אסכולת עונת הפיילוטים בארה"ב פועלת בדרך כלל לפי היגיון פשוט: משהו גדול חייב לקרות בדקות הראשונות. ככה זה כשרשת גדולה שתלויה ברייטינג כדי לקבל החלטות כלכליות מנסה ללכוד את הצופה הבררן ורווי האלטרנטיבות - אין זמן לבזבז על הקדמות. תסריטים קמים ונופלים על היכולת הזאת לעשות משהו מפתיע, מפוצץ ומרהיב הכי קרוב שאפשר לשוט הראשון. "מטומטמת" של HOT לא מתקיימת במציאות הלחוצה והתובענית הזאת, אבל לו היתה כזאת, היא היתה הופכת מקרה בוחן לפתיחות שיגרמו לצופה להשליך את השלט הרחק ממנו ככל האפשר ולרצות לקבל עוד. הסדרה נפתחת על במה בודדה ועליה שחקנית בעיצומו של אודישן. השחקנית מתחילה לדקלם את הטקסט, כשקול מהיציע קוטע אותה ומבקש ממנה להפעיל עוד רגש, להתנהג "כמו חיה פצועה". וכך הולך המונולוג ומקצין ואיתו גם קצב ההערות של הבוחנת עד שהשחקנית מסיימת אותו על סף אקסטזה. ואז, כשברור לנו שנוצר החיבור, הוא נקטע באבחה אחת. "את לא מה שאני מחפשת", קובעת הבוחנת, ובתגובה יורה לעברה השחקנית העדינה והשברירית למראה על הבמה מטר קללות עוצר נשימה, ונוטשת. מתחשק לעצור ולמחוא כפיים לסצנה מבריקה שכזאת, שהכל בה מהדיאלוגים ועד הצילום פשוט מושלם. הבעיה היא שבעקבותיה רף הציפיות עולה כמה וכמה רמות למעלה.
"מטומטמת" ביצירתה, בכתיבתה ובכיכובה של בת חן סבג (במאי הסדרה, שי קפון, שותף לקרדיט על היצירה) מגוללת את סיפורה של שירי, שחקנית תפרנית בת 30, עם פיוז קצר, לקסיקון קללות של אוהד כדורגל שיכור ומראה של תלמידת תיכון. היא תקועה בחייה ומחלטרת בעבודות בזויות, מתקשה לשמור על חבריה ובעיקר על הזוגיות היקרה לה מכל. חייה מגיעים לשפל חדש כשבן זוגה מחליט להיפרד ממנה, אלא שאז הוא נתפס כשברשותו מטען גדול של סמים. בייאושה להחזיר אליה את אהובה, היא מסכימה להפוך לסוכנת משטרתית סמויה בתיכון שמנהלו נחשד ברומן עם אחת מתלמידותיו.
ייאמר כבר בשלב זה ש"מטומטמת" חושפת באופן חלקי בלבד את עלילתה בשני הפרקים הראשונים (שעל פיהם נכתבה הביקורת הזו). על פי פירוט העלילה הרשמי, תקופת התיכון היתה הסיוט הגדול בחייה של שירי, והדינמיקה שהיא מייצרת בתוכו עם תלמידים וסוחרי סמים אמורה להכיל את עיקר ההתרחשות והדרמה בסדרה. את כל אלה לא ראינו. יחד עם זאת, קשה שלא להבחין מיד באיכויות המשחק הגבוהות של בת חן סבג. קריירת המשחק התיאטרונית שלה באה לידי ביטוי ביכולת לעבור בקיצוניות אך באמינות בין מצבי רוח ומצבים נפשיים. לרגע נראה שהיא מסוגלת להרוג אדם במבט, ורגע לאחר מכן היא מתבגרת עייפה שרק רוצה להגיע הביתה ולהיעלם מתחת לשמיכות. כל עוד הפוקוס של העלילה מצוי על כתפיה, "מטומטמת" היא מסע הזוי, מבדר וגם לפרקים לא מעטים מקריפ (כמו בסצנה שבה מנהל מופע בובות מפוקפק, מטריד מינית את חברתה של שירי) בעולמה הפרוע, אולם כל זה נעלם כשהפוקוס מופנה אל החלקים האחרים בעלילה.
הפוליטיקה הפנימית ביחידת המשטרה המיוחדת שנדרשת לחקירת תפיסת הסמים צפויה ומשעממת. ראש המחלקה הנעבעך והנלעג על ידי פקודיו (יעקב דניאל) מנסה מהלך ייאוש כדי להוכיח את עצמו על ידי גיוסה של סוכנת סמויה לחקירה רגישה בתיכון, והופ, באופן מקרי לחלוטין מזדמנת אל התחנה שחקנית בת 30 שנראית כמו תלמידת תיכון לכל דבר. מפקדו (דרור קרן) הוא ביורוקרט עייף וחסר סבלנות, ופקודיו (רות אסרסאיי ומיקי ליאון) חושבים שהיו צריכים להיות מקודמים במקומו. אין דרמה משטרתית שלא עברה על כל המאפיינים הללו לאורך ולרוחב, והדרך שבה "מטומטמת" מתמודדת איתם פוגעת בהתפתחות העלילה ומוסיפה עליה שכבות מיותרות של כיפופי ידיים מינוריים. יתרה מכך, העיסוק בכל הדינמיקה הזאת מוסיף שכבות שנראות כאילו נוספו בכוח על מנת להעניק נפח לעלילה, בהרבה מקרים שלא לצורך. זה, למשל, המקרה בבית הספר שהוא מוקד החקירה ובו המנהל הכריזמטי (מוקי, שלא מרשים ביכולות המשחק שלו), שמפעיל "דרך יצירתית" להתנהל עם תלמידיו באמצעות דיאלוג ישיר איתם. הנפילה מההתחלה המרשימה של סצנת הפתיחה למקומות הללו לא נעימה.
אלמנט בעייתי נוסף הוא האופן שבו הדמויות הנשיות מוצגות בסדרה, דווקא בסדרה שמגיעה ממוחה הקודח של יוצרת. כל מהותן של הנשים ב"מטומטמת" מתחילה ונגמרת באהבה העזה לגבר בחייהן, ובלעדיה נדמה שאין להן ממש משמעות. במקרה של תלמידת תיכון שמאוהבת במנהלה הכריזמטי זה עוד עשוי לעבור (על אף שגם כאן אופן הבעת הרגשות מופרז לא אמין), אולם במקרה של שירי מדובר בתמריץ העיקרי שעל פיו היא פועלת. והיות ונמרוד (נדב ייטס), בן זוגה, הוא דמות פלקטית של שחקן אדיש שהיחס היחיד שהוא מפגין כלפיה הוא חוסר סובלנות על סף הסלידה, קשה להבין מהיכן נובעת אותה תשוקה עצומה לעשות עבורו הכל. גם בדמותה של רות אסרסאיי שנראית כמהה לאישורו של שותפה מיקי ליאון, יש משהו מאכזב וצפוי. סדרה עם דמות נשית ראשית כל כך מסקרנת, נראית כמו המקום שבו דמויות נשיות יפרחו וזה לא ממש קורה. עוד אלמנט מעט מבאס הוא היחס הכללי לנשים בסדרה. מהר מאוד הופך הזלזול המופגן לאלמנט קבוע כמעט בכל דיאלוג. באופן כללי הבחירה הזאת להציב את הדמויות הללו בעמדת נחיתות שנויה במחלוקת, אבל השימוש בכך גם כשאין בכך כל צורך מלבד ביזוין, צורם.
הדמות היחידה שמצליחה לעמוד ברמה של סבג לאורך הדרך היא זו של משה אשכנזי בתפקיד לירז, יזם בעיני עצמו, ואחד מחבריה היחידים של שירי. בכל פעם שהשניים נפגשים נוצרת סערה על המסך. שניהם אימפולסיביים, חמי מזג ועולבים האחד בשני בדרכים יצירתיות ומשעשעות במיוחד. אשכנזי אמנם ממלא כאן צורך באתנחתא קומית הרבה יותר מאשר דמות מרכזית אמיתית, אבל דווקא העובדה הזו מדגישה את אפרוריותם של מרבית חבריו לקאסט. ברגעים שלו על המסך, ובאחרים בהם עוסקת "מטומטמת" במצבם העצוב של מי שבחרו לעסוק במשחק (מדלגים בחליפות של ג'ירפה באירועים לילדים), פורץ הפוטנציאל הדרמטי והקומי שלה. למרבה הצער, הפריצות הללו מגיעות במקטעים בודדים וקצרים ואז נעלמות.
לא כל הדיאלוגים ב"מטומטמת" מהוקצעים ומשופשפים ("אני רוצה עורך דין"; אז למי להתקשר?; לא יודע, בסרטים תמיד נותנים עורך דין. פה זה לא ככה?"), ולעיתים הפסקול של הסדרה מתאמץ מדי להעצים סצנות, אבל גם עם הבעיות הללו ועם האפרוריות המעיקה של חלק מדמויותיה, היא מסוגלת להתמודד כל עוד כישרונה של סבג ימשיך לתת את הטון העיקרי. השאלה הגדולה היא אם "מטומטמת" מסוגלת לספק עוד רגעים של גאוניות כמו בפתיחה המעולה שלה, או שכאן בוזבזה כל התחמושת היצירתית. במקרה אחד נותרנו עם תגלית משחק מרשימה וסדרה מאכזבת, במקרה השני יכול להיות שנתקלנו בסדרה שעוד רבות ידובר בה בהמשך הדרך.