ארוחת מלכים: חצי הגמר

אנחנו יכולים לדבר שעות על איך ששני המתחרים על התואר הם בעצם קומבינציה מושלמת ושהשילוב ביניהם יצר את תוכנית האוכל הטובה ביותר ששודרה עד היום בישראל, אבל מגיע השלב שבו חייבים לקבל החלטות קשות.

לאורך כל שנות העשייה הרבות שלהם, גם כהן וגם אלפרט נמנעו כמעט לחלוטין מלקחת חלק בתוכניות שמעורב בהן תוכן שיווקי אגרסיבי, מה שוודאי תרם לעובדה שהיא לא התברגה לפריים טיים של הערוצים המסחריים ואילו לו לקח המון זמן עד שהגיע לשם (וגם אז הוא דאג שבתוכנית התוכן השיווקי יהיה סביבו, אך לא ייעשה ישירות על ידו).

אספקט נוסף ממנו אלפרט כמעט ונמנעה לחלוטין במשך כל הקריירה שלה הוא ההובלה. ברקורד שלה מאות הופעות טלוויזיוניות בשלל תוכניות, ברובן היא שופטת, מגישה פינה או מפרשנת. ב-2006 היא הגישה את "צו בישול" בערוץ 2, וכיום, את התכנית (המצוינת) על בישול אסיאתי בערוץ 10 וסדרת התכניות ביפן המשודרת בערוץ האוכל, ערוץ נישה עם מעט חשיפה. למרות הגיחות הללו לפרונט, אין ספק שחיים כהן ואוכל נאמרים בנשימה אחת אצל כל צופה טלוויזיה ישראלי, בניגוד לאלפרט, שנוכחותה, אם נשאל את הצופה הממוצע, פחות מובנת מאליה.

בסופו של דבר, ולמרות העובדה המשמעותית שאלפרט היא הטאלנטית היחידה ברשימה שממגנטת את המצלמה (צריך להודות שאם היתה אפשרות לצפות במתמודד אחד בלבד שייתן ביס ויתמוגג, זו היתה היא), חיים כהן הוא מי שהנהיג את "שום, פלפל ושמן זית", אבן דרך משמעותית (אם לא החשובה ביותר) בחינוך הקולינרי בטלוויזיה הישראלית.

על התרומה הזו אנחנו מעניקים לכהן בונוס וממשיכים איתו לגמר.

התחרות היתה קשה. התרומה של אהרוני אדירה, התוכנית הנוכחית שלו מצוינת ואנחנו בטוחים שהרבה יותר אנשים יודעים מי זה אהרוני בהשוואה לאייל שני, אבל אנחנו עם הפילוסוף.

למרות סדרה מרתקת כמו "דרך האוכל", אהרוני מסמל עבורנו את תוכניות הבישול הקלאסיות והשמרניות (פירוט מרכיבי המנה, הכמויות, אופן ההכנה, "חבל שאי אפשר להריח בטלוויזיה", "אמממ, טעים", "את המתכון המלא תוכלו למצוא באתר האינטרנט" וכיוצא באלה). ברור לנו שזה נובע בעיקר מהוותק שלו ומאינספור מפגשים ופינות שהפכו אותו למותג וסמל, שגדולים הרבה יותר מהז'אנר בו אנחנו עוסקים. עם הופעות מקבילות בשלושה ערוצים לפחות, התארחויות כמעט בכל תוכנית בידור, שיתוף פעולה מלא הומור עצמי עם פרודיות ותקופה קרחניסטית במועדונים, ישראל אהרוני עשה את שלו ואף יותר מזה. לכן, אנחנו מרגישים נוח להיפרד מהאדמו"ר בחצי הגמר ולתת את הניצחון לאיש שהביא משהו אחר ושונה לתוכניות הבישול.

אפשר לגחך עד מחר על הפיוטיות של אייל שני ולהמשיך לטעון שמדובר בעצם בציניות, שנועדה לטשטש גבייה של עשרות שקלים על פרוסת לחם עם שמנת חמוצה ועגבניה, או על סלק פרוס ושרוף. בין אם אתם מאמינים לו או לא (ואנחנו לגמרי בטוחים שהוא אותנטי), אי אפשר לחלוק על העובדה ששני לא עושה תוכניות בישול אלא עושה טלוויזיה. בזכות חברות ושותפות עסקית עם הבמאי שחר סגל (אבל לא רק), הצליח שני לקשור בין מיניות, זוגיות וילדים לאוכל ב"אוכל למחשבה" המופתית, ושינה את כל מה שאנחנו יודעים ומבינים על מקור הדברים שאנחנו מכניסים לפה בסדרת הדוקו "איפה האוכל".

גם בתוכניות יותר קונבנציונליות שני הצליח להביא משהו אחר וחריג למסך: אפילו בהופעתו כבן זוגה של מירי חנוך ב"מחוברות", הוא משכיל להכניס את העמדה הבלתי מתפשרת שלו במטבח לפנתיאון ("הילדה ביקשה חביתה, לא קרעי חביתה!"). חפשו אותו מארח את גידי גוב באיזה ספיישל חגים בערוץ 10. כל שף ודאי היה מפזר מעט רימונים ופירות העונה סביב הצלי במרכז שולחן החג המעוצב, אבל שני התעקש להוציא לאורח שלו סנדוויץ' מגוחך בגודלו. "אבל איך אני אוכל את זה?", שאל גוב המסכן. "אתה תסתדר כבר", ענה השף. כאמור, אחר, מעניין, חריג וגם מאוד טעים (אבל זה כבר לטורניר אחר).

כיוון שאנחנו לא יודעים להיות פיוטיים כמוהו, נאמר בפשטות: אייל שני עולה להגמר.