"תביני, בנאדם שאפילו פעם אחת זה נתפס לו, הסלב הזה. ברגע שזה נעלם, קשה לו לוותר על זה"
אומרים שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם בעיה היא להודות בקיומה, אז הגיע הזמן לווידוי: אנחנו בבועה. הריאליטי הדועך לאיטו עוד יהיה איתנו כאן בשנים הקרובות, מגרד עוד טסטמוניאלס מעייפים ו"טיפוסים צבעוניים", אבל מה שבאמת חם הוא ה"דוקו-דרמה" (ויש המגדילים ואומרים "דוקו-דרמה קומית"). מדובר במחזור חיים טבעי, אמצעי שנועד להשאיר את אותם האנשים על הגלגל. בדיוק כפי שהפוליטיקאים שלנו לא באמת מתחלפים לעולם, כך עלו גם כוכבי התרבות על הפטנט. המפתח הוא לעשות ריאליטי באמצעים אחרים. וכך, כפטריות אחרי הגשם, מתמלא המסך במי שעד לפני רגע דחפו לנו בידור זול עמוק לגרון, וכעת מעוניינים לחשוף בפנינו את "האני האמיתי" שלהם. בכל זאת, מדובר באמנים במשבר, כאלו שצריכים להמציא את עצמם מחדש, ואיזו דרך טובה יותר לעשות את זה מאשר למכור לנו את אותה סחורה ישנה באריזה חדשה?
"לצבי יש בעיה", הדרמה הקומית החדשה של רשת, נכנסת לשוק כל כך רווי עד שלא ברור איך עוד נותר בו מקום. אחרי "החברים של נאור", "הכל דבש", "קרוב לוודאי", "צומת מילר", "מסובך", "התסריטאי" ו"איש חשוב מאוד", רוצה גם צביקה הדר לפתוח בפנינו את הדלת לחייו האישיים ולמשברים אותם הוא חווה. במשך שני עשורים היה הדר הדמות הכי מזוהה עם הריאליטי. אחרי "הקומדי סטור" שהעניקה לו את הפריצה למיינסטרים (והיתה היצירה המקורית המשמעותית האחרונה שבה השתתף), הוא התגלגל מ"שישי שואו" ל"לא נפסיק לשיר", שהפכה ל"כוכב נולד", שהולידה את "נולד לרקוד", והתפתחה מאוחר יותר ל"הכוכב הבא", "הכוכב הבא לאירוויזיון", ואף הולידה ספין אוף בשם "בית ספר למוסיקה". בתווך היתה גם "השיר שלנו" בהפקתו, שם עבד בצוותא עם אורי גרוס, יוצר "לצבי יש בעיה". כדי להרגיע מראש את כל מי שחשש מ"המשבר" העמוק שפוקד את המנחה בן ה-50, נזכיר שהמעבר המתוקשר שלו לזכיינית רשת כבר סידר לו לפחות משא ומתן בנוגע למשרת מנחה "האח הגדול", החל מהשנה הבאה.
לכל דבר ועניין, הדר הוא תרבות בידור האינסטנט, לטוב וגם לרע. הוא ידע לרכוב עליה, לסחוט ממנה כל גרגר רייטינג, להנדס אותה מחדש ולהישאר בעמדת ממליך המלכים פעם אחר פעם. היומרה להפוך לפתע לדמות טרגית שמחפשת את עצמה בעולם הקר, המנוכר וחסר הרחמים של חיי הפוסט טאלנט, היא כשלעצמה סיבה לגלגול עיניים. המחשבה שאדם שמכיר כל כך טוב את הז'אנר, לפני ולפנים, יאפשר לנו להציץ באמת לנקודות הקשות בחייו האישיים והמקצועיים, מופרכת יותר ממתמודד ריאליטי שמצהיר על כך שהוא תמיד הולך עם האמת שלו. מוקדם יותר החודש גרוס טען בריאיון ב"ידיעות אחרונות" כי "ההבדל האמיתי שלנו מול האחרים (כלומר הסדרות האחרות בז'אנר הסלב-ריאליטי. א"ק) הוא שאנחנו נוגעים בכל הנקודות שאחרים לא נוגעים בהן". אז לא, אין בפחדים או בקשיים של הדר דבר שלא נבחן ונטחן בסדרות הקודמות בז'אנר המקומי, ובוודאי שלא בסדרות אותן היא מבקשת לחקות כמו "לואי" או "תרגיע".
ניכר שגרוס והדר הבינו את הבעיה הזאת וכך נוצר החידוש המהפכני של "לצבי יש בעיה". הסיטואציות השונות בחייו של הגיבור (התמודדות על תפקיד נועם שליט בסרט חדש של אבי נשר, החשש מההשלכות של הקשר בין בתו המתבגרת לבן זוגה החייל, ההתוודעות להיותו "הז בין" שאינו מתאים לתקופה החדשה), מתוארות כיממה נפרדת בכל פרק. אבל אם זה נשמע מוכר מ-"24", הנה השוס: כל סצנה אורכת דקה אחת בלבד. וכך, בכל פעם שסיטואציה מתנהלת מולנו, סופרות השניות לאחור מ-60 עד 0, כדי שנדע שתכף זה נגמר. "זה העולם הכי מהיר שמתכתב עם הסנאפצ'וש, שנאפצ'ט, שנאשנאש וזה", הסביר הדר בריאיון ל"ערב טוב עם גיא פינס", "אבל מצד שני דווקא במהירות הזאת של הדקה, דווקא באווירה הרינגטונית הזאת, אנחנו מביאים משהו מאוד עמוק ומאוד מעורר מחשבה, ולא רק בשביל להצחיק". אז זהו, שגם הפעם התשובה היא לא.
החטא הגדול ביותר של גרוס והדר הוא היומרה לחנך את "דור הסנאפצ'וש" (שכלל אינו צופה בטלוויזיית המיינסטרים), תוך התעליינות עליו. שום סיטואציה מורכבת של אמן במשבר לא מגיעה לעומק בפרק זמן של דקה, אף סיפור לא נבנה בדינמיקה כזאת. ההתנשאות הזאת לא נגמרת כאן, אלא ממשיכה בשלל עקיצות לאנשים שצופים ב"החממה", השמינייה", "המעבדה", וכל יתר הדברים האלה עם צעירים וטלפונים והיוטיוב הזה שלהם. ההומור הזה לא בועט ולא רלוונטי, הוא פשטני, עבש ולא עושה מינימום של ניסיון לרדת מעט מתחת לפני השטח של הסיטואציות המורכבות שהסדרה מבקשת להציף. וכן, עד כמה שהסיטואציה שבה הדר "כולא" את גלעד שליט בחדר השירותים שלו היא הומור מורכב ועמוק, הוא לא מתאפק מלזעוק "כלאתי את גלעד שליט" פעם אחר פעם, כדי שגם בסנאפצ'וש יבינו. למעשה, הסדרה כל כך לא מאמינה ביכולת שלה לגעת ברגש, עד שאלי לוזון נדרש לפרוץ בבלדה מ"עפולה אקספרס", כדי להדגיש רגע שבו הדר מרגיש לא רלוונטי מול כוכבים צעירים ומשוטט ברחוב בעצבות.
גרוס (שיצר בין היתר את "רק בישראל", "השיר שלנו", "דני הוליווד" ו"הכספת") כבר טען בעבר שתרבות גבוהה לא מעניינת אותו, והגדיר את הצפייה בטלוויזיה בתור רצון "למחוק את המוח". הגישה הזאת עובדת כשהמוצר הוא בידורי נטו, אבל לא כשמנסים לייצר שכבה של אותנטיות וחיבור רגשי בין הקהל לדמות במרכז. החיבור הזה דורש זמן ואומץ אמיתי, כזה שהפגינו שירלי מושיוף ויהודה לוי ב"איש חשוב מאוד", למשל. מעבר לפורמט השטחי וההיצמדות לקלישאות על חדש וישן, גם דמויות המשנה ב"לצבי יש בעיה" צפויות ונטולות כל ערך מוסף. לטי (שיפי אלוני), אשתו השנייה של צביקה, היא הרמה להנחתה על שתי רגליים, אין לה קיום או חשיבות מלבד קידום הפאנצ'ים על חשבונו של בן זוגה. בתו המתבגרת היא, ובכן, מתבגרת, ואלו כאמור לא מבינים את הדר שלא מאמין שקיימת אישה בשם דר זוזובסקי. גל תורן בתור חברו הטוב של צביקה הוא עוד סטלן ישיר מדי, כזה שראינו כל כך הרבה פעמים בעבר.
מעבר לכל אלה, נראה ש"לצבי יש בעיה" לא מכירה בפרדוקס שהיא עצמה מציבה. כל מי שמכיר את צביקה "הישן" בסדרה מתרפק איתו על ימי "שמש", משל היתה יצירת מופת ולא אוסף קריקטורות וסטריאוטיפים שמעולם לא התפתחו מעבר לבדיחות שמנים ותימנים. חוסר המודעות הזה משתלב היטב עם הבעיות שצוינו לעיל: ההבנה הקלוקלת של איך עובדת טלוויזיה "של היום" (כי סדרות מצליחות כיום הרי כולן נמשכות דקה מקסימום), איך עוסקים בדמות מוכרת בדרכים יצירתיות (רמז: זה לא קשור בהעלאת כמות העוקבים בטוויטר) או איך מייצרים דמויות משנה שירימו את הגיבור שבמרכז. "לצבי יש בעיה" לא באמת רוצה לחשוף דבר, היא פשוט שלב ביניים בדרך לגלגולו המחודש של האיש במרכזה כמשהו אחר, ככל הנראה מנחה "האח הגדול". כדי להתרפק על העומק של הדר נזדקק להיזכר בדרמות כמו "בלו נטלי".