פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בתוך הבועה: "דה וויס" מוכרחה להפסיק לנסות לרגש בכל מחיר

      תוכנית הכישרונות היא בועה שעשויה מעצבים חשופים, וככזו מתקשה לאזן בין מניפולציות רגשיות לבין המנה העיקרית שלה והדבר שהיא מצליחה לעשות טוב - לעסוק במוזיקה. לפחות קיבלנו מתמודדת מרשימה באמת

      בתוך הבועה: "דה וויס" מוכרחה להפסיק לנסות לרגש בכל מחיר

      חמש דקות אל תוך פרק פתיחת העונה הרביעית של "דה וויס", כשעוד רק מציגים לנו את המנטורים, השורש ר.ג.ש על הטיותיו מופיע שלוש פעמים. מדובר כמובן במרכיב מובן מאליו בריאליטי בכלל ובריאליטי ישראלי בפרט, ואכן, כמיטב המסורת, אפשר לזהות אותו בשפע גם בעונה החדשה של "דה וויס". שפע בלתי נחוץ, יש לציין.

      תוכנית הכישרונות המוזיקלית חוזרת שנתיים אחרי שהיתה על המסך לאחרונה, רגע לפני שגם "הכוכב הבא" תפציע במקביל לה, אל עולם שעדיין רווי ביותר מדי תוכניות שירה ומעט מדי כישרונות מרשימים באמת. היא מחוזקת בשני מנטורים חדשים - מירי מסיקה ואברהם טל - שבתוכנית הבכורה עושים עבודה טובה. הם אמנם סובלים לפעמים מאותה התלהבות האופיינית לתחרויות מהסוג הזה, אבל שניהם לא נמנעים מדעות כשהם נדרשים לכאלה, במשורה כמובן כנהוג בז'אנר, ומפגינים כימיה מוצלחת עם השופטים הנותרים, אביב גפן ושלומי שבת. לעומתם שלומית מלכה, המנחה החדשה שנוספה כעזר כנגדו של מיכאל אלוני, לא בדיוק זוכה להזדמנויות לזרוח, או אפילו להפגין יותר מדי אופי. מצד אחד היא נשמעת פלקטית בהקראת הטקסטים, ומצד שני יש חן בכך שהיא נקשרת אל המשפחות כמו חטופה עם תסמונת שטוקהולם, כולל הערות על השופטים מבעד למסך הטלוויזיה מאחורי הקלעים.

      אבל, כאמור, עיקר התיבול ב"דה וויס" הוא פנייה בלתי אמצעית - כלומר בוטה מדי - אל לבנו. יש גבול דק בין הרגש האותנטי שלה, כזה שנובע מכישרונות אמיתיים וסיפורים שלא מנסים ללחוץ חזק מדי על הדוושה, לבין זרועות האמוציות שאנחנו מתבקשים להתמסר אליהן. וזרועות הן אולי מטאפורה נכונה, כי החיבוקים המופרזים בין המנטורים והמנחים לבין המתמודדים ומשפחותיהם מקנים תמיד תחושה טיפה מלאכותית. אתם הרי לא מכירים זה את זה, בואו נשמור קצת על דיסטנס. אבל זה הקטע באירוע כמו "דה וויס". זוהי בועה שעשויה מעצבים חשופים, הכוללת רגעי דמע בכמויות בלתי פרופורציונליות של המתמודדים ומשפחותיהם לנוכח גודל המעמד. אם אין ברירה אלא לקבל את זה, ממש מיותר במקביל לסחוט מהדברים האלה עוד באמצעות צילומים מחייהם הפרטיים של המתמודדים. איפוק היה איתה עושה חסד רב.

      שופטי דה וויס מירי מסיקה אביב גפן אברהם טל שלומי שבת (יח"צ , מיכה לובטון)
      יש כימיה. צוות השופטים החדש (צילום: יח"צ)

      אנחנו יכולים לדעת את זה בוודאות מלאה כי כאשר "דה וויס" מבליגה, היא למעשה רק מעצימה את הדרמה. בניגוד לשלוש העונות הקודמות, הפעם שופטי "דה וויס" לא מסתובבים בסופו של שיר אם אף אחד מהם לא בחר במתמודד, אלא הוא נאלץ לרדת מהבמה בלי פידבק. זה די מביך עבורו, האמת, אפילו קצת משפיל, ואפשר להודות לקהל החמוד בתוכנית הראשונה שעודד שני מתמודדים כאלה כשיצאו משם בפנים חפויות, אבל בסופו של דבר מדובר בכלי לגיטימי. הוא גם יוצר עניין, גם מאפשר למנטורים להיות אמיתיים בלי להישיר מבט לעיניו של המתמודד, וגם חוסך זמן, או לפחות מקנה מראית עין כזו.

      באופן כללי, כאשר "דה וויס" עוסקת באמת במוזיקה היא במיטבה. בלי אודישנים מצחיקים או לעגניים, רק אנשים שיודעים לשיר, הביצועים עצמם היו המנה העיקרית בלי תחרות בכלל, וזכו גם לחיזוקים חביבים באמצעות קאבר בלתי מתוכנן של מירי מסיקה ל"אולי" של אביב גפן, ובאמצעות שלומי שבת שהצטרף על הבמה למתמודדת הבולטת של הערב, ספיר סבן, לשיר משותף. סבן, שבאמת הצליחה לרגש באודישן שלה, כבר השתתפה ב"אייל גולן קורא לך" לפני שלוש שנים אבל לא הגיעה רחוק. הפעם היא גנבה בקלות את ההצגה, השאירה טעם טוב בסיום התוכנית וסימנה את עצמה כמישהי שסביר שתעשה את כל הדרך אל הגמר. סיפתח לא רע לעונה החדשה. אם נצליח לעמוד בכמות הפרסומות המטורפת, אולי נצטרף גם בפעם הבאה.


      "דה וויס" משודרת בערוץ 2 ב-21:00 בימים רביעי ושבת.