את מישל הזנוויציוס, יוצר הסרט "הארטיסט" והמועמד המוביל לזכות השנה באוסקר לבמאי הטוב ביותר, ראיינתי פעמיים בשלוש השנים האחרונות, וכל פעם בנסיבות אחרות לגמרי.
המפגש הראשון בינינו התקיים בפריז, לפני שלוש שנים בדיוק. הראיון נערך לרגל סרטו "OSS 117: Lost In Rio", הפרק השני בסדרת קומדיות הריגול התקופתיות שלו על מעללי התשובה הצרפתית לג'יימס בונד, שבמקרה זה עימת את גיבורו מול סוכני מוסד. כיוון שלדמויות תוצרת הארץ היה נפח מרכזי בעלילה, הזנוויציוס היה סקרן עד מאוד לדעת מה אני חושב על כך. "אתה הישראלי הראשון שאני מדבר איתו מאז יציאת הסרט, ואני ממש נלהב לפגוש אותך", אמר, "כבר כמה חודשים אני מצפה כבר לשמוע ביקורת מפיו של מישהו שמגיע משם".
אמרתי לו בתגובה כי הסרט מבדר מלכתחילה, ומשעשע במיוחד לגלות כי הוא בעצם מעין פארודיה על "ללכת על המים". הזנוויציוס הודה שלא צפה במותחן המוסד הישראלי, אבל שמח לשמוע שקלע למטרה גם בלי לכוון אליה. כך או כך, להיט צרפתי זה לא הופץ בסופו של דבר בארץ, כך שגם הראיון עם הבמאי נגנז.
לפני כחצי שנה פגשתי שנית את הזנוויציוס, והפעם מיד לאחר הקרנת הבכורה העולמית של "הארטיסט" בפסטיבל קאן. במקרה זה, כבר לא היו לו זמן או אנרגיות להעניק תשומת לב מיוחדת לאף אחד מן המראיינים שלו. אמנם אז עוד לא ידעו כי הסרט שלו יהפוך לשיחת היום בהוליווד, לכוכב של עונת הפרסים ולפייבוריט המובהק של טקס האוסקר. אך מן הפרמיירה היה ברור ש"הארטיסט" יהיה לאחד הסיפורים הקולנועיים הגדולים של השנה, והזנוויציוס לאחד הקולנוענים המדוברים בעולם, כך שכולם התחילו לכרכר סביבו כבר אז.
לנוכח הרעש סביב "הארטיסט", כל מי שריפרף במדורי הקולנוע בחודשים האחרונים ודאי למד כבר כי הוא מציג בשחור-לבן וללא מילים את סיפורו של ג'ורג' ולנטין, כוכב הוליוודי מיתולוגי בעידן הסרטים האילמים שיורד מתהילתו בשל המעבר לקולנוע המדבר. אכן, ב-2011 העז הזנוויציוס לעשות סרט בלי צבעים ובלי כל צלילים מלבד המוזיקה והאפקטים הקוליים, והסיפור מאחורי ההפקה הנועזת הזו הפך בעצמו למיתולוגיה הוליוודית.
"כולם אמרו לי שאני משוגע", הוא מספר בראיון בלעדי לוואלה! תרבות. "הלכתי עם הרעיון הזה במשך 11 שנה, ותמיד צחקו עליי. גם אם זה מפיקים שלא הכרתי וגם אם זה חברים קרובים שלי, פעם אחר פעם הם אמרו לי 'אוקיי, מצחיק מאוד. אבל איזה סרט אתה באמת רוצה לעשות?' בסיכומו של דבר, אי אפשר אפילו לדבר על 'הארטיסט' בתור תוכנית מגירה ארוכת שנים. זו היתה פנטזיה פרועה. לומר שרציתי לעשות את הסרט זה כמו להגיד שביקשתי לכבוש את גרמניה". להזנוויציוס, כפי שיתגלה בהמשך הראיון, יש איזושהי אובססיה לגרמניה.
כשהתחיל לפתח את הרעיון, היה הזנוויציוס (בן 41 היום), קולנוען צעיר ואלמוני למדי. אבל אז הגיעה סדרת "OSS 117", שזכתה להצלחה ביקורתית וכלכלית גדולה בצרפת. הדבר פתח לו דלתות, כולל את זו שאיפשרה את עשיית הסרט האילם. הוא פגש את המפיק הצרפתי-יהודי תומה לנגמן, אחד שתמיד חושב בגדול, וזה הסכים להמר על הפרויקט. "הארטיסט" יכול היה לצאת לדרך.
בתחילה, חשב הזנוויציוס לקחת אותו לכיוון אחר לגמרי. "יותר מכל, אני אוהב את הקולנוע הגרמני האילם. מלכתחילה, הרעיון היה לשחזר את ההתרגשות העצומה שחשתי בעת הצפייה ב'זריחה' של מורנאו. בגלל זה, חשבתי למקם את העלילה בגרמניה, ולעצב את הגיבור כבן דמותו של פריץ לאנג. תיכננתי לפרוש את הסרט מהאקספרסיוניזם ועד עליית הנאצים, שפחות או יותר היתה מקבילה לפריצתו של הקולנוע המדבר".
ומה גרם לך לשנות את דעתך?
"כי אמרתי לעצמי, רגע, זה עצוב, ואני לא יכול לבקש מאנשים גם לראות סרט צרפתי אילם בשחור-לבן, וגם להעציב אותם. אם הם באים לסרט שכזה, אני חייב לבדר אותם, ובשביל זה צריך למקם את העלילה במקום שמח כמו הוליווד".
לכן, החליט הזנוויציוס לעצב את הגיבור דווקא ברוחו הפעלתנית והשרמנטית של דאגלס פיירבנקס, השחקן האולטימטיבי של סרטי ההרפתקאות האילמים. היה לו גם ברור מי השחקן היחיד בימינו שיכול לשחזר את האיכות הייחודית שהיתה לכוכב העבר ז'אן דוז'רדן, אחד מן האלילים הגדולים של הקולנוע הצרפתי בשנים האחרונות, ומי שכבר שיתף עמו פעולה בשני פרקי "OSS 117". "מובן שהמפיקים האמריקאים לא אהבו את הליהוק הזה", הוא מספר.
הם ניסו לשכנע אותך לבחור שחקן אחר?
"ועוד איך. הם אמרו לי 'או.קיי, בוא נגיד שאנחנו עושים סרט אילם. אם וכאשר, למה להציב בתפקיד הראשי שחקן לא מוכר לקהל העולמי? למה לא לקחת את ג'וני דפ וזהו?' אבל ידעתי שזה חייב להיות ז'אן דוז'רדן. כתבתי את הדמות בשבילו, ואם הוא היה מסרב לי, אז הייתי משנה אותה לגמרי".
לאור שיתוף הפעולה המקצועי ארוך השנים ביניכם, הוא היה יכול בכלל לסרב לך? זה כאילו שג'וני דפ יגיד לא לטים ברטון.
"כן, הוא היה יכול, הוא אדם חופשי, או כך לפחות הוא חושב... הוא היה יכול לסרב, הייתי שונא אותו, אבל זאת עדיין היתה זכותו. טוב, עכשיו ברצינות: האמת היא שז'אן היה מבולבל בהתחלה. הוא לא ממש ידע איך לאכול את זה. אבל אז הבאתי לו אוסף דיסקים עם מוזיקה של הוליווד הקלאסית, וזה הכניס אותו לאווירה המתאימה ואיפשר לו להבין מה לעזאזל אני רוצה ממנו".
מאיפה בכלל נובעת ההתעקשות שלך על דוז'רדן?
"בגלל שז'אן הוא זן נדיר: הוא משלב בין יכולת הבעה בלתי רגילה ויכולת תמרון יוצאת דופן. זה הופך אותו לאפקטיבי בכל זווית של צילום, ויש מעט מאוד שחקנים כאלה. קח לדוגמה את סטיב מרטין כשמצלמים אותו מרחוק, הוא נהדר, כי יש לו שליטה נהדרת בגוף שלו, אבל הוא פחות טוב בקלוז-אפים. לעומת זאת, ז'אן גם מסוגל לעשות כמעט הכל עם הגוף שלו, וגם יש לו קשת הבעות פנים אינסופית. אז הוא מושלם גם לתקריבים וגם לצילומים מנקודת מבט רחוקה יותר, וזה הפך אותו אידיאלי לדמות הזאת ולסרט הזה".
בצד דוז'רדן מופיעים גם כמה שחקנים אמריקאים בעלי שם, למשל ג'יימס קרומוול וג'ון גודמן. עד כמה קשה היה לגייס אותם לפרויקט כזה?
"אותם דווקא היה קל יותר לרתום לעסק. למישהו כמו ג'ון גודמן, למשל, כבר אין מה להוכיח, אז הוא פתוח להרפתקאות כאלה. הדבר האחרון שהוא רוצה זה לעשות עוד 'ביג לבובסקי', כך שהוא דווקא התלהב מן הפרויקט הייחודי".
בצד דוז'רדן, גודמן וכל השאר, מופיעה בסרט גם ברניס בז'ו. היא מגלמת את פפי, הרקדנית הצעירה שג'ורג' ולנטין גואל מאלמוניותה, ובהתאם לתבנית של הסרט הקלאסי "כוכב נולד", צומחת למעמד של אלילה קולנועית בשעה שהוא רק הולך ודועך יותר ויותר. בז'ו היפהפייה היא אשתו בחיים של הזנוויציוס הנאה אף הוא, וכמו במקרה של ולנטין ודוז'רדן, גם את הדמות שלה הוא כתב במחשבה עליה.
אלו נישואיו השניים של הזנוויציוס. רעייתו הראשונה ממשיכה לגור עם שני ילדיהם בדירה הפריזאית הישנה שלהם, הנמצאת מבחינתו במקום מיוחד במינו היכן שהיה נוהג ללכת עם אביו לראות סרטים אילמים בילדותו. הבמאי ספג כבר אז את אהבתו לקולנוע של התקופה, והוא עדיין אחוז בתשוקה כלפיו.
"זאת היתה אוטופיה", הוא מהלל את העידן האילם. "הקולנוע היה מעין שפה אוניברסלית. כל אחד היה יכול להבין כל סרט. לא היית צריך להיות גרמני בשביל להבין סרטים גרמניים. זה משהו שאפשר רק להתגעגע אליו".
לאיזה סרטים אתה מתגעגע במיוחד? לאן היית שולח את מי שראו את "הארטיסט" ונשארו עם תיאבון לעוד?
"טוב, אני אוהב כמובן את כל הסרטים של מורנאו. את 'זריחה' כמובן, וגם את 'City Girl' שלו, שהוא מושלם. זה נכון גם לגבי 'אורות הכרך' של צ'רלי צפלין. חוץ מזה, יש לי חיבה מיוחדת ל'The Unknown' של טוד בראונינג, זה סרט מודרני לגמרי, מצחיק ובעיקר מופרע. משום מה נהוג לחשוב שבשנות העשרים אנשים היו שמרנים, אבל ההפך הוא נכון".
למה הכוונה?
"העולם היה אז משוגע לגמרי! בעיקר הגרמנים. סתם, לא רק הגרמנים, לא יודע מה יש לי איתם. כולם היו משוחררים לחלוטין. גם בגלל האפקט של סיום מלחמת העולם הראשונה, גם בגלל שעוד לא נכנסה הצנזורה העצמית לקולנוע, וגם בגלל רוח התקופה בכלל. בעולם שררה אז מחשבה פתוחה. אתה מסתכל על הסרטים משנות העשרים, ואיך אומרים? It Rocks. לגמרי".
לאור כל זה, אתה מצטער על כך שהקולנוע התחיל לדבר?
"לא, לא, לא באמת. אין בזה היגיון. ברור שהעידן האילם היה צריך להסתיים מתישהו, ולטווח הארוך זה היה דבר טוב, אבל הקולנוע התחיל לדבר מוקדם מדי. חבל שלא חיכו עם זה עוד עשר שנים, ככה היינו מקבלים עוד הרבה יצירות מופת. גדעו את הקולנוע האילם דווקא בשיאו".
אתה חושב שבעקבות "הארטיסט" יבוא מבול של סרטים מודרנים אילמים?
"לא בטוח, אבל מי יודע? מה שבטוח זה שאנשים סקרנים למצוא דרכים אלטרנטיביות להציג סיפורים, ואני חושב שהקולנוע האילם הוא דרך טובה לעשות זאת. אחרי הכל, כשילד קטן מחייך אליך זה הרבה יותר מרגש מאשר שמישהו מבוגר אומר לך משהו. גם אצל זוגות, רוב הקסם נמצא בתקשורת הלא מילולית, ואת רוב הדברים החשובים אנחנו אומרים בלי לדבר. אני לא מבטל את הערך של השפה המדוברת, אבל את הדברים הכי חשובים אנחנו אומרים בעיניים, בשתיקה, בהבעות פנים".
סרט מושלם לפי הזנוויציוס:
גם אם "הארטיסט" עוסק בעידן הקולנוע האילם ומצדיע לו, אין זה אומר כי הוא נצמד לטכניקות הקולנועיות שהיו נהוגות בזמנו. להיפך: הוא שואב השראה רבה מסרטים שנעשו לאחר שהקולנוע התחיל לדבר, למשל "האזרח קיין". "הצלם שלי היה מופתע מזה", מודה הזנוויציוס. "הוא שאל רגע, אם זה סרט אילם, מה פתאום להשתמש בתאורה של סרט משנות הארבעים? הסברתי לו שהמטרה היא ליצור בידור מודרני פופולרי, ולא חיקוי מושלם של התקופה האילמת. לכן גם צילמנו את הסרט במקור בצבע ורק אז המרנו אותו לשחור-לבן".
בשביל מה היית צריך את כל הסיבוך הזה?
"בשביל האפור. כולם תמיד מדברים על השחור והלבן, אבל אסור לשכוח את הגוונים של האפור, הם גם חשובים וחזקים. כאן, למשל, אני משתמש בהם כדי להמחיש ולהדגיש איך הגיבור הולך ונמחק בהוליווד. בשביל ליצור כהלכה את הגוונים האלה, השיטה האפשרית היחידה היתה צילום בצבע והמרה לשחור-לבן. אף פעם לא חשבתי לעצמי 'בוא נעשה כאילו שאני במאי בשנות העשרים', אלא רק 'מה צריך לעשות כדי לקדם את המטרות של הסיפור שלי'".
מה עוד עשית למשל, חוץ מהשימוש בגוונים של אפור?
"סתם לדוגמה: כדי להבליט עוד יותר את הדעיכה של הגיבור, אמרתי למעצב התלבושות לשים עליו בגדים שיהיו גדולים עליו, שייראה פתאום קטן יותר".
יש בסרט גם סצינה שבה הגיבור, באחד מרגעי השפל שלו, הוזה שהוא הופך לגמד. זה קצת מזכיר קטע מ"דבר אליה", שבו אחת הדמויות הולכת ומתגמדת.
"נכון, ואלמודובר הוא אולי הקולנוען היחיד שיכול כיום להרשות לעצמו לעשות דברים כאלה. בסרט מדבר, בחיים לא הייתי מעז להתפרע ככה, אבל העובדה ש'הארטיסט' אילם איפשרה לי להשתחרר קצת. יש בו עוד כמה קטעים שהם אקפרסיביים לגמרי, למשל זה שבו הגיבור הוזה שכולם מסביבו מפיקים רעשים ורק אותו אף אחד לא שומע, וגם אותם העזתי להכניס רק בגלל שהרגשתי כי יש לי גבולות רחבים מהרגיל".
ועד כמה הרשית לעצמך להתפרע עם הממד ההומוריסטי של הסרט?
"מצד אחד, הדבר שאני הכי אוהב זה לערבב בין דרמה והומור. מצד אחר, אסור היה להגזים עם זה. ניקח לדוגמה את הקטעים מהסרטים האילמים שהגיבור מככב בהם בהתחלה, חשבתי קצת לגוון יותר, להראות אותו בסרט מוסקטרים, בסרט פיראטים, להציג אותו בתור טרזן וכיוצא בזה. אבל אז הרגשתי שאני נופל במלכודת של אירוניית יתר, שהכל הופך לפסטיש. הייתי צריך להיות אירוני לגבי העבר, אבל לא יותר מדי. הפרת האיזון הזה היתה יכולה להחריב את הסרט כולו".
בימים אלה נמצא הזנוויציוס בלוס אנג'לס, שם הוא מתכונן לטקס גלובוס הזהב ולשאר האירועים שבהם אמור "הארטיסט" לככב, ובראשם האוסקר. מבחינתו זו סגירת מעגל, שכן העיר הנוצצת היתה זירת הצילומים של הסרט שלו וגם הרבה יותר מכך.
"הוליווד היא בעצם הכוכבת האמיתית של 'הארטיסט'", הוא מכריז. "בגלל זה היה לי חשוב לצלם אותו כאן. אמנם זה ייקר את ההפקה בעוד מיליון אירו, אבל לפחות היה כיף. הסיור בהוליווד בחיפוש אחר הנקודות המתאימות ביותר לצילומים היה מבחינתי כמו הגשמת החלום האולטימטיבית של מי שאוהב אותה. מה לעשות, אני לא צרפתי טיפוסי - אני מת על אמריקאים".
רוב המתחרים שלך באוסקר הם אמריקאים, ויש כמובן גם הבדל נוסף בינך לבינם התסריטים של הסרטים שלהם עבי כרס, ואיך נראה התסריט שלך?
"כמובן שחשבתי על זה מלכתחילה. בגלל שהתסריט שלי מן הסתם מצומצם בהרבה מהרגיל, עשיתי אותו באותיות גדולות והוספתי לו תמונות וכדומה, שייראה קצת פחות מסכן".
חשבת לעצמך ללכת כבר עד הסוף ולעשות סרט אילם שבכלל אין בו חילופי דברים, אפילו לא בכתוביות?
"האמת שזה היה התכנון המקורי שלי. לעשות סרט עם כמה שפחות דיאלוגים, כמו אצל מורנאו. אבל אז אמרתי לעצמי שחלק מהכיף של הקולנוע האילם זה הכתוביות, אז עשיתי את ההפך דאגתי להכניס כמה שיותר כאלה".
השאלה האחרונה שהייתי רוצה לשאול את הזווניציוס היא מה מקור השם יוצא הדופן שלו והאם אפשר להכניס למקלדת מקש שיאפשר לכתוב אותו אוטומטית במקום לעשות זאת כל פעם מחדש ולהסתכן בטעות איות. אך כיוון שזה לא היה מנומס לעשות דבר שכזה, הסתפקתי בתהייה דומה אך שונה: מה בעצם משמעות השם "הארטיסט"?
"האמת שאין לי מושג", הוא משיב. "בהתחלה רציתי לקרוא לו 'Beauty Spot', על שם אחד הסרטים שפפי מככבת בהם, אבל אז בא תומה לנגמן והציע לי את 'הארטיסט', מילה שמופיעה בסרט לרגע קצרצר, וקבלתי את הצעתו. מה זה בעצם אומר, 'הארטיסט'? אני לא יודע, אבל זה נשמע טוב, וזה מה שחשוב".
"הארטיסט": איפה ומתי אפשר לראות?
"הארטיסט": הקולנוע האילם מרתק גם אתכם? שתפו אותנו בפייסבוק