אל תיסע מפה: וואלה תרבות מצדיעה לגידי גוב במלאת לו 60

בפברואר 2009 פורסמה בוואלה! תרבות הביקורת על האוסף המשולש של גידי גוב. כיוון שהאוסף הזה סיכם היטב את פועלו המוזיקלי של גוב וכן היתה בה מסקנה סופית ועגומה - לאחד הזמרים הגדולים בישראל לא נשאר קול לשיר בו. לכן, נראה שלא היה טעם להתייחס שוב לפועלו המוזיקלי עם הגיעו לגיל 60.

הצלחתו של גוב להפוך לפיגורה משמעותית בתרבות הישראלית נבעה מהיותו הרבה יותר ממוזיקאי: גוב הוא בדרן, Entertainer במובן הקלאסי של המונח, שמשלב יכולות משחק, מראה מצודד ואינטליגנציה. לכן, לכבוד יום הולדתו שחל היום, ערכנו מסע בין שש אפיזודות לא מוזיקליות במובהק של גוב, כדי לנסות ולהבין את סוד הקסם של האיש שדמותו נטועה עמוק-עמוק בקולקטיב הישראלי.

לא נותר בדל סצנה בסרט שלא נותח אינספור פעמים ותפקידו של גוב בסרט הוא כבר מזמן שילוב של קאלט וחומר לאקדמיה. אם לא היו מקרינים את הסרט הזה כל כך הרבה, אפשר היה לנסות להיזכר בו ולהשוות את הגבר לבן השיער והצרוד דהיום לסמל המגניבות דאז, בשיא כוחו, עם גרוב וסטייל שהחל ב"הלהקה" ומוצה באופן מדייק ומהנה ב"דיזנגוף 99". אז מה כן? אם כבר מתכננים "חגיגה בסנוקר 2" ו"גבעת חלפון אינה עונה" אפילו בלי פולי; אי אפשר שלא לחלום על ענת עצמון, גלי עטרי וגוב באותו חדר, גם נודה על האמת - זה כבר לא יהיה באותה מיטה.

להיכנס ליומן של גידי גוב מסוף שנות ה-70 נראה כמו עניין מסובך להפליא. לצד הקריירה המוזיקלית המגוונת והקריירה הקולנועית, גוב נכנס לגוב האריות של הערוץ היחידי בטלוויזיה – "זהו זה". שם, במקום להפוך לגלגל רזרבי בין מושונוב, בראבא ודליק ווליניץ (מי היה מאמין), גוב ביסס עוד יותר את מעמדו בתוכנית, עם שלל דמויות (חלק מחבורת הזקנות, "המסכנים" עם שלמה גרוניך לבוש כמלאך), רובן צעקניות ("מכיר את נפוליאון בונפרטה הלא קיסר?") באופן חינני. גוב נשאר ב"זהו זה" בתקופות היפות שלה, מההתחלה כמעט (1979) ועד התקופה החשובה ביותר של התוכנית במלחמת המפרץ.

הרגע הגדול באמת של גוב במיינסטרים: תוכנית אירוח אמיתית, לפי כל הכללים: מונולוג, אורחים, ראיונות עם שאלות בכפית ונאמבר מוזיקלי בסוף, לרוב עם גוב עצמו בימים שעוד יכול היה לשיר. רגעי קאלט בתוכנית (ריטה מזנקת על השולחן של גוב ההמום וצווחת עליו "לא היית בהופעה שלי!") ואפילו ביצועים שהפכו ללהיטי התקופה ("איזה אחלה עולם" עם מאור כהן, "הכל בגלל האהבה" עם אהוד בנאי). ההעתקה מתוכניות המקור מארצות הברית היתה כמעט מוחלטת (כולל בדיחות על המתופף, אלון הלל כמובן), אבל בגלגולה הראשון, "לילה גוב" היתה רצועת פריים טיים מכובדת שליד תוכניות כמו זו של אברי גלעד, אפילו אפשר להתגעגע אליה.

לקח לגידי גוב זמן עד ששיקם את מעמדו הטלוויזיוני, עם ירידתה של לילה גוב בסוף שנות ה-90. ובתחילת שנות ה-2000 הוא עשה זאת בערוץ 8 של הכבלים, עם תוכנית האוכל החיננית שהביאה שוב למסך את האיכויות המוכרות של גוב: נעימות, שנינות, סקרנות ואותו חן שהופך אותו לאדם שתמיד מעורר עניין, בכל מה שהוא עושה. ב"גידי גוב הולך לאכול" היה אפשר לפגוש מחדש משהו מגידי הצעיר: מלא תשוקה, חוסר בושה בריא, אוהב אנשים ומקומות חדשים, ונותן את התחושה הקסומה שאם אתה וגידי נתקעים במעלית, תצאו ממנה כחברים הכי טובים.

יש פורמטים שאפילו הכישרון של גוב לא יכול להכיל ותוכניות הבוקר הן בית קברות טלוויזיוני, בוודאי לגוב שנראה מנומנם מול כותרות העיתונים, האורחים שלא הכיר וגם בביצועי הנאמברים המיותרים, שם צרידותו הקבועה וכחכוחי הבוקר לא היטיבו עמו. עזיבתו את הפורמט היתה צעד הכרחי למהלך שלא היה צריך להתבצע מעולם, ואת שעות הבוקר צריך להשאיר לאנשים שאוהבים לזעום או להתחנף תוך חצי שעה מרגע שהתעוררו. גוב, זה ברור – הוא לא זה ולא זה.

אחרי למעלה מ-35 שנות קריירה, מצא עצמו גוב בדיוק במקום הנכון – כועס וזועף אך לא מריר, ב"הנרגנים", הסדרה המקסימה ששודרה ב-yes ובה היגג גוב באין מפריע על הנושאים שבאמת מציקים לו. "הנרגנים" הוא בדיוק הדבר שגוב בגילו ובמעמדו צריך לעשות מדי פעם בפעם, כדי שלא להתקבע מצד אחד על מי שהוא אינו (כלומר כוכב רוק עם אפיל הוליוודי) ומצד שני להזכיר לכל מי שזקוק לתזכורת שאין בישראל עוד הרבה אנשים מגניבים כמוהו.