"תפשוט את הרעלה ומה יישאר לך? אישה צעירה ורגילה, בעלת יכולת בינונית ודמיון מועט. אך עטוף אותה כך, משח אותה בשמן ולפתע פתאום, מה קיבלת? אלה" (אדוארד השמיני/הדוכס מווינדזור).
מלך ליום אחד, אולי הפנטזיה העתיקה ביותר של המין האנושי, ממשיכה ללוות אותנו גם עמוק לתוך המאה ה-21. בעצם, למה רק ליום אחד? מה כבר יכול להיות טוב יותר מחיים בטירה מפוארת, מילוי כל גחמה, כבוד והדר שמורעפים מכל עבר ומיליונים שנושאים את מבטם אל כל תנועה ומנוד ראש. מי מאיתנו לא היה מוכן להתחלף כאן ועכשיו עם כל אחד מבני משפחת המלוכה הבריטית? התשובה המובנת מאליה, לכאורה, נבחנת לעומק וזוכה לתשובות מרתקות ב"הכתר" של נטפליקס. בימים שבהם יש להיזהר עד אין קץ בכתיבת או הגיית הביטוי השחוק "יצירת מופת", מדובר לכל הפחות ביצירה שכל חלקיה השונים נעשו באיכות ובמצוינות, שכמותן ראינו מעט מאוד גם בתקופה כמו זה שהומה מטלוויזיה מעולה.
על פניו התגובה הטבעית להצגת בני משפחת המלוכה כמי שמזלם לא שפר עליהם היא גלגול ידיים ותנועת ביטול. הלא מדובר במוסד שאחוז ניכר מאזרחי בריטניה רואים בו כסממן מיותר ובזבזני לימי קולוניאליזם ולמעמדות חברתיים שאבד עליהם הכלח, מוסד שטבעו סמלי לחלוטין והשפעתו שואפת לאפס. אולם כשהמשימה המורכבת הזאת ניתנת בידי יוצר כמו פיטר מורגן, פלאים הופכים למציאות. מורגן, מועמד לשני פרסי אוסקר לתסריט ("פורסט/ניקסון", "המלכה"), עוסק כבר למעלה מעשור בתחקור עמוק ויסודי של הדמויות השונות שהשתכנו בארמון בקינגהאם. ב-2013 עלה על במות הווסט אנד המחזה זוכה הטוני "המפגש" ("The Audience"), פרי עטו של מורגן, שעסק במפגשי העדכון השבועיים בין אליזבת לראשי הממשלה שליוו אותה. אחד מהם התרחש בין המלכה בת ה-25 בראשית דרכה ובין ראש הממשלה, וינסטון צ'רצ'יל בן ה-77. מערכת היחסים הבלתי שגרתית הזו העלתה במוחו רעיון לסדרה שתעסוק בקישור הזה בין חדש לישן, בין התחלה לסוף. בנטפליקס התלהבו והזמינו מיד שתי עונות (כל אחת תעסוק בעשור מכהונתה של המלכה) והקדישו לכל אחת מהן לא פחות מ-100 מיליון דולר.
האובססיה של העניין הציבורי בנעשה מאחורי השערים המפוארים של ארמון בקינגהם, עומדת בסתירה לתחושת המיאוס מהמונרכיה. "ויקטוריה הצעירה" (2007), "המלכה" (2009) וכמובן "נאום המלך" זוכה האוסקר (2010) פרצו בשנים האחרונות את הבידוד שכפתה על עצמה המונרכיה, ואפשרו לנו להכיר אותה מקרוב. כבר שם קיבלנו טעימה מאותה קדרות שעוטפת את חיי הארמון ואת היושב או היושבת על הכס, קדרות אותנטית ועמוקה ולא זו שמנסה לשדר ריחוק במכוון. "הכתר" מתעטפת בקדרות הזאת ומציגה את החיים בכלוב הזהב המפורסם בעולם כאוסף של טרגדיות עדינות שמשתלבות זו בזו. מדובר בטרגדיות קטנות, לכאורה, באובדן שעל פניו נדמה כבטל בשישים לעומת היתרונות של השררה. אך ככל שחולף הזמן היא משכנעת אותנו באמיתותן ובעומקן, ומרחיבה את היריעה גם אל מעבר לארמון בלונדון, אל רחוב דאונינג 10. הכתר המלכותי אמנם שוקל 2 ק"ג, אבל זהו משקלו המטאפורי העצום שנישא על כתפי גיבורי הסדרה ומטלטל את חייהם.
הנסיך פיליפ (מאט סמית), בעלה של אליזבת, הוא דוגמה לטרגדיה שכזו. בן לאיחוד מלכותי מפואר בין בתי המלוכה של יוון ודנמרק וקצין ימי מצטיין, שוויתר על כל נכסיו ותאריו כדי להינשא לאליזבת. מורגן עושה עבודה נפלאה בהיפוך המשוואה המוכרת על המלך הנערץ והאישה לצדו. פיליפ הוא מי שנאלץ לראות את כל תקוותיו וחלומותיו מתנפצים למען המטרה הנעלה של המלוכה, נתפס כסרח עודף ומאבד את ערכו בעיני עצמו. אולם הכאב הקשה מכולם הוא זה הנובע מהתובנה כי האישה שאהב נעלמה אל תוך תפקיד ששינה אותה לחלוטין. סיפורים כאלה מאפיינים את חייהם של המלכה האם, הנסיכה מרגרט (ונסה קירבי), ג'ורג' השישי (אביה של אליזבת, שמגולם על ידי ג'ארד האריס המצוין) ואחיו, שוויתר על הכתר, אדוארד השמיני. המגע שלהם עם הכתר מטפטף באיטיות של אינפוזיה רעל לתוך חייהם ומציב אותם בחיפוש תמידי, יפהפה ועצוב אחרי משמעות והגדרה עצמית.
"שתי האליזבת האלה יסתרו זו את זו לעתים תכופות. העובדה היא שהכתר מוכרח לנצח. מוכרח תמיד לנצח" (הדוכסית מווינדזור).
אליזבת (קלייר פוי הנפלאה) היא בעת ובעונה אחת מחוללת הטרגדיות וגם הנפגעת הגדולה מהן. אלא שכיאה לסדרה גדולה באמת, היא גם הרבה יותר מכך. הטרנספורמציה שלה מאליזבת וינדזור לאליזבת מאונטבאטן ועד אליזבת רג'ינה, מעבירה אותנו את השלבים השונים של המסורת ובית המלוכה. גם פלאשבקים לילדותה מסייעים בכך. מצד אחד עומדת בפנינו דמות שמוגדרת כלא פחות מנציגת האל, ושנמשחת לתפקידה בטקס דתי בכנסייה האנגליקנית, ומנגד מדובר בדמות שהציפייה העיקרית ממנה היא בעיקר לדעת להנהן בהסכמה כשהגברים המבוגרים וחמורי הסבר שסובבים אותה מדברים. המאבק הפנימי הזה בין הרצון לצאת נגד המסורת האנכרוניסטית ולממש את עצמה כשליטה צעירה ומודרנית, לבין המחויבות לתפקיד והחשש מלהיות זו שתביא לניפוצו, מוצג במופת של משחק ותסריט. בדרך הזו נחשף מוסד שרואה עצמו נשגב וגדול הרבה יותר ממה שהוא באמת, ומנגד נדון להאמין באמת ובתמים שכל שערורייה שלו עלולה לסיים את העולם.
מערכת היחסים המשמעותית ביותר של אליזבת מתקיימת, כאמור, עם צ'רצ'יל (ג'ון לית'גו), ובמפגשים הללו נמתח כל העת החבל בין החדש למסורתי, בין השמרני למודרני, כשאף אחד מהצדדים לא מעז לקרוע אותו. מורגן הצליח לייצר סרט נפלא המורכב כולו מהשיחות בין העיתונאי דיוויד פרוסט לנשיא ריצ'רד ניקסון, וב"הכתר" הוא לוקח את היכולת הזאת לרמה גבוהה אף יותר. לא רק האופי של השניים נבנה דרכן, אלא קווי עלילה שלמים. כך למשל אנחנו למדים שמלכת בריטניה מחונכת במזיד כדי לדעת פחות מהאדם הממוצע, על מנת להציב אותה כנחותה בכל דיון על נושא חשוב, או שהעדכונים בענייני המדינה שנשלחים אליה מהפרלמנט כוללים מידע חלקי שנועד למי שנתפסת כחותמת גומי עם כתר. אליזבת וצ'רצ'יל מנהלים למעשה משא ומתן על חירות ושמרנות, על קדמה וידע, וכל נושא כזה מוביל את הסדרה קדימה עם יד בוטחת ויציבה על ההגה.
דם, יזע ופרסים
אמנם הדבר נשמע פשטני, אבל "הכתר" היא פשוט סדרה יפהפייה במובן המילולי של המילה. יופי הוא עניין שמקבל אף הוא התייחסות פחותה בעידן הכסף הגדול ואיכויות השידור המתקדמות, אבל לא במקרה הזה. היופי של "הכתר" הוא כמעט ממשי, כמעט ניתן לחוש את בד הרקמה של השמלה או את המגע הגס של מקל ההליכה. ראינו כבר סטים מרשימים וענקיים כאלה ב"אחוזת דאונטון", אבל אז "הכתר" מציגה את צילומי החוץ שלה ומשאירה את הדרמה של ITV (וכמובן, לא רק במובן הזה) הרחק מאחור. הפרק הרביעי של הסדרה שמתרחש ברחובותיה אפופי הערפל של לונדון בשיאו של המשבר שאיים להפיל את ממשלת צ'רצ'יל, או הפרק השמיני שלוקח אותנו אל הקצוות המרוחקים של סקוטלנד, כל כך מרשימים עד שהיו יכולים לשמש כיצירות במוזיאון. זהו יופי שלא נועד רק לצורך הרושם, אלא כזה שמשרת את העלילה ומתכתב איתה. יש בו נגיעה אנושית של עצב ובדידות שלא מפסיקה להפליא.
דומיננטיות עיצוב, בימוי ותסריטאות שכזאת היתה עלולה לגנוב את ההצגה מהדמויות שבמרכזה, אבל "הכתר" מאזנת אותה עם כמה מהצגות המשחק הטובות שנראו השנה. למעשה, אין אף דמות בסדרה שהיא פחות ממצוינת, כולל מפתיעות באיכותן כמו זו של טומי לאסל (פיפ טורנס) - מזכירה האישי הקשוח והשמרן של אליזבת. ובכל זאת, אם צריך לשים את האצבע על שתי הופעות יוצאות דופן לצדה של קלייר פוי, מדובר בדוכס מווינדזור (אלכס ג'נינגס), אחיו המנודה של המלך ג'ורג' השישי ומי שכפה על אליזבת מעשית את הכתר, שמשלב באמנות בין הכאב של מי שאיבד את משפחתו ותוארו לבין מי שבז לאותו מוסד ולאותה משפחה. אחרון וככל הנראה הראשון בכל הקשור למועמדויות לפרסים הוא ג'ון לית'גו בתפקיד צ'רצ'יל. בניגוד לאחרים, לית'גו לא רק מגלם את ראש הממשלה המזדקן, הוא נטמע בתוכו לחלוטין בדרך דניאל דיי לואיסית. צ'רצ'יל שלו הוא בעת ובעונה אחת נבל וגיבור, סמל לאומי ומי שנושא עמו כאב נסתר עצום, מי שלא מסוגל לשחרר את רסן השלטון אבל גם המנטור המושלם. יש בניואנסים של לית'גו כל כך הרבה פרטים וגוונים, עד שאי אפשר לקבל ממנו מספיק. דמות שיכולה להחזיק בקלות סדרה שלמה משלה.
לו היתה "הכתר" תוצר של רשת בריטית ניתן היה לראות בה כתב הגנה מעורר מחלוקת על בית המלוכה, אולם כשהיא מגיעה מבית היוצר של נטפליקס ניתן להעריך אותה כראוי ולקבלה במלוא יופייה הסיפורי והחזותי. באופן אירוני דווקא היצירה הזו, העושה חסד עם דמויות שתמיד נתפסו כקרירות ומנותקות, מבצעת זאת תוך הגשמת הסיוט הגדול ביותר של מוסד המלוכה ומצדדיו: הצגתם כבני אנוש, הנתונים לפחדים ולחולשות ולחסרונות רבים. היכולת הזו לרדת לעומקם של דמויות ואירועים היסטוריים ולקלף מעליהם את שכבות הסמליות והמיתולוגיה, מופלאה בפני עצמה. היכולת לעשות זאת תוך כדי שיקוף יופיים הפנימי והחיצוני, היא זאת שהופכת את "הכתר" ליצירה כה נדירה באיכותה.