אני לא מת על מחזות זמר. משהו בשילוב של עלילה קלושה, תפאורת בלינג-בלינג קיטשית, מוזיקה דביקה ופזמונים קליטים בצורה מוגזמת פשוט לא מתאים. ב-"Book of Mormon", הלהיט הגדול של השנה בברודוויי (היו כבר מבקרים שהגדירו אותו "המיוזיקל הגדול של המאה"), יש את כל אלו ובשפע. ובכל זאת, אתה מוצא את עצמך קם בחמש בבוקר של יום שבת בניו יורק, מגשש את הדרך לסאבוויי ומבלה חצי יום ברביצה על המדרכה הקפואה של רחוב 49, בתקווה שאיש לא ערב לה לשים ידיים על שני כרטיסי עמידה של-הרגע-האחרון. זה היה הסיכוי היחיד לראות הצגה שהיא סולד-אאוט לעוד חצי שנה, ועוד לא סתם הצגה - מחזמר.
מה לסרבן-מיוזיקלז ולכל זה? בארבע מילים: טריי פארקר ומאט סטון. עצם הידיעה שהצמד הזה, שהמציא את הסאטירה מחדש וממשיך לעשות את זה שוב ושוב כבר 15 שנה בסדרת האנימציה "סאות' פארק", עומד מאחורי המחזה, הספיקה גם בלי לקרוא את הסופרלטיבים המופרכים שהרעיפו עליו המבקרים. והם הרעיפו. "לא פחות מנס" ו"גן עדן בברודוויי" היו למשל שניים מהביטויים בהם בחר להשתמש בן בארנטלי, המבקר הכה-קשה-לריצוי של הניו יורק טיימס. והוא עוד היה מאופק יחסית לאחרים. לפני כמה חודשים התקבל האישור הסופי לאיכות המחזמר, בדמות תשעה פרסי טוני, בין היתר למחזמר הטוב ביותר, לבימוי ולמוזיקה.
המופע של "The Book of Mormon" בפרסי הטוני:
אם נדרש תמריץ נוסף, אז יומיים לפני ההצגה עלתה לשידור מחציתה השנייה של עונה 15 של סאות' פארק, אחרי הפסקה קשה מנשוא, עם חלקו השני של הפרק האינטרוספקטיבי, המהורהר (שלא לומר עצוב) והגאוני (כמעט כרגיל) "אתה מתבגר". בחלקו הראשון של הפרק הזה (ששודר בארה"ב לפני שלושה חודשים), גיבור הסדרה סטן (שהוא במידה רבה גלגולו המאויר של פארקר עצמו) מגלה שהכל מוזיקה, סרטים, החדשות, אפילו החברים שלו נשמע, נראה ומריח כמו חרא: משעמם, נדוש וטיפשי. הוא לא מסוגל ליהנות יותר מכלום, והרופא ממהר לאבחן שהוא סובל ממצב רפואי הקרוי "הפיכה לבן זונה ציני".
"כמה עוד אפשר להמשיך?", תוהים הוריו המתגרשים של סטן בסוף החצי הראשון של הפרק. "אנחנו עושים את אותו הדבר כל שבוע, ואז הכל מתאפס ומתחיל מההתחלה. שוב ושוב אותו סיפור, רק יותר ויותר מגוחך". מפה החלו המחשבות: הם די צודקים, תכל'ס. איזה שפן עוד יכולים פארקר וסטון לשלוף מהכובע? הרי את הבוז שלהם לדת המאורגנת הם כבר הביעו בכל דרך אפשרית בסדרה, החל מ"מר האנקי, הקקי של חג המולד" שהפציע (יחד עם דמותו המאוד ארצית של ישו) כבר בעונה הראשונה, דרך הפרקים המבריקים על הכנסייה הקתולית ועל הסיינטולוגיה, ועד הפרק בעונה שעברה בו מופיעה דמותו של הנביא מוחמד בתור דובי.
כך יצרו את הפרק "I'm Gettimg Old":
הרי אפילו למורמונים, החביבים עליהם במיוחד, סאות' פארק כבר הקדישו פרק שלם בעונה 7. אז עכשיו מחזמר? גם את זה הם כבר עשו בשלושת הסרטים שלהם והראשון, "קניבל! המיוזיקל!" אפילו עסק במורמונים. איכשהו, נראה שההצדקה היחידה ל"בוק אוף מורמון" היתה הצורך של השניים האלו להוכיח שהם יכולים לעשות מה דה-פאק שהם רוצים, איפה דה-פאק שהם רוצים ואין מקום מתאים יותר לכך מהבמה המרכזית של ברודוויי, לב הממסד התרבותי האמריקאי.
בעיתוי מושלם, הגיחו קומדי סנטרל עם חלקו השני של הפרק (המתהדר בשם "Ass Burgers", שזה בעצם שיבוש מילולי של תסמונת אספרגר). בלי יותר מדי ספוילרים למי שעוד לא ראה די אם נסתפק בשורה התחתונה: המציאות כנראה תמשיך לספק די והותר חומר לסאטירה, וגם אם חוזרים שוב לאותה בדיחה בצורה קצת אחרת, זה עדיין עובד, ואתה שוב לא יודע אם לצחוק או לבכות. וכך, עם תקווה חדשה בלב (מחוזקת בשלוק בריא של ג'יימסון), החל המסע לפנות בוקר לתיאטרון יוג'ין אוניל, מוכן ומזומן לשרוף שבע שעות יקרות מהחופשה הניו-יורקית בשביל (אולי) להשיג כרטיסים. יש אלוהים, זה הצליח.
בכל מה שקשור לתוכן שלו, "בוק אוף מורמון" הוא אכן לא יותר (וזה לא מעט) מעוד פרק של סאות' פארק. העלילה עוסקת במסעם של קווין פרייס ודונלד קאנינגהם, צמד מיסיונרים מורמונים מיוטה, אל כפר נידח באוגנדה, במטרה להטביל את המקומיים לדת המורמונית. עד מהרה הם מגלים שהמשימה לא כל כך פשוטה, במקום בו העוני, הרעב, האלימות והאיידס לא הותירו הרבה מקום לאמונה. "הסה דיגה איבוואיי" היא המנטרה עליה חוזרים התושבים המקומיים בפזמון המכונן של המחזה. זו הגרסה שלהם ל"הקונה מטטה", אלא שבניגוד ל"אין דאגות" בשיר המקורי, כאן המשמעות היא "פאק יו, אלוהים". וזו רק טעימה אחת קטנה מעוד מנות גדושות של חילול קודש, ניבולי פה ושאר אמצעים שמשמשים את פארקר וסטון במסעם הבלתי נגמר אל העוד-קצת-יותר-מזעזע. כמה מזעזע? דמיינו לעצמכם צילום רנטגן של ספר תנ"ך תקוע בתוך עכוז. גם זה יש.
"מלך האריות" (לגמרי במקרה או שלא זה המיוזיקל המצליח השני שרץ בימים אלו בברודוויי) סופג עוד כמה מהלומות ספק-ארסיות ספק-מלטפות במהלך ההצגה, וכך גם עוד שורה של מחזמרים ידועים, מ"צלילי המוזיקה" ועד "אנני", שאפשר למצוא להם אינספור אזכורים סגנוניים. אבל מלבד פארודיה מלבבת על הז'אנר עצמו, ממוקדים החיצים של פארקר וסטון בראש ובראשונה באיוולת של המיתולוגיה הדתית באשר היא ובהמונים הנבערים והתמימים שמוכנים להאמין לכל דבר בשביל תקווה להימלט מהגיהנום שמוצג כאן בין היתר כמקום בו השטן מקיים מין אוראלי עם היטלר, וכולם שותים קפה של סטארבקס.
כך יצרו סטון ופארקר את "The Book of Mormon":
על הדרך, סטון ופארקר לא שוכחים לחבוט בעוד כמה מהמטרות החביבות עליהם, בהן כמובן אמריקה הנפוחה מעצמה, שמתעקשת להיות הבוס של העולם בלי לדעת יותר מדי על העולם הזה. "אפריקה היא ממש לא כמו 'מלך האריות'", מפטיר פרייס בתדהמה אחרי שהוא מתוודע למעלליו של הנבל המשליט טרור בכפר, טיפוס שתום-עין המתהדר בתואר General Butt-Fucking Naked.
וכמו כל פרק של סאות' פארק, כמובן שלא מספיק רק לירות חיצים לכל עבר. המילים "היום למדתי ש..." החוזרות בכל כך הרבה פרקים של הסדרה, אמנם לא מופיעות כאן, אבל מוסר ההשכל ישנו גם ישנו, וכרגיל אצל פארקר וסטון, הוא לא מתחבא בין השורות, אלא מוטח לקהל בפרצוף, חד כתער: כל כתבי הקודש באשר הם אינם אלא המצאות דביליות למדי, אבל אם במקום להאמין להם כפשוטם תקבלו אותם כמטאפורות ותיעזרו במסרים שלהם כדי להיות אנשים טובים יותר זו הדרך שלכם אל הגאולה. פארקר עצמו הגדיר את המחזה "שיר הלל של האתאיסט לדת", וגם הכנסייה המורמונית עצמה הפתיעה והגיבה באיפוק יחסי. המורמונים לא התרעמו על "חילול הקודש", רק נעלבו קצת מכך שמציגים אותם כטיפוסים נאיביים.
ואכן, ב"בוק אוף מורמון" יש הרבה יותר מסתם פארודיה על הדת. מאחורי מסך העשן הסמיך של הגסויות ובדיחות בית השימוש (משפט חוזר: "יש לי רימות בשק האשכים") ניצב המצפן המוסרי שמנחה את פארקר וסטון מאז החלו לשתף פעולה לפני כמעט שני עשורים והוא מלא בחמלה, באהבת אדם ובתקווה. איכשהו, "הבן זונה הציני" שוב הצליח ליצור משהו שהוא לא רק מזעזע ומצחיק עד דמעות, אלא גם מרגש באמת.
"פאק יו, אלוהים":
הז'אנר המוזיקלי, במקרה הזה, מתלבש כמו כפפה ליד והכפפה עשויה ביד אמן. הרבה מכך חייבים פארקר וסטון לשותפם לכתיבת השירים והמוזיקה רוברט לופז, החתום בין היתר על "אבניו קיו", מחזמר הבובות המצליח מ-2003 (אותו יצר בין היתר בהשראת הסרט "טים אמריקה" של פארקר וסטון). השילוב בין השלושה, לצד הכוריאוגרפיה עטורת השבחים של קייסי ניקולאו (שביים את ההצגה יחד עם פארקר), יוצרים ספקטקל ססגוני ומרהיב שלא נופל מההפקות הגדולות ביותר בתולדות ברודוויי (בארנטלי העמיד אותו באותה שורה עם "המפיקים" של מל ברוקס).
כמובן, כל זה לא היה מתאפשר בלי צוות השחקנים-זמרים הנפלא ג'וש גאד ההיסטרי ואנדרו רנלס שנושאים את ההצגה על כתפיהם בתפקידים הראשיים, ולצדם הצוות המסייע ממנו חייבים להזכיר לפחות את ניקי מ. ג'יימס המקסימה שזכתה בטוני משלה על הופעתה, ומייקל פוטס הנהדר, הזכור בין היתר מתפקיד האח מוזון הפסיכופת ב"הסמויה".
השיר "Turn It Off"
וכך מצאתי את עצמי, שונא מיוזיקלז שכמוני, עומד בצהרי היום בירכתי תיאטרון יוג'ין אוניל, מזמזם פזמון מדבק אחד אחרי השני. השיר הטוב מכולם "Turn It Off", בלדה ליכולת ההדחקה האנושית. "אני מכבה את זה", מסביר המיסיונר המתייסר במחשבות הומוסקסואליות, "כמו מפסק חשמל". למשך שעתיים אתה מפסיק את מתג הציניות ומתמסר ליצירה שהיא כל כך שלמה, מבדרת ומבריקה. חילול קודש? מעולם לא חולל קודש למען מטרה כה קדושה.
ביציאה מהתיאטרון נזכרתי שהיום יום כיפור.
הדיווח אודות "The Book of Mormon" הוא חלק מפרויקט 'אצלנו בסוכה אורחים עורכים את וואלה!'. במסגרתו, הערוצים המרכזיים של וואלה! נערכים על ידי הכישרונות הגדולים בתחום. כל אחד מהם קיבל הזדמנות ליום אחד לעבור אל אחורי הקלעים של העיתונות הישראלית ולהעביר לקהל פיסה מהעולם כפי שהוא רואה אותו, עם כל הסודות, הידע והניסיון. בכיסא העורך של וואלה! תרבות התיישב גורי אלפי, ואליו מצטרפים אריק זאבי בוואלה! ספורט, גל אוחובסקי בוואלה! סלבס, מיקי בוגנים בוואלה! אופנה ותירס סקסואל בוואלה! ZONE.
איך שכנענו את גורי לערוך את וואלה! תרבות?
גורי בראיון בלעדי: מה אמנים שלא אוהבים יהודים מחפשים כאן?
גורי תוהה: למה אין יותר קומדיות בקולנוע הישראלי?
תומר יוסף מארח את גורי בחזרה
עשרת ספרי המד"ב האהובים על גורי
גורי חושב שאנימציה זה לוהט
גורי אלפי עורך את וואלה! תרבות: פרויקט מיוחד
אריק זאבי ערך את וואלה! ספורט
סוכות 2011: המדריך השלם
חולים על סאות' פארק? ספרו לנו בפייסבוק