הגיבור האמיתי של טקס האוסקר שהתקיים הלילה (ראשון, שעון לוס אנג'לס) היה אולי דווקא מי שלא נכח בו: וודי אלן. הרבה קולנוענים, עיתונאים וסתם אנשים משמיצים ומספידים את האוסקר בכל הזדמנות, ובעצם רק חולמים לקבל את הפסלון המוזהב. לעומת זאת, האדישות הגמורה והעקבית של וודי אלן כלפי האקדמיה מתגלה שוב ושוב כאמיתית לגמרי: באמת לא אכפת לו ממנה ומן הפרסים שלה. זה הוכח כבר בעבר, שעה שלא בא לקבל את העיטורים שהעניקה לו, וזה בא לידי ביטוי גם השנה, שבה העדיף להישאר בבית וככל הנראה לצפות באול-סטאר בתחתונים במקום להיגרר עם פפיון לאולם ולקבל את האוסקר על התסריט המקורי של "חצות בפריז". כמעט אין דבר קשה יותר מאשר לממש את האימרות "נאה דורש נאה מקיים" ו"שונא מתנות יחיה", אבל אלן עושה זאת. בעולם עתיר ציניות מזויפת ומסכות מלאכותיות, הגבורה שלו לא מסתכמת בציוצים ובסטטוסים.
בינתיים, כל מי שהכינו מראש עקיצות על חשבון האקדמיה, האוסקר, הקולנוע והעולם בכלל, לא ממש מצאו סיבות לשחרר אותן לאוויר העולם. למרות האכזבה מן ההפסד של "הערת שוליים" וההנחיה הפושרת של בילי קריסטל, בסך הכל התגלה טקס האוסקר ה-84 כיפה, מכובד ולעתים גם נוגע ללב. מעל הכל, סוד הקסם היה טמון בכך שמפיקיו השכילו להבין מהי המהות הבסיסית של הסרטים הבולטים השנה החיפוש אחר כוחו העל-זמני של הקולנוע, שהגילוי שלו יכול לאפשר לתעשייה לצאת מן המשבר הנוכחי שלה. הטקס כולו התבסס על המסע הזה, ולכן הוא היה מגובש, מלא רצון טוב ובעיקר מרגש.
נוסף לזאת, מארגני הטקס הצליחו בסך הכל לתקתק אותו, וזאת בלי לשחוט את הבשר החי. כתוצאה מכך, למשל, הם לא מיהרו לקטוע את נאומי הזכייה המרכזיים, ואיפשרו למקבלי הפסלונים להביע את הוקרת התודה בצורה אצילית ושלמה.
מבין הזכיות הללו, רק אחת היתה מפתיעה זו של מריל סטריפ בקטגוריית השחקנית הראשית על "אשת הברזל". זו היתה הפתעה נהדרת וראויה. שאר הפרסים המרכזיים הלכו לפייבוריטים המובהקים, אבל זה לא מנע מן הנאומים שלהם לחרוט רגעי זהב בהיסטוריה של האוסקר: כריסטופר פלאמר, זוכה פרס שחקן המשנה הטוב ביותר על "בגינרס", אומר לפסל שהוא צעיר ממנו רק בשנתיים; אוקטביה ספנסר, זוכת פרס שחקנית המשנה על "העזרה", דומעת לקול תשואות; ז'אן דוז'רדן, זוכה פרס השחקן הראשי הטוב ביותר על "הארטיסט", פולט צווחות אמוק בצרפתית מרוב התלהבות; המפיק תומאס לנגמן, שקיבל את הפרס בשמו של "הארטיסט" לסרט הטוב ביותר, מודה לאביו, הקולנוען קלוד ברי; ומעל הכל, מישל הזנוויציוס, זוכה פרס הבמאי הטוב ביותר על "הארטיסט", מבקש רגע לפני תום הטקס להודות לשלושה אנשים בילי ווילדר, בילי ווילדר ובילי ווילדר. התסריטאי-במאי האגדי הפסיק לפעול לפני כשלושים שנה והלך לעולמו לפני עשר שנים, אבל בדפי התסריטים שנכתבים היום, רוחו חיה יותר מאי פעם.
בכך, המחיש הזנוויציוס אותה מהות שהיתה הבסיס של השנה הקולנועית הזו ולכן גם של טקס האוסקר הזה: ההבנה שההווה והעתיד של הקולנוע לא יכולים להתקיים בלי העבר שלו, שהקסם שלו הוא נצחי, ושכוחם של יוצרים גדולים באמת לא פג גם הרבה לאחר מותם. מי יודע, אולי בעוד כך וכך שנים, בשעה שבמאי "הארטיסט" יצטרף לווילדר בשמיים, הקולנוען שיזכה באוסקר יבקש להודות לשלושה אנשים, ואלה יהיו מישל הזנוויציוס, מישל הזנוויציוס ומישל הזנוויציוס.
יותר מכל, "הארטיסט", שאר הפנינים שנעשו השנה והחגיגה שהוקדשה להם הלילה הוכיחו שוב כי האמנות היא אלמותית. אם הייתם מפריעים לוודי אלן באמצע משחק האול-סטאר ושואלים אותו לדעתו, אפילו הוא היה מסכים לכך.
אוסקר 2012: רשימת הזוכים המלאה
אוסקר 2012: "הערת שוליים" הפסיד ל"פרידה" האירני
אוסקר 2012: סשה ברון כהן משפיל את ריאן סיקרסט
אוסקר 2012: במאי "הארטיסט" בראיון בלעדי
אוסקר 2012: מלחין "הארטיסט" בראיון בלעדי
אוסקר 2012: וודי אלן בראיון בלעדי
אוסקר 2012: על מי הימר אבנר שביט?
אוסקר 2012: כל אופנת השטיח האדום
אוסקר 2012: מה דעתכם על הטקס? ספרו לנו בפייסבוק