פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אבודים ברשת: "פלסטין.נט" מספר על שני עמים מיואשים וחסרי אמונה

      נקודת המוצא של הסרט התיעודי "פלסטין.נט" היתה לבחון כיצד הפלסטינים משתמשים בפייסבוק כדי להכניס תוכן לחייהם הלא מקוונים. אלא שהמציאות שינתה הכל וחשפה איך הרשת הופכת מקרקע לדיאלוג לשדה מלחמה שבו שני הצדדים מפסידים. חבל רק שיוצרת הסרט לא הלכה צעד נוסף קדימה

      אבודים ברשת: "פלסטין.נט" מספר על שני עמים מיואשים וחסרי אמונה

      מצחיק מה שקצת זמן והרבה ייאוש מסוגלים לעשות. לאדם ולדברים לא אנושיים, כמו פלטפורמה מקוונת לשיתוף תחושות ורגשות. "פלסטין. נט" של ענת תל מנדלוביץ' ששודר בערוץ 8 מתעד, גם אם בלי להתכוון, את השינוי שעוברת פייסבוק. בעצם, יותר נכון לכתוב שמדובר בשינוי הדרך שבה הפלסטינים תופסים את פייסבוק.

      "פלסטין. נט" עוקב אחרי כמה פלסטינים שמשתמשים בפייסבוק בתדירות גבוהה ומסתייעים בה על מנת להכניס תוכן לחייהם הלא מקוונים ואולי, כך הם מקווים, גם לשנות את המציאות (אחד המשתתפים אף מצהיר שהוא מעלה תכנים לפייסבוק ונפגש עם ישראלים מתוך "תחושת שליחות כי אני חושב שאני נלחם בבורות"). זוהי נקודת המוצא של הסרט שצילומיו החלו לפני שנתיים, לכאורה פרק זמן קצר אבל בפועל, כפי שהסרט ממחיש, הרבה דברים קרו בישראל וברשות הפלסטינית. הזמן שבו צולם הסרט הוא אלמנט קריטי להבנתו שכן בתחילתו, המרואיינים השונים מספרים לתל מנדלוביץ' שעבורם פייסבוק מסמנת תקווה שכן היא "מאפשרת לילדים פלסטינים לראות עולם אחר, בו הכל שלו ורגוע". בנוסף לתקווה, פייסבוק היא גם כלי תדמיתי דרכה "אנחנו מנסים להוכיח שפלסטינים לא טרוריסטים". דא עקא, חטיפת שלושת הנערים ליד חברון והמבצע הצבאי "צוק איתן" בקיץ 2014 משנים את המצב. בן רגע השמיים מתקדרים והשיח האופטימי הופך להיות שיח פסימי.

      פלסטין. נט (יח"צ , באדיבות HOT8)
      אופטימיות שהופכת לפסימיות (מתוך "פלסטין. נט", צילום: יח"צ, באדיבות HOT)

      בהיעדר תקווה ובזמן מלחמה, משתתפי "פלסטין. נט" רואים מול עיניהם כיצד פיד הפייסבוק שלהם מתמלא בתמונות של בני אדם מתים, ילדים ומבוגרים, ישראלים ופלסטינים. המוות מחלחל לכל מקום ואין יותר מקום לדמיונות ולחלומות על חיים במדינה אחרת. כמה מהם אף אומרים בעצב "אנחנו הפסדנו ברשתות החברתיות כי אנשים לא רוצים לראות דם" וזו אמירה מדהימה לחלוטין שכן הנרטיב בישראל היה שישראל מפסידה ברשתות החברתיות בגלל השימוש של הצד הפלסטיני בתמונות של הרוגים ושל חורבן בעזה. תל מנדלוביץ' לא מתיימרת להכריע בהבדל הזה ורק מתעדת אותו לתדהמת הצופים שהרי לא מדובר בהבדל קטן אלא בהבדל תהומי, כמו ההבדל בין ימין ושמאל. זהו, לטעמי, הרגע החזק ביותר בסרט שכן הוא מדגים בפעם המי יודע כמה הכיבוש השחית וסיכל כל סיכוי לעתיד טוב בין שני עמים שפשוט לא מאמינים אחד לשני (כך למשל, משתתפי הסרט מספרים כי הפלסטינים היו בטוחים שחטיפת שלושת הנערים היתה מבוימת): הישראלים, שחיים היטב בישראל, מניחים מראש שהפלסטינים משתמשים בגופות ילדיהם על מנת לפגוע בהם ואילו הפלסטינים, שרוצים לחיות היטב, בסך הכל מתעדים את מה שקורה להם מחוץ לבית ומה לעשות, יש להם מלחמה מחוץ לבית. הם בכלל לא רוצים לתעד אותה. צד אחד רוצה שיניחו לו במנוחה וצד שני רק רוצה את המנוחה.

      בהמשך, אחרי "צוק איתן" ועם הגעת גל הפיגועים בשנה שעברה, המוות מפנה את מקומו לנקמה ומשתתפי "פלסטין. נט" כבר מתייחסים לרשתות החברתיות כאל "כלי נשק". בנקודה הזו תל מנדלוביץ' מפספסת רגע קריטי במציאות שהיא מתעדת והוא האשמת הרשתות החברתיות בהסתה ובליבוי גל הטרור (ובימינו גם בעידוד לשריפות) על ידי פוליטיקאים ואנשי רשויות האכיפה בישראל. האם הרשתות החברתיות אכן מעודדות הסתה? הסרט לא מתייחס לנושא בצורה ישירה. נדמה שתל מנדלוביץ', שתיעדה בזמן אמת אירוע מתגלגל, הגיעה אל השוקת ובמקום לשתות, בחרה לצום.

      בקטנה

      "פלסטין. נט" מסתיים בשידור חומרים ממצלמות האבטחה שתיעדו את הפיגועים. בזה אחר זה מוצגים הפיגועים ללא הפרעה, ללא קריינות וללא כיתוב. לא ממש ברור למה תל מנדלוביץ' עשתה זאת ומה הקשר של רצף הסצנות לסרט. חבל.