פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קשוב מאוד 36: דודו טסה ונינט טורפים את הבמה

      כשדודו טסה עלה לבמה וביצע שירים מהרפרטואר העיראקי המשפחתי, הוא עורר התפעלות. כשנינט הצטרפה אליו לביצועים, נסחטו תשואות מהקהל. טור מוזיקה ישראלית על ערב מושלם

      דודו טסה (ניב אהרונסון)
      דודו טסה (צילום: ניב אהרונסון)

      בעיתוי משונה משהו, כשלוש שנים אחרי צאתו, העלה דודו טסה אמש (שלישי) בתיאטרון נגה ביפו מופע המבוסס על "דודו טסה והכוויתים" - אלבומו עטור השבחים בו חידש את שירים מרפרטואר המוזיקה העיראקית של סבו ואחיו, דאוד וסאלח אל כוויתי. בגרסאות לשיריהם של האחים, שהיו לשם דבר בעירק ולשום דבר אחרי שהיגרו לישראל, היה מעשה של מחווה ותיקון בעבור דור שלם של אנשים שזהותם התרבותית ומעמדם נמחקו בארץ הקודש. בינתיים, טסה הוא אחד המייצגים הכי מרתקים של דורו במוזיקה הישראלית, בשילוב הרענן שהוא מציע כבר שנים בין מוזיקה מזרחית לבין רוק כבד ואלקטרוניקה. מאז הכוויתים הוא הוציא עוד אלבום משובח ("סחרחורת", שהיה משכבר אחד מאלבומי השנה של וואלה! תרבות) ואוטוטו הוא מוציא אחד חדש (ששיריו בלטו בהיעדרם אתמול). עכשיו, לרגל סיבוב הופעות בארצות הברית עם שירי הכוויתים, הוא העלה אותו באופן חד פעמי גם כאן.

      את הערב הוא פתח עם "תאדיני" היפהפה והשקט, והוא ביצע אותו - ואת השירים הבאים אחריו (למשל "רוחי תלפת" קורע הלב) - בדייקנות מעוררת התפעלות. ההרכב המשובח שלו (בראשות ניר מיימון, שותפו החייכן ליצירה) שכלל גם קאנון לצד כינור, ויולה וצ'לו, מחשב וכלי הקשה, הביא לשלמות את הנגינה של השירים, משל היה זה רסיטל מעונב באולם קונצרטים ולא הופעת רוק. רוצה לומר: משהו שם היה - לפחות בהתחלה - מדויק מדי, נקי מדי. קצת מוזר לכתוב על הופעה שהנגנים ניגנו טוב מדי, זה כנראה לא דבר רע כל כך אחרי הכל.

      דודו טסה (ניב אהרונסון)
      מחווה עבור דור שלם של אנשים שזהותם התרבותית ומעמדם נמחקו (צילום: ניב אהרונסון)

      את הערב הוא פתח עם "תאדיני" היפהפה והשקט, והוא ביצע אותו - ואת השירים הבאים אחריו (למשל "רוחי תלפת" קורע הלב) - בדייקנות מעוררת התפעלות. ההרכב המשובח שלו (בראשות ניר מיימון, שותפו החייכן ליצירה) שכלל גם קאנון לצד כינור, ויולה וצ'לו, מחשב וכלי הקשה, הביא לשלמות את הנגינה של השירים, משל היה זה רסיטל מעונב באולם קונצרטים ולא הופעת רוק. רוצה לומר: משהו שם היה - לפחות בהתחלה - מדויק מדי, נקי מדי. קצת מוזר לכתוב על הופעה שהנגנים ניגנו טוב מדי, זה כנראה לא דבר רע כל כך אחרי הכל.

      הקונטראסט הזה הודגש על רקע התפאורה: מצד אחד יפו, המקום המושלם לקוסמופוליטיות שמתבטאת כל כך יפה במופע, ומצד שני אולם תיאטרון מכובד וצופים מבוססים ובורגנים, ישובים בכסאותיהם הנוחים ומתפקעים מנחת. זה רק מתבקש לחשוב כמה מושלם המופע הזה היה יכול להתקיים בעמידה, ואפילו במופע חוצות גדול. אם לסכם, זה היה טוב, טוב מאוד, אבל משהו היה קצת חסר.

      דודו טסה (ניב אהרונסון)
      טרפה את הקלפים. נינט טייב (צילום: ניב אהרונסון)

      ואז, באמצע הערב, הגיעה נינט טייב ופשוט טרפה את הקלפים, בביצוע שומט לסתות לשיר "אשרב כאסכ ותהנא", ששרה באלבום כרמלה טסה, האם. טייב פתחה את הגרון והזכירה שוב שהיא המבצעת הטובה בארץ, וסחטה תשואות מהקהל. נדמה לי שזאת הפעם הראשונה מאז "ים של דמעות" שהיא מתקרבת לחומרים כאלה בצורה לא אירונית, ועכשיו ברור מתמיד כמה זה חבל וכמה נפלא היא יכולה לשיר בסגנון הזה, וגם כמה גדל הביטחון העצמי שלה כאמנית. זאת הייתה נקודת המפנה של הערב, ומרגע שהיא הגיעה כולם השתחררו - טסה הרשה לעצמו יותר, הקהל הגיב בהתלהבות, ומהופעה טובה מאוד - הערב הפך למושלם.

      אחרי השיר הבודד עם נינט הגיעו שלושה עם המאסטר יאיר דלאל, וטסה עשה לו הרבה כבוד. כבוד שמאוד מגיע למוזיקאי העצום הזה, חשוב לומר. חמוש בעו?ד (ומאוחר יותר בכינור), דלאל שר עם הלהקה שני שירים שלו - "סולו ארק" שכתב רוני סומק ואת "סיגלה", אחד משירי האהבה הכי יפים של השנים האחרונות (באופן מדהים, אלה היו שני השירים היחידים בעברית בערב) - ואת "ו'ין יא גלוב". הוא וירטואוז אמיתי, אבל יותר מזה דלאל הוא איש שמשרה אווירה רוחנית של המוזיקה שלו, הופך אותה לאיזה מן אגדה רחוקה קסומה ומהורהרת. ללהקה זה עשה נפלא, וההתלהבות הורגשה על הבמה (ושוב, בפנים החייכניות של ניר מימון). אחרי שהוא ירד, טסה המשיך להפליא עם "פוג אל נחל" שהתקבל בהתלהבות רבה, ופתאום החלו יותר ויותר אנשים לקום ולרקוד (עדיין מעטים יחסית, ובכל זאת).

      בכל זאת כמה מילים על טסה עצמו. הערב הזה הראה פעם נוספת שהוא ווקאליסט נפלא, גיטריסט נפלא, ופרפורמר נפלא. הוא זז על הבמה, רוקד, נהנה, מלהיב את הלהקה מסביבו (וכל החגיגה הזאת נעזרת בווידאו מוצלח ובתאורן ענק - רונן בן עמי). כוכב רוק אמיתי. חבל קצת על ההחלטה שלא לפנק את הקהל לפחות בהדרן באחד הלהיטים שלו בעברית, אפילו מהאלבום החדש המתקרב. אבל זה רק עניין זניח בערב אחד ענק.

      כמה מחשבות על השיר האחרון של אריק איינשטיין

      לפני שבוע יצא השיר "אדם בחדרו", מהאחרונים שהקליט אריק איינשטיין בחייו. זהו לחן של גיא בוקאטי, שותפו האחרון ליצירה, למילים של המשורר אברהם חלפי, מתוך הוצאה מחודשת לאלבום המופת "משירי אברהם חלפי" (של "צער לך" ו"עטור מצחך" ו"סתו יהודי" ומה לא) שאמור היה לצאת בקרוב. חלפי היה ידידו של אביו של איינשטיין, יעקב, שהיה כמוהו שחקן בתיאטרון האהל. "אדם בחדרו" מהדהד כמה שירים מאותו אלבום ומשתלב בהם יפה: התוכי של המשורר הוא כמובן התוכי יוסי האומלל, שמותו ידוע מראש (והוא סיפור בפני עצמו); ויש גם רגע אחד, בית אחד שהולך ככה: " ה?ד??ל?ת פ??ת?א?ם ת??פ??ת?ח, ו?י?כ??נ?ס ה?ג?ו?ר?ל. מ?י יו?ד?ע? מ?ה צּ?ב?ע ב??ג?דו?, א?ם י?פ?ה הו?א ו?א?ם מ?גא?ל", והסצנה - כמו גם הטקסט והשירה של אריק איינשטיין מזכירה מאוד את הזעם הקדוש של איינשטיין מ"שיר על יונה בחלוני", כשהוא שר: "אל תלעגו לרש, אם לבן הוא ואם כושי. יש בו במי שחלש מן האנושי אנושי". עם זאת, בעוד שהאלבום ההוא היה אלבום בלוזי מאוד, "אדם בחדרו" הוא בלדת רוק שמזכירה את הקו של איינשטיין בכמה שירים בעשור האחרון לחייו, כמו "יומן מסע" אבל בעיקר את "מעבדות לחירות". זה די מדהים שאיינשטיין נשאר, גם באחרית ימיו, נאמן ומחויב לסגנון הרוקי הזה, לסולואי הגיטרה האלה, במקום למשל ללכת לסגנונות אקוסטיים יותר. עניין אחרון הוא כמובן ההקשר המצמרר שבתוכן השיר, בו יושב אדם בחדרו ומחכה לגורל שיבוא וייקח אותו. איינשטיין לא שר את השורות המבעיתות האלה באימה, כי אם בקבלה ורוגע, כמו מקבל את הגורל הזה בשמחה. השיר כמובן יפה. הטקסט נפלא ואריק הוא אריק הוא אריק. האם ההקשר הוא זה ההופך אותו למצמרר או שמא היה כזה גם בלעדיו? אני מאמין שהאופציה השנייה היא הנכונה. אוי הגעגוע.

      שיר אחד בשבוע: פרידה משמוליק ארוך

      ואם כבר מיתות ופרידות, השבוע מת עוד אחד הנפילים שהיו קשורים באלבום של החלונות הגבוהים. שמוליק ארוך, נגן בס וגיטריסט, איש סאונד ומורה לנגינה, מת בגיל 72, אחרי שהשתתף בכמה מההקלטות החשובות של הרוק הישראלי - ביניהן "ששת", החלונות הגבוהים כאמור, ושני אלבומי המופת של איינשטיין "שבלול" ו"פוזי". אחת הפנינים שהשאיר אחריו היה הסולו שלו ב"היה היה", מהשירים המרתקים של איינשטיין. ב-2009 ארוך סיפר כך לכתב וואלה! תרבות ניר שחק. "סולו הגיטרה ב'היה היה' זו לדעתי הפעם הראשונה שהקליטו גיטרת פאז בישראל. קמינסקי (המתופף אהרה'לה קמינסקי, נ.מ.) הביא לי את הגיטרה הזאת מ'חלילית'. לא ידענו מה לעשות איתה, זה היה משהו חדש בשבילנו. אז התחלתי להתאמן איתה ובעל האולפן שהיה צולע כזה, דידה מחדר הבקרה ואמר 'מהאולפן שלי לא יוצאים צלילים כאלה, יחשבו שהציוד שלי מקולקל'. בסוף הצליחו לשכנע אותו. לקחתי את הטקסט, ניסיתי להתלבש על המילים וברגע אחד זה יצא לי מבפנים. אני לא יכול לשחזר אותו גם אם יבקשו ממני. אחר-כך הוצאתי מהגיטרה פידבק שליווה את כל הצעקה של אריק. פשוט כאב לנו על זיגי (הפסנתרן זיגי סקרבניק, שניגן איתם בחלונות הגבוהים ומת צעיר, ולו הוקדש השיר, נ.מ.). ממש ראינו אותו נגמר". יהי זכרו ברוך.