מאסטר כיף: עם סיום העונה של "מאסטר שף"

ישנם אנשים שסופרים אוכל במושגים של קלוריות ובכמה כל ביס עולה להם. האנשים האלו מחמיצים את העובדה שקלוריה היא לא עונש על זלילה אלא יחידת חום. והחום הזה – אם להיות קצת אייל שני לרגע – הוא שמפעיל את המנוע שהוא האדם, בטח שאת הגוף שלו, ואם מתמזל לו אז גם את המנוע לנפש שלו. במקרה של "מאסטר שף", שהעונה הראשונה שלה הגיעה אמש (שבת) לסיומה, האוכל הוא זה שמניע את נפש הישראלי ההומייה – יהודי, ערבי, עולה חדשה, עקרת בית, איש הייטק – כי, בפרפראזה על השיר ב"קזבלן", כולנו ישראלים וכל כך רעבים.

"מאסטר שף" היא ישראל וישראל היא "מאסטר שף". זה לא טוב או רע, זה פשוט ככה. מהפתיחה המצחיקה של פרק הגמר, בה הודלקו זיקוקים והשופטים נעלמו בתוך עשן שעירפל אותם מהמצלמות, ועד הסיום מוצף הקונפטי שנראה כמו כל חתונה/ בר מצווה/ טקס סיום קורס צבאי – "מאסטר שף" הצליחה להשתחרר מהמנדט הבריטי ולעשות גיור מוחלט לפורמט המקורי של BBC.

שלישיית הגמר החמודה כללה (איך לא) את סמדי בומבה שהפציעה לחיים שלנו עם פרח שגדול כמו כל פרצופה ועם המז'וז'ין שלה; את אלקנה הכבאי האשקלוני יפה הריסים שעשה קסמים ללחם האחיד; ואת אינה הנסיכה הרוסייה שלקחה את הגמר וזכתה בתואר ה"מאסטר שף" הראשונה של ישראל ובמטבח מעוצב ומצוייד. מפתיע שהפרס לתוכנית הוא בסך הכל ערימה של אלומיניום ומכשירי חשמל, אבל אין מה לדאוג – קשת כמו קשת עוד תדע לסחוט את הפרה המניבה שהיא "מאסטר שף" וסביר מאוד להניח שאינה לא תישאר "אינה, סטודנטית, הרצליה פיתוח" עוד הרבה זמן. הימור נינוח למדי הוא שהזוכה טובת המראה תשב כבר היום בצהריים במשרדי אבי ניר כדי לתפור תוכנית למידותיה הפוטוגניות.

ישראל, שנמצאה במשך שנים באיחור לא אלגנטי מהמתרחש על המסכים הקטנים באירופה וארצות הברית הדביקה את הפער, וההוכחה היא שמשתתפי "מאסטר שף" למדו לדבר ריאליטית בזריזות מפליאה כאילו היתה זו שפת אימם האבודה. הם כולם עושים זאת בשביל לתת השראה לאנשים בבית (כאילו שעד לפני שניה לא היו הם האנשים הקטנים בבית); הם באו בשביל לעשות משהו עבור עצמם; והם לא כאן בשביל לעשות חברים.

ועדיין, אפשר לראות שאנחנו בלבנט. למרות האכזבה המסוימת מחומרי הגלם הפושטיים של הגמר – איפה פטריות הכמהין, איפה הלובסטרים יפי המראה, איפה הקובה ביף המושלם, הפירות האקזוטיים והווניל מדגסקר? במקום זה קיבלנו עוף, עדשים, חציל וגזר. בסדר, 35% רייטינג לא מגיעים מלהרגיז ולבלבל את צופיך בנפנוף שרימפס או אפילו יין מירין. בתוך עמנו חיה ההפקה, ועמנו מעדיף יותר טחינה ופחות קרם פרש. לגיטימי.

איך עוד יידעו החייזרים שהגיעו ל"מאסטר שף" ישראל? זה פשוט. כמות האמוציות שהיתה בתוכנית הגמר (כמו גם לאורך העונה כולה) לא היתה מביישת שום חתונה – דמעות, נשיקות לחות, גרונות חנוקים וחיבוקים קבוצתיים. אבל הרגע המרגש מכולם לא היה קשור דווקא לתחרות עצמה אלא לאחורי הקלעים של התוכנית, שידעה סערות דרמטיות במיוחד. "מאסטר שף" היתה מתחילתה ועד סופה הצלחת רייטינג מסחררת, שהביאה איתה, כמו כל מסחטת צומי, גם לא מעט שערוריות נלוות שהשאירו טעמי לוואי.

ראשונה היתה הפרידה החפוזה מרפי אדר שעזב/הועזב על רקע מעורפל של התנהגות לא הולמת (שמעולם לא הוסברה כראוי על ידי קשת, ואת הדיה קיבלנו רק בהשתלחות הפרועה באיציק, המתמודד האומלל שהגיש קרפצ'יו על תמונת מגזין של אישה). אחריה, התפנו העיתונים לעסוק באופן אקססיבי במטרה הפיוטית אייל שני. לשיא של זה נחשפנו בסוף השבוע האחרון, כאשר החליטו בידיעות אחרונות לפצוח בוונדטה נגד האיש ופועלו לאורך השנים. בין אם הדברים שהוצגו בכתבה נכונים יותר או פחות, מכל המהלך הזה נודף ריח רע של התחשבנות אישית ונסיון לכרסם בקרסוליים של קשת.

וכך, רגע לפני הכרזת הגמר, בחר חיים כהן (אחד האנשים המלבבים יותר על המסך הישראלי) לא רק להודות לעמיתיו מיכל אנסקי ואייל שני אלא גם לומר לאחרון: "אתה עובר ימים לא פשוטים, ואנחנו אוהבים אותך ומאחוריך. אתה בעצמך אומר שמהמקומות הכי קשים יוצאים הדברים הכי טובים". המחווה הזו היתה יפה וטעימה ממש כמו המנה הזוכה, והיה בה מימד ישראלי לא מקולקל, שעוד לא לגמרי אימץ את הזיוף של הריאליטי. עם כל הכבוד לזוכה המתוקה ולמטבח המצוייד שלה, זה היה השיא של "מאסטר שף" ישראל, ומבחינתנו – שהעונה הבאה תתחיל כבר מחר.