מזון לנשמה: "המסע המופלא של אהרוני וגידי על דרך המשי" היא לא עוד תוכנית אוכל

השנים האחרונות הכניסו לעולם שלנו (דרך הקולנוע בעיקר), מושג חדש, קולע, ונאור באופן מרשים – Bromance. הכוונה בברומאנס היא לחברות אמיצה בין שני גברים, שבדרך כלל נוצרת על רקע חוויה משותפת ומחזקת. הייתם אולי מצפים שדווקא כאן בישראל, על בסיס הרפתקאות צבאיות מגבשות וחוויות כמעט-מוות, המושג יתפוס טוב יותר, אבל נסו לומר לחיילים בגולני שמה שיש ביניהם זו "רומנטיקה חברית אפלטונית", ונראה איפה תגמרו.

"המסע המופלא של אהרוני וגידי" (ימי רביעי, ערוץ 10) הוא בדיוק הגדרת הברומאנס כהלכתו – שני גברים לא צעירים, מקלישי פדחת, עם משפחות וחיים מסודרים ומהוגנים, שיוצאים למין טיול-אחרי-צבא משותף, אבל עם מטרה מוגדרת – מסע בעקבות הבצקים, הכיסונים והפסטות שיש לדרך המשי העשירה להציע.

נקודת הפתיחה, לא נשמעה מבטיחה במיוחד למען האמת, עם פרומואים מאולצים שמשדרים גידי גוב נרגן מדי ואהרוני מתנשא מדי. חוץ מזה, נראה היה שהמסע המופלא הזה סובל משעת שידור לא קלאסית במפגיע – תוכניות אוכל מתאימות לשעות הבוקר המתות, או לפני הפריים טיים, לקצת ריפוד קיבה לפני שאנחנו נחנקים עם ארוחת הערב מול מהדורות החדשות המבאסות. אמש, אחרי דכאון המחץ מפורר הרומנטיקה שהוא העונה השנייה של "בטבעת זו", נראה היה שכל מה שהגיוני לעשות זה לנסח הסכם טרום נישואין, או לוותר כליל על התענוג שבמוסד. במקום זה התחיל הפתיח העולץ של "המסע המופלא של אהרוני וגידי".

המציאות, שלא כהרגלה, קיימה דווקא עונג לא צפוי. ישראל אהרוני הוא אחד ממתווכי האוכל הכי מוצלחים שיש לנו בישראל – עם נסיון בן שנים בתוכניות בישול שונות, הוא ידען, רהוט, אמין ואוהב אוכל באמת ובתמים. אי אפשר לזייף דבר כזה. גידי גוב, גם הוא לא בתול תוכניות אוכל, הראה שוב שהצליח לעשות מעבר חלק לחלוטין מהצעיר ההיפר-קולי שהוא היה למעין וודי אלן חמוד – אשכנזי היפוכונדר, שנון, וכן – קצת נוירוטי, אבל היי, מי מאיתנו אינו קצת כזה. חלוקת התפקידים בין השניים טבעית לחלוטין, והם משלימים זה את זה בלי מאמץ – אהרוני הוא שקול ודידקטי וגידי גוב מזכיר שהוא אחד האנשים הכי נעימים, מצחיקים ואינטליגנטיים על המסך.

לכן, למרבה ההפתעה "המסע המופלא של אהרוני וגידי" היא לא רק תוכנית אוכל, בטח לא עוד אחת מהן. מעבר לזלילות מעוררות הקנאה של השניים שמנשנשים כיסונים ממולאים במילויים מסקרנים, הם מנהלים מסע אנתרופולוגי באחד האיזורים הכי מרתקים בעולם, אבל עוד חשוב יותר מזה – הם חושפים משהו מהפגיעות שלהם כבני אדם: מדברים על הגיל המתקדם, על פחדים, על היחס שלהם לעולם.

השלווה והזרות של העולם המזרחי שסביב גוב ואהרוני חושפים את המערביות האינהרנטית שלהם, ומציבה אותם כמין חייזרים שחווים את העולם בפעם הראשונה. כשבסוף הפרק, גידי גוב שר בהתרגשות שחווים רק נוכח תחושת החיות המועצמת בחו"ל, את "אדם בלילה בעיר זרה" כבר היה ברור - אנחנו לגמרי איתם, כי אי אפשר לעמוד בפניהם.