אריק איינשטיין - "משירי אברהם חלפי" (הוצאה מחודשת)
"שלושה מתים היו בחצרנו, שלשום ותמול: תוכיינו יוסי, רעי הטוב מריה הכסופה, המחייכת בבכי ופטר הקטן בעל פני הקוף, הוא בן אומנתי הטובה, היודעת את כל", פתח הסופר והמשורר אביגדור המאירי את השיר הי"ט במחזור "חלומות של בית רבן" מ-1945, מעין יומן-אבל פרטי שרשם, ובסופו כתב, פונה לתוכי האומלל בחריזה מופלאה: "יוסי יקירי, עלינו להירג?ע?, אם גם אתה תלך אני אשתגע הלילה ישוב פטר ושוב ישרוק ל?ך? והוא מילל: פטר הלך! עצי היער ממרחק אט שמ?מ?ו, והוא נאנח ועיניו נעצ?מו ופתאום נאלם ויפול אחורנית מעל-גבי הבד ככה נשארתי לגמרי בדד, בתוך העולם".
השורות הללו, שהתגלגלו לימים ל"שיר על התוכי יוסי" של
אברהם חלפי (המזכיר במפורש את "תוגת המאירי"), יכולות לשמש מקור להזדהות לכל מי שלא נחת מהירח במהלך החצי השני של 2013, עת אושיות תרבות החלו להיפטר מן העולם בקצב מסחרר. אם אחד מהם גרם לנו להרגיש לפתע לגמרי בדד בתוך העולם, היה זה אריק איינשטיין בלכתו בגיל 74, ועל כבר דובר ועוד יסופר. הפרויקט שעליו עבד טרם מותו ושהפך עתה להיות הסנונית הראשונה ממפעל ההנצחה הגדול שעוד יקום לו, הוא ההוצאה המחודשת הכפולה לאלבום המופת "משירי אברהם חלפי", אלבומו המשותף עם יוני רכטר מ-1988, שעמד לציין בערך 25 שנה לצאתו (טיפה יותר). לצד השירים המקוריים כמובן, נוספו בדיסק הראשון גם שני עיבודים לשתי סקיצות עם רכטר שלא נכנסו לאלבום, ובאלבום השני שלושה שירים חדשים עליהם עבד עם שותפו האחרון גיא בוקאטי ועם עומר קליין, ועוד כמה שירים של חלפי, שאיינשטיין - שהכיר את המשורר כחברו של אביו יעקב מתיאטרון האהל - שר לאורך השנים.
כמה הערות חייבות להיאמר לפני שניגש לעסוק במוזיקה עצמה: לאורך השנים האלבומים המהוללים ביותר של איינשטיין הם אלבומיו מסוף שנות השישים ועד אמצע השבעים - החל מהחלונות הגבוהים דרך "פוזי, "שבלול", "פלסטלינה" ועד ל"ארץ ישראל הישנה והטובה" הראשון ו"סע לאט". בכל אלבומיו מאז היו לו כמה שירים ענקיים אבל כאלבומים שלמים בדרך כלל הם לא זכו ליחס של קודמיהם (שלוש נקודות לראשון שישלוף בלי ויקיפדיה את שם האלבום שמכיל את "עוף גוזל"). "משירי אברהם חלפי" הוא קצת יוצא דופן כאן משום שהוא קונצנזוס: הוא נחשב לפסגת שיתוף הפעולה של איינשטיין עם רכטר, אולי המוזיקאי המוכשר ביותר שעבד איתו, הוא מכיל את "עטור מצחך" - השיר הישראלי המוערך בכל הזמנים (נכון, עשור לפני כן איינשטיין הקליט גרסה אחרת לשיר והוא היה כבר מוכר כשיצא האלבום הזה), וכמעט כל שיר בו פנטסטי, אבל ממש.
האזנה מחודשת ל"משירי אברהם חלפי" - וזה משפט שמרגיש מטופש אחרי מאות האזנות לאלבום היפהפה הזה - היא תענוג של ממש. הבלוז של רכטר כאן תמיד מזכיר לי איזה באר ג'אז אפלולי תל-אביבי (במובן הטוב ביותר של המילה), שהולך היטב יחד עם המילים שטופות האלכוהול של בשירי השיכורים "אז מה אם בן אדם" או "שתי יונים יונים", עם העצב המשועשע של ארוחת הצעריים של "צער לך" הפותח והאהבות הנכזבות של "אשר טייל עמך" (עם החליל הבלתי נשכח של שם טוב לוי). וישנו הזעם החברתי הקדוש של "שיר על יונה בחלוני" (איינשטיין ממש צועק "כתר על ראש מלכים ועל כתפיהם המלוכה, אבל ילדים שלרחוב מושלכים - קומתם נמוכה") עם הלחן שמזכיר את המיית היונים, וההזדהות עם חתולי הפחים האומללים ב"שיר על שלושה חתולים" (השיר היחידי באלבום המקורי שהוא קאבר ממש). מעל כל אלה: ארבעת האייקונים - ההתכנסות הרוחנית של "סתו יהודי" שגורמת גם לאפיקורס הכי גדול להתגעגע לאיזה יום כיפורים שמעולם לא ציין, הטרגדיה האקזיסטנציאליסטית על "השיכור" שאולי היה לו בית ואולי כבר לא יהיה (לחן של קלפטר), "עטור מצחך" שעדיין מושלם בכל האזנה עם הקולות של קורין אלאל ויהודית רביץ, עדיין שיר האהבה הגדול מכולם, עדיין בליגה משל עצמו, וכמובן כמובן, "שיר על התוכי יוסי" (לחן: גבריאלוב) הסוגר והמצמרר, נבואת המוות הגדולה. על כל אחד מאלה אפשר היה לכתוב טורים שלמים.
"משירי אברהם חלפי" נצרב בזיכרון כאלבום עצוב אבל הוא ממש לא רק עצוב. הוא מרגש, אכן מלנכולי לעתים, אבל גם כועס ואפילו מצחיק לפרקים. הוא בעיקר שילוב חד-פעמי ונדיר של טקסטים משובחים אחד-אחד, מלחין ענק ברגעים הכי גדולים שלו, והמבצע הישראלי הגדול אי פעם. אלה הופכים אותו ליצירה שמרגשת בכל רובד ובכל רגע, ולאחד האלבומים העבריים הגדולים אי פעם. עד כאן כבוד לקלאסיקה, אבל אנחנו כאן הרי מסיבות אחרות: העיזבון של אריק איינשטיין.
השירים החדשים הם כאמור חמישה במספר: שניים שנכתב כי התגלו במפתיע ועובדו מחדש לאחר מותו של איינשטיין - "על ענף" ו"למות" (אני לא יודע כמה במפתיע, הרי על בסיס הסקיצה הזאת רכטר הקליט גרסה יפה משלו לשיר הזה לפני כעשור, לפי הצהרתו), ושלושה שנכתבו במיוחד לאלבום: "אדם בחדרו" שיצא לרדיו, "נותרו שנים ספורות" (שניהם בלחן של בוקאטי) ו"אמי" (לחן של עומר קליין, שזאת לא פעם ראשונה שהוא נוגע בחלפי). שני השירים עם רכטר הם תוספת מיוחדת - בכל זאת, צריך לזכור ועם כל הכבוד לשני השותפים האחרים: האלבום המקורי היה אלבום שחתום עליו צמד. "על ענף" הוא שיר אוורירי, איטי ומהורהר - אבל גם מעט חסר תנופה, וסביר להניח שלכן גם נשאר בסופו של דבר מחוץ לאלבום הסופי המקורי. "ולמות" הוא סיפור אחר - זאת קלאסיקה איינשטיינית מיידית, עם הכריזמה המיוחדת והסגנון הכל כך מודגש. הקול הסדוק, האיטי, ואולי זאת סתם המיתולוגיה של הקלטות אבודות, מזכיר איזו גרסה מקומית ל-"Hurt" של ג'וני קאש, וזאת אולי המתנה הכי יפה שאפשר היה להעניק לאיינשטיין אחרי מותו.
אם השירים עם רכטר הם רכטריים מאוד, "אדם בחדרו" -שגם בו יש תוכי - ו"נותרו שנים ספורות" הם בוקאטיים מאוד - מבוססי גיטרות, בסגנון שאפיין את השירים האחרונים של אריק איינשטיין, "אמי" זכה להצצה ראשונית על ידי יואב קוטנר בשידורים הראשונים בגלי צה"ל לאחר מותו של איינשטיין, וקליין, פסנתרן שעבד בין היתר עם רונה קינן ובפרויקט "אף על פיל", עשה כאן עבודה מרגשת מאוד כשקרץ לסגנון של האלבום המקורי. קולו של איינשטיין עייף, שומעים את זה היטב בהקלטות החדשות. כמובן, מה שמעצים את האפקט הוא שכל השירים הללו עוסקים במוות או בפרידה. "הנה חוזרת אמי מבית הקברות אל הבית", "חי אני פרידה (חוזרת יום, חוזרת לילה) מחיי", "ולמות, למות בסתר, כאן בחדר" וכן הלאה. לפיכך כולם מצמררים. במבחן השנים האחרונות של איינשטיין, הם כולם באמת ברמה גבוהה מאוד. נוספו להם כמה שירים של חלפי מכל מיני אלבומים קודמים של איינשטיין (בכל זאת, צריך למלא דיסק בונוס). קצת חבל שהחוברת לא מספקת יותר תוכן, ובעצם לא מוסיפה ממש על היצירה המקורית.
"משירי אברהם חלפי" הוא אלבום נהדר, וההוצאה המחודשת שלו עם הבונוסים היא באמת חגיגה - עצובה מעט יש לומר - ובכל זאת. זאת הזדמנות לכבד אלבום שמגיע לו הרבה כבוד, והזדמנות לכבד את איינשטיין המנוח באופן שהולם את המורשת המוזיקלית שלו. זה גם סיפתח נאה לראשית ההוצאות לאחר מותו שבוודאי יתפרצו ביתר שאת בשנים הקרובות. "ומחר עוד ישתאו למוות זה - ולא יותר", הוא שר ב"ולמות", ועל זה נאמר: כן, ממש.
גבריאל בלחסן - "חייך עכשיו"
גם המוות של גבריאל בלחסן - בגיל 37 בקושי - הקיץ, הותיר רבים המומים. קהילה בוודאי קטנה יותר משל אוהדי איינשטיין, אבל גם נאמנה מאוד. יעיד על כך הבארבי המלא בהופעת המחווה שנערכה לו בראש השנה האזרחית, בהשתתפות אמנים בולטים כמו אהוד ואביתר בנאי, בערב בלתי נשכח. בלחסן היה משורר-רוק יחיד במינו, מיוסר ובוטה, וגם גיטריסט עם כישרון עצום, שאוהביו שתו בצמא כל מילה שכתב ושר ושיננו כמו ילדים טובים. יותר מזה, הוא היה בשבילם אייקון. "חייך עכשיו", אלבום הסולו השישי שלו (תלוי איך סופרים, היה גם אלבום משותף עם אחיו ידידיה שאליו עוד נשוב), שמכיל בעצם שמונה שירים שעברו עיבוד מינימלי, הוא בינתיים הפרידה האחרונה בין בלחסן לקהל שלו.
בלחסן היה אמן טוטאלי שכתב על הקשיים שלו באופן הכי כואב, הכי חד והכי טהור. ו"חייך עכשיו" הוא בלחסן טהור במיוחד - אלו שבע סקיצות בהן הוא מנגן ושר כמעט לבדו (ברובם רק עם הבסיסט דולב מורד) ושיר אחד שהוא לחן וביצוע של האח ידידיה למילים של גבריאל. אוסף הקטעים האלה אמור היה להפוך לאלבום, וסופו שהפך לאלבום "הקלטות אחרונות" עירום ופצוע ויפהפה, שמזכיר לא במעט באופי שלו - בסאונד הלא-מושלם, בטרגדיות הקטנות הטמונות בשירים בסתר - את האלבום עם הקונספט הזהה של ענבל פרלמוטר, עוד אגדת רוק שמתה הרבה יותר מדי מוקדם. "חייך עכשיו" גם עטוף יפהפה (עיצוב של מרב שחם), ומלא ברישומים קודרים של בלחסן עצמו. ברוח המינימליזם הזה, אין בחוברת הספדים או מילים מאת המשפחה: רק ציטוט פותח מ"עתיד" על המאבק על חיים בכבוד, וציטוט סוגר מ"בית חדש" - כנראה השיר האהוב עלי של בלחסן: "אתה תיקח את המזוודה שלך ותחפש לך בית חדש, מקום שבו אפשר לנוח, להניח את הרגליים השבורות - ולעצום את העיניים".
מקובל להיגרר בהקשר של בלחסן, שהרבה לכתוב על מוות ועל אובדנות ובכלל, לציטוט משיר של להקת האם שלו אלג'יר "השירים ניבאו את עצמם וחזו את מה שקרה", אבל זה עוול. זה עוול לטקסטים שלו שמאדירים את המלחמה שלו לחיות, לאהוב, לחבק, לחייך עכשיו, וזה עוול כי הוא מצמצם את אותו לתפקיד של האמן האובדני - ובלחסן היה הרבה מעבר לזה ככותב (וכמובן גם כמוזיקאי). הוא יצר במומחיות סיפורים קטנים של חוויות חיים מזעריות ואפקוליפטיות בו בזמן, הצליח לתאר במילים פשוטות את הגיהנום ובמילים גבוהות את הטינופת ("הדברים הנאמרים בקול מסוכנים הם", הוא שר כאן באחד השירים, מהדהד את מה שיודע כל מי שהאזין לו בעבר), ולגעת בקהל שלו באופן שמתי מעט מצליחים לעשות כשברקע מסך עשן של גיטרות מייללות, לפעמים גם בעדינות.
"חייך עכשיו" מלא בניצוצות מהסיפורים הקטנים האלה - שכוללים כמובן את כל האסוציאציות המתבקשות: אמונה, עייפות, מחלה, עליבות החיים - מהקטעים האגרסיביים יחסית, שיר הנושא הבלחסני הקלאסי, "תתעורר בחור זקן" (האם קרץ למאיר אריאל בשורה המבעיתה "העגלות ממשיכות לנסוע ואני בוהה בכביש ועוצם עיניים"?), "כל הדברים יגעים" ("על נדנדה מברזל חלוד אני צופה בזמן המתכלה") ו"טעות" עם הצלילים הגבוהים של הגיטרה ברקע שמזכירים סולואים מימי אלג'יר, ועד ל"חולם" המהורהר, הרגע שבו בלחסן פוגש את ג'ף באקלי לתפילה משותפת אחרונה, ולטריפ הרע של "צלקת" שמזכיר שהחיים יכולים להפחיד בכל מיני צורות ("אתה מתעורר מוקדם, לא כמו שתכננת - וזה כבר מתכון לאסון. אתה עלול לחייך יותר מדי"). כמו אנדרטה לא גמורה, שמדגישה את מה שלא השלים את ייעודו, "חייך עכשיו" הוא מזכרת יפהפייה. הוא עוד לא שקע, כמו ששום דבר עדיין לא הגליד, אבל כבר עכשיו אפשר לקבוע שהוא מכיל כמה מהקטעים הטובים של בלחסן בקריירה שלו.
אחד מהם הוא השיר הפותח, "זהובת השיער", שיר אהבה נהדר שבו סצינה אופיינית, האהובה נוסעת ובלחסן נשאר לבדו, תוהה איך ימלא את הזמן. יש כאן כמה מהשורות הכי יפות ומרגשות שכתב כמו "כל כך הרבה מילים כמו גוויות של נמלים שחורות על הדף" או "אני טיפש, חולה, עצלן ודפוק בראש והיא אוהבת אותי", "אני מתחבא בה מהעולם השנוא, מהתקרה שמתפוררת, מפירות רקובים" או "הזקן הדבלולי והמטומטם שלי שמכסה פנים של ילד בן שש-עשרה שמזדקן במהירות האור". זה לחן של האח ידידיה, שגם מנגן כאן בקלידים מהפנטים. ידידיה בלחסן, מוזיקאי בעצמו, דומה פיזית לאחיו הגדול להדהים. הוא גם נשמע קצת כמוהו (ואפילו שר נקי יותר). "חייך עכשיו", אלבומו האחרון בהחלט של גבריאל בלחסן, מסתיים כשידידיה שר את מילותיו של השיר שנושא את שמו ונכתב עליו - אבל בהיפוך גאוני הוא מכוון עכשיו אל האח הגדול, עושה איתו חסד אחרון. "והבוקר יעלה ותזרח השמש, ויתגלה לי המראה: חיוך קטן פשוט, פשוט, פשוט".
שיר אחד בשבוע
לכבוד הרשעת אולמרט, ולכבוד הסיאוב, ולכבוד המירוץ לנשיאות, ולתפארת מדינת ישראל. אין מה להוסיף.