היה מעין הקצנה של ראשי תנועות המחאה נגד וול-סטריט. כאן, הנבל הוא מעין תשובה קולנועית לג'וליאן אסאנג', ופעולותיו הן דרמטיזציה קולנועית למעללי ויקיליקס, מה שגם חושף את היכולת של הסדרה הכה ותיקה להתאים את עצמה לעידן הווירטואלי.
"סקייפול" שואב השראה מעולם גיבורי העל לא רק בכל הקשור לעיצוב הדמויות, בניית העלילה וכיוצא בזה, אלא גם בסצינות האקשן. אלה אינן מחוספסות כנהוג בז'אנר הריגול העכשווי, אלא דווקא וירטואוזיות ואפיות כמו בטרילוגיית "באטמן". ההעמדה של כמה מהן, למשל זו המתרחשת ברכבת התחתית הלונדונית, מונומנטלית מתמיד בסדרה. כתוצאה מכך סצינות השיא פה היו יכולות להתיישב בנחת בכל אחד משוברי הקופות הגדולים של השנה, מה שמאפשר לבונד להצר את צעדיהם של כל הגיבורים החדשים והרעננים ממנו שביקשו לעקוף אותו בסיבוב.
עם זאת, עד כמה שרגעי האקשן הם מופת של קולנוע פנטסטי ובומבסטי, בכל זאת, כמו אצל נולאן, יש להם ממד ריאליסטי כזה שגורם לנו להרגיש כי האיום, מלאכותי וקולנועי ככל שיהיה, מתקרב גם אלינו. טרילוגיית "באטמן" ידעה לנצל את הפרנויות של הדור שראה בשידור חי כיצד מגדלי התאומים מתרסקים. בהתאם לכך, למשל, "עלייתו של האביר האפל" גרם לנו לחוש כאילו ביין נושף בעורפנו."סקייפול" משחק על פחדים דומים, ועושה זאת בשתי דרכים: קודם כל, מראה כיצד הנבל, לפחות ברגעים מסוימים, יכול לחדור לכל מקום, כך שאף אחד ושום דבר לא מוגן מפניו; שנית, מצלם אותו בדרך מניפולטיבית שמעלה את סף החרדה של הצופה וגורמת לו לחשוש שמא בן הבליעל עומד לקרוע את המסך ולצעוד לתוך האולם. בדיוק כמו להיטי איש העטלף, גם הסרט הזה מלחיץ כשם שהוא מהנה.
אך בצד כל האלמנטים שהוא מיטיב לשאול מסרטי באטמן, "סקייפול" משכיל גם לשמור כהלכה כמה מן היסודות המוצלחים של הסדרה לדורותיה. מעבר לסממנים שטחים דוגמת נעימת הנושא המסורתית, אי אפשר לטעות באלגנטיות של הדמות הראשית, ההדר הבריטי של המפקחים עליו, האקסצנטריות הקוסמופוליטית של כמה מדמויות המשנה, אינטריגות הביון חובקות העולם וכיוצא בכך. מעל כל זה, עומדת גם ההתעקשות של היוצרים לא להרשות לעצמם, עד כמה שהכל מתפתח ומשתכלל, לגלוש ולו לרגע למחוזות הקומיקס או הפנטזיה. לפיכך, אפילו לשנייה אחת אי אפשר לשכוח שאנו עומדים מול בונד, גם אם הוא אחר מזה שהכרנו.
על ההלחמה הזו בין הישן לחדש מפקח הבמאי סם מנדז, בסרט הבונד הראשון שלו. הוא צוות למשימה לאחר שביים דרמות מופת בסדר הגודל של "אמריקן ביוטי" זוכה האוסקר ו"חלון פנורמי", ונחשב לאחד היוצרים האיכותיים שאי פעם עבדו בסדרה, אך גם לבחירה נועזת, שכן מעולם לא היה שותף להפקת אקשן בסדר גודל כזה. כבר בשלב מוקדם מתברר כי ההימור השתלם, שכן הקולנוען לא רק מעצב דרמה חזקה כהרגלו, אלא מתגלה גם כבמאי פעולה מיומן ויצירתי.
מנדז מיטיב גם לנצח על צוות השחקנים, שהוא בסופו של דבר קאמרי יחסית לגודל ההפקה. יש כאן בעצם שלוש דמויות חשובות באמת, וכולן קורמות עור וגידים קולנועיים בצורה הטובה ביותר: דניאל קרייג מדגים מדוע יש הרואים בו אחד הבונדים הטובים אי פעם, אם לא המעולה שבהם; ברדם מצליח להעמיד את הנבל שלו בשורה אחת עם זה שגילם ב"ארץ קשוחה"; וג'ודי דנץ', בהופעתה כ-M, האמא המעשית של הסוכן החשאי ושל הסוכנות בכלל, מתנהלת כאילו היתה במחזה שייקספירי ומביאה אל המסך את המטענים המתאימים.
שלושת אלה נהנים מתסריט מצוין, שהכותב הדומיננטי שבו היה ג'ון לוגן. התסריטאי הידען והמקצוען שבשנה שעברה הפליא ב"הוגו" וב"רנגו", מגיש גם כאן עבודה קוהרנטית וחדה, ומעניק לסדרה כמה מחילופי הדברים השנונים בתולדותיה, כולל רמיזות הומו-אירוטיות חסרות תקדים בתולדותיה.
לוגן הוא חוליה נוספת בנבחרת חלומות. בולטים בה גם רוג'ר דיקנס, הצלם הקבוע של האחים כהן, שגורם לעולם של בונד להיראות מרשים ומלוטש מתמיד, וכמובן גם אדל. שיר הנושא שלה זוכה לעוצמה רבה ברגע שהוא מוקרן יחד עם הסרט, ומשתלב היטב בכותרות הפתיחה המרהיבות כשלעצמן. הודות לכל זה, התוצאה מענגת מן השנייה הראשונה ועד האחרונה.
עם זאת, קשה שלא לשים לב בכל זאת לכמה בקיעים ב"סקייפול": נערות הבונד שבו זניחות לחלוטין, ונראה שטרחו לשלב אותן רק כדי לצאת ידי חובה; ב-143 דקות ההתרחשות מורגשת בסופו של דבר מונוטוניות מסוימת למשל, בשלב מסוים מעט נמאס כבר לראות את בונד משתלט במפתיע על נשקו של יריביו באותה דרך בדיוק; גם סצינת הסיום, יפה ולא שגרתית ככל שתהיה, עומדת כאנטי-קליימקס מסוים למה שקרה קודם.
אך כל אלה נראים כמגרעות רק ביחס לרמתו הכללית והיוצאת מגדר הרגיל של הסרט, ולא בהתאם לאיזשהו סטנדרט הגיוני. בסופו של דבר, "סקייפול" אמנם אינו מושלם, אבל הוא כן משלהב ומבריק, מספק חווית צפייה עילאית וראוי להיזכר כאחד הלהיטים המשובחים של השנה וכאחד הפרקים הטובים אי פעם בסדרה.
יותר מכל, בדומה ל"עלייתו של האביר האפל" ובדרך קוהרנטית וצלולה ממנו, "סקייפול" משכיל להביא לידי ביטוי את חרדות הקהל מפני האיומים המודרניים שמקיפים אותו מכל עבר, וממחיש גם אמת עגומה במצב הנוכחי, שבו נראה כי אין פתרונות מציאותיים לסכנות הללו, נותר לנו רק למצוא מרגוע זמני בפנטזיה קולקטיבית על גיבור בדיוני. כל כך הרבה השתנה בעולם ביובל האחרון, כל כך הרבה נעלם. לעולם המערבי כבר אין כוח הרתעה, לפרטיות אין משמעות מול הטכנולוגיה, ל-99 אחוז מהאוכלוסייה יש פחות אמצעים מן האחוז הנותר, ובקרב קבוצה מצומצמת עוד יותר יש נשק שעלול אולי לחסל את כולם גם יחד בשנייה. מול כל אלה, רק אחד עדיין ניצב כסלע איתן, בגוונים אחרים מפעם אבל חזק כתמיד קוראים לו בונד. ג'יימס בונד.
"סקייפול": איפה ומתי רואים?
מה אתם חשבתם על הסרט? דברו על זה בפייסבוק
מיוחד: ג'יימס בונד חוגג יום הולדת 50
ג'יימס בונד במספרים - כל מה שרציתם לדעת
ג'יימס בונד: מסוכן הוד מלכותה לסוכן מכירות
מה הגאדג'טים הכי מגניבים של ג'יימס בונד?
10 שירי ג'יימס בונד הטובים ביותר
הכל על הסטייל של נערות בונד