"הסדרה הכי עוצרת נשימה מאז 'הג'ינקס", זעקו סיסמאות השיווק שליוו את עליית "התיק של ג'ונבנה רמזי" לשידור בישראל. ז'אנר הפשע האמיתי מצא שוב את הגרוב שלו אחרי שנה נפלאה, וכעת אצים כולם למצוא לעצמם עוד תרנגולות קונספירטיביות שמטילות ביצי זהב. אלא שבטלוויזיה, השוואות שכאלה הן כמעט תמיד מתכון לכישלו - ראשוניות היא הכל ואפקט של יצירה איכותית הוא לא עניין שחכם להפוך למקדם מכירות יח"צני. כל זה נכון כמובן בתנאי שהמטרה הסופית היא אכן ליצור סדרה שתתמודד עם הרף הגבוה שהציב הז'אנר, ולא לנצל אותו באופן ציני כמו ש"התיק של ג'ונבנה רמזי" עושה.
אחד מהחוקים הלא כתובים של ז'אנר הפשע האמיתי הוא האשליה שכולנו, הצופים והחוקרים, חולקים את אותו הידע, שהראיות נחשפות לפנינו בלי שיפוטיות ופרשנות ומאפשרות לנו להחליט למי אנחנו בוחרים להאמין. זוהי אשליה עדינה ושברירית שתלויה ועומדת כמעט כולה על עריכה ברמה הגבוהה ביותר - Showing במקום Telling. "התיק של ג'ונבה רמזי" גודעת את האשליה הזאת עם גרזן כבר מהרגע הראשון. האנשים במרכזה מספרים לנו כל הזמן מה הם עומדים לעשות לפני שהם עושים דבר מה, מתארים ראיות וחומרי חקירה לפני שפגשנו בהם ודשים בפרטים מיותרים (כמו תהליך בניית בית משוחזר) שסדרה חכמה לא רואה כל צורך ליידע את צופיה בהם. וכך, עוד לפני שהתחלנו להעמיק בפרטי המקרה, עוד לפני שהתחלנו לפתח תיאוריות ותובנות, מתגלה שמישהו היה שם לפנינו ומנהל את ההצגה. מדובר בחטא שרק בגללו עצם האזכור של הסדרה לצד יצירות מובילות בז'אנר נראה מגוחך.
"התיק של ג'ונבנה רמזי" עוסק בחקירה מחודשת של רצח מזעזע שהתרחש ב-1996 בבולדר, קולורדו והסעיר את ארה"ב. אירוע שהחל בשיחה למשטרה של אמה של ג'ונבנה רמזי בת ה-6 - ילדה יפהפיה שהשתתפה דרך קבע בתחרויות יופי מפוקפקות לילדות - ובה תיארה האם כיצד התעוררה בבוקר ומצאה על המדרגות המובילות לקומה העליונה בביתה מכתב כופר מהחוטף של בתה. זמן קצר לאחר מכן נתגלתה גופתה של ג'ונבנה במרתף הבית, ועליה סימנים של חנק ושבר גדול בגולגולת. הוריה של רמזי טענו שמדובר ברוצח ילדים שפרץ לביתם, אך חקירות חוזרות ונשנות של המקרה לא הצליחו להצביע על חשוד או לאתר ראיות שיובילו אל הרוצח. 20 שנה לאחר המקרה מתקבצת קבוצת חוקרים מעוטרים, מומחים לקרימינולוגיה ולזיהוי פלילי, ומתעתדת לעבור מחדש על הראיות של התיק מההתחלה, כשהיא נעזרת בציוד טכנולוגי מתקדם שלא היה קיים בתקופת חקירת המקרה.
צופים שהורגלו לסדרות שמכניסות אותן לתוך פרטי המקרה באמצעות ראיונות וקטעי וידאו, ייאלצו להתרגל במהרה למילה "אנחנו" במהלך הצפייה ב"התיק של ג'ונבנה רמזי". ככה זה כשהסדרה מתווכת אלינו על ידי החוקרים ג'ים קלמנטה, מומחה בחקירת רציחות וחטיפות ילדים מטעם האף בי איי, ולורה ריצ'רדס, חוקרת התנהגויות פליליות - שמובילים את צוות החוקרים. הסדרה מזכירה לנו שוב ושוב שלצוות יש 250 שנות ניסיון ביניהם, ומרמזת בביטחון מכעיס שיחד הם יצליחו לפענח מקרה שנחקר שוב ושוב על ידי חוקרים מקומיים וחיצוניים, ונותר ללא פתרון במשך שני עשורים. ריצ'רדס וקלמנטה לא מסתפקים רק בלהסביר לצופים מה יבדקו, איך ישחזרו וכיצד יבררו את מה שנראה ממילא בעוד דקה, חשוב להם גם להבהיר כמה כל פרט הוא "חשוב", "קריטי" וכמה המילים שנאמרות על ידי מי מחברי קבוצת החוקרים הן "חיוניות" בהקשר לתוצאה הסופית. הדרמטיזיציה המלאכותית והמתוכננת הזאת לא רק מעצבנת לצפייה, היא פוגעת בהתקדמות החקירה, מייצרת באופן קבוע כפילויות לא נדרשות של דיבורים ומעשים, ובעיקר מציבה במרכז את החוקרים ולא את הרצח - עוד חטא בלתי נסלח לכל יוצר דוקו שמכבד את עצמו.
דווקא לאור המומחיות הכבדה שגיבורי הסדרה מייחסים לעצמם בכל הזדמנות (כמו הפתולוג המומחה שלא קיבל רשות להיכנס לזירת הרצח מחשש שיגלה משהו שאיש מלבדו לא גילה), צורמת לעין העובדה שהם מצליחים לפספס ענייני חקירה בסיסיים. כך, לדוגמה, איש מהחוקרים לא חשב להשוות את כתב היד של מכתב הכופר לכתב ידם של בני משפחת רמזי (פטסי, האם, הלכה לעולמה בגיל 2006), על אף שהם רואים בהם את החשודים העיקריים במקרה. נקודה מופרכת נוספת היא החשיפה שלנו לחוסר היכולת של החוקרים להגיע לעדים. כך באחד המקרים יוצאים קלמנטה וריצ'רדס לראיין עדים שיכולים לשפוך אור דרמטי על תוצאות החקירה, אך מוסיפים מיד כי אין ברצונם של אלה להתראיין. כל שאנחנו זוכים לראות הוא את החוקרים נוסעים לריאיון וחוזרים ממנו, עם הבטחה שהשיחה היתה "מעניינת מאוד". לא ברור איך סצנה כזאת נכנסה לסדרה, ועוד יותר לא ברור איך היא נערכה באופן שחושף בפנינו פרט מידע שלעולם לא נוכל לקבל.
אם הקצב האיטי, האדרת הגיבורים את עצמם, החזרה על פרטים והעריכה הרעה לא מספיקים, "התיק של ג'ונבנה רמזי" גם מדיפה ריח חריף של ניצול טרגדיה. היא חופרת בממצאים גרפיים כמו גופתה של רמזי או בפנס ששימש ככלי הרצח שלה שוב ושוב, לעתים בדרכים מזעזעות במיוחד (ילד בן 10 שמשמש מודל כדי לבחון כיצד ילד חובט בגולגולת של ילדה, איש משטרה שמשמש כמודל לבדיקת השפעות טייזר חשמלי). בנוסף מבצעים החוקרים השערות והסקות דרמטיות על סמך ממצאים נסיבתיים לחלוטין: עדות של אחיה בן ה-9 של ג'ונבנה, שמתנהג כפי שילדים מתנהגים כשהם חשים בלבול או חשש, מתורגמת להתנהגות פלילית מתוחכמת של מי שמסתיר פעולות חמורות. נדמה שהרצון לעסוק במקרה עולה על יכולתם של החוקרים להגיע לתוצאות ומסקנות שונות מאלו שכבר התקבלו בעבר (כמו תיאוריית הרצח בשוגג של האח הצעיר והטיוח של ההורים כדי להגן עליו).
החטא של "התיק של ג'ונבנה רמזי" כפול מכיוון שהוא אכן נושא במרכזו סיפור טראגי נוראי ומלא בסימני שאלה. בידיים מקצועיות יותר מבחינה טלוויזיונית וצנועות יותר באופן כללי, העיסוק בפרשה הזו יכול היה להיות מאיר עיניים. על אף ההצלחה של סדרות כמו "לעשות רוצח" ו"הג'ינקס" בהשגת ראיות חדשות או בזיכוי נאשמים, זוהי לא המטרה של סדרות פשע אמיתי. מטרתן האמיתית היא להציג בפנינו מקרי קיצון ולתאר את הנסיבות והתיאוריות שסובבות אותם, ובעיקר לקחת אותנו במסע שבו אנחנו מרגישים חלק משמעותי מהעשייה ולא כמי שנתקלו בפרק גנרי של CSI.