"גם אחרי שלושים שנות מחקר של נפש האישה, אין לי מושג מה נשים רוצות", אמר פעם זיגמונד פרויד, וקשה להאמין שאחרי ליל השידורים של אמש (שני) הוא יצליח לקבל תמונה ברורה יותר. ערוץ 10 השיק ערב על טהרת הנשים, שהתחיל ב"בטבעת זו" בהנחיית גלית גוטמן ונמשך ב"מתלהבת" בכיכובה של מיה דגן, ובסיומו טעמנו שוב מהמורכבות הבלתי ניתנת להבנה של המין היפה: מצד אחד הן רגישות ומרגשות, כנות ונוגעות ללב, אך במקביל אגוצנטריות ורדודות, היסטריות ומעצבנות. בסיום ערב שכזה - שזיגזג בין ילדותיות לבגרות, בין גיחוכים מטופשים לעומק רגשי - קשה שלא להזדהות עם הבלבול של זיגמונד ידידנו, ממיטב המוחות בהיסטוריה האנושית, שגם אחרי אנליזות מעמיקות שארכו עשרות שנים נותר תקוע עם אותה תהייה בסיסית שמאפיינת כל גבר: מה לעזאזל הן רוצות.
זה נפתח עם "בטבעת זו", סדרה דוקומנטרית בהגשת גלית גוטמן שדנה במורכבות של חיי הנישואין והציגה את הצד השקול של הנשים, את הרגשות האימהיים המוכרים לכולנו, כמו גם את הרצון האובססיבי לפשפש בנפש ולהתמודד עם הרגשות. אין מה להגיד, לפעמים אתן פשוט נפלאות. הפעם האחרונה שגוטמן הזילה דמעה על המסך היתה כשהיא נפרדה מעוד מועמדת שהודחה מ"הדוגמניות", אבל עכשיו אנחנו מקבלים גרסה בוגרת יותר של גוטמן, שעשתה את המסלול הנשי הטבעי והפכה לאימהית כמעט בעל כורחה. מתברר שזה לא היה פשוט. גוטמן משוחחת בעדינות עם המרואיינות, מגלה אמפתיה אמיתית, מקשיבה בעניין ומזכירה למה המין הנשי נתפס לעתים כתקווה של האנושות: כל כך הרבה רוך ואהבה, עם יכולת להיחשף ולהודות בטעויות, והכל מוגש בנועם ותוך כדי תמיכה כנה.
נחמד להיתקל מדי פעם במרואיינים בעלי מודעות עצמית, שמתבטאים באלגנטיות ובאינטליגנטיות. שוב מתגלה כוחה של המצלמה, כשכל המשתתפים חושפים מצוקה אמיתית, ושוב מתבררים ההבדלים בין הג'נדרים: בעוד הגברים מעט נבוכים ודבקים בשיטת החבר'ה מ"מחוברים" משמע חשיפה מוגבלת, שנעשית עם שליטה עצמית ועם התעקשות לשמור על פאסון הנשים פשוט יורות ללא הכרה, רק משתוקקות לפרוק את כל המטענים. כן בנות, בגלל זה אנחנו כל כך אוהבים אתכן, ובגלל זה כל כך נרתעים מכן.
מרוב ש"בטבעת זו" מנסה לרדת לעומק הדברים, חיי הנישואין ממש הצליחו לעורר אימה. לכולם יש בעיות, כולם מרגישים אבודים ולכודים, כולם מרגישים אכזבה, שובע וייאוש. איזה פחד. זוגתי ואני, שצפינו יחד במשדר, שילבנו ידיים בחוזקה, ונשבענו שאצלנו זה ייראה אחרת, רק שלא ניקלע לסיוט הבלתי נמנע הזה. המסקנה הסופית שלנו היתה ברורה: בינתיים לא עושים ילדים. למה להרוס? למה להפוך אישה צעירה וחיננית לאמא מתוסכלת?
את התשובה קיבלנו מהר מאוד, עם "מתלהבת" של מיה דגן, שהראתה את הצד האחר של המין הנשי - הקשקשני, האגוצנטרי והילדותי. האם זה מה שקורה לנערה שמסרבת להתבגר? האם זה גורלה של בחורה שמתעקשת לשמר את נעוריה? מי יודע, אולי אם דגן היתה הופכת לאמא מסורה, זה היה מוציא לה את כל השטויות התיכוניסטיות שעדיין תקועות לה בראש, אולי זה היה גורם לה לתעל את כישרון המשחק שלה זה שהביא לה השנה את פרס השחקנית המצטיינת של תיאטרון בית ליסין ואת פרס אופיר למחוזות בוגרים ורציניים, גם אם זה לא בפריים טיים של ערוץ מסחרי, גם אם זה לא משדר שעוסק באופן ישיר אך ורק בה.
רק מתוך כבוד ליוצרים ולמאמץ שהושקע לא אפרט יותר מדי את תחושות האי נוחות שהצפייה בסדרה גרמה לי. רק אציין שהיא לא הצליחה לגרום לי לגחך אפילו פעם אחת, ולמעשה רוב התגובות כללו בעיקר מלמולי פליאה ותדהמה על המוצר הלא רלוונטי הזה, שמחזיר את הטלוויזיה שני עשורים לאחור, ומבוזבז על ניסיון לשמר את הנעורים ולהלל את ההיסטריה הנשית. אני וזיגמונד מעדיפים את גוטמן.