העונה השנייה של "בטבעת זו" בהנחיית גלית גוטמן החזירה אלינו את מי שהתאמצנו לשכוח או להדחיק - האישה החמוצה. החמוצה לא תמיד היתה כזו: היא היתה צעירה ומלאת חלומות, נשבעה שלא תהיה כמו אמא שלה. השנים, המשכנתא, הבעל והילדים, או סתם ידו הקשה של אללה כל אלו מחקו לה את החיוך, שינו את האינטונציה שלה למרירה וצדקנית והוסיפו לה קוי עצב ששום בוטוקס לא ימחק.
האישה - תמיד אותה אחת - גם אם היא נראית חיצונית אחרת, היא זו שאומרת משפטים כמו "טוב נו, ככה זה בחיים" ומצופפת את הראש אל בין הכתפיים. היא מנסה, זה לא שלא היא מתאפרת, מקפידה על צביעת שורשים, מדי פעם עולה בה גל של נוסטלגיה אופטימית והיא מנסה לתקן; אבל בעצם כבר מאוחר מדי בשביל החמוצה, בדרך כלל הטלוויזיה תראה לנו שהיא לא באמת הולכת להשתנות.
נכון הוא שנשות "בטבעת זו" חושפות עצמן בפרשות דרכים פרטיות, קשות וכאובות; אבל גם לזה אין צבע אחד, גישה אחת, ודרמה ארוכה ונטולת הומור. עובדה למשל, שגלית גוטמן המפתיעה והחשופה בסדרה, מצליחה להוציא מעצמה עוד גווני רגש גם כאשר היא מדברת בכנות על חוויות אישיות דומות. כלומר, כך מוכיחה גוטמן המקסימה והלא חמוצה כלל, שהמשוואה אינה משוואה סגורה ופטאליסטית.
יש מעט מאוד שירלי ולנטיין כאלו שמתנערות מקורי חייהן האפורים וממציאות עצמן מחדש בטלוויזיה והקולנוע הישראליים; בדרך כלל נדמה שהייצוג היחיד כמעט של הישראלית היא כמי שהולכת ונכפפת תחת עול החיים. ולכאורה, בגלל נסיבות חייה, אין לה שום ברירה אחרת.
את האישה הזו אנחנו רואים מתייסרת ב"בטבעת זו", אבל לא רק, היא בעצם מוכרת לנו מכל מקום. היא דיתי (מיכאלה עשת) אשת ראש הממשלה מ"ילדי ראש הממשלה", שגם הדמויות של אלונה טל ובוודאי של גילה אלמגור, תרגום ישראלי לדמותה של ליביה סופרנו ב"הסופרנוס", נושאות חמיצות מובנית; היא מרגלית (רונה ליפז מיכאל) מ"אורים ותומים", היא נשות "שבתות וחגים", נשות "הבורגנים", עלמה זק ב"פלפלים צהובים" ואפילו "רמזור", בראי הגברים המושפטים שמככבים בה.
כשהיא לא מתוסרטת, החמוצה ערוכה כך מתוך החיים היא עידית שריג, אשתו לשעבר של רן שריג כוכב "מחוברים" שיופיה נמחק על ידי עיניה הכבויות, היא ליאת בר און מ"מחוברות" והילי עמנואל מ"מחוברות 2" על הטון המקונן שלהן. גם אם בחייהן הן אינן (רק) כאלו, בסופו של דבר מי שמגיעה אל המסך היא החמצמצה המוכרת לנו.
זאת, בעוד שהמקבילה של האישה האמריקאית והאנגלית, מוצגת על המסך הקטן בשלל וריאציות, איפיונים, רצונות ותשוקות מ"רוק 30" שמציגה ליז למון (טינה פיי) מלאת הומור ומודעות עצמית, דרך "כריסטין הישנה" שהכוכבת שלה (ג'וליה לואיס דרייפוס) היא אמנם מטורללת לא קטנה, אבל גם אטרקטיבית ומפתיעה. הדוגמאות לא מוגבלות לא רק לקומדיות ולא רק לסדרות מהשנים האחרונות, גם "עקרות בית נואשות" אינן נואשות באותו אופן חמוץ, וגם נשות "סקס והעיר הגדולה" הצליחו לייצר קשת של נשים שונות.
לעומת זאת, נראה שמרבית קברניטי הדיאלוגים והעריכה של הטלוויזיה הישראלית מתייחסים אל האישה כאל פצצת זמן מתקתקת שעד סביבות גיל עשרים וחמש מתנהלת כפרגית חשופת רגליים ונטולת דאגות, ואז בבת אחת היא מתפוצצת לכדי ערימה של קומפלקסים, שעון ביולוגי מטורלל, ועוינות עד אין קץ. יכול להיות שזה המיליטריזם והגבריות המובנית של החברה הישראלית, ייתכן וזו סתם עצלנות של כתיבת דמויות. ואולי פשוט התרגלנו? ובכן, אחרי שהגיעו לחלל וגם עברו קורס טיס, אולי הגיע הזמן לקחת גם את האישה הישראלית מהטלוויזיה צעד קדימה ולתת לה לחייך מדי פעם.