שרלוק הולמס הוא ככל הנראה הדמות הכי מפורסמת שנרצחה על ידי היוצר שלה. השנה הייתה 1893, סר ארתור קונאן דויל היה אחד הסופרים המפורסמים בבריטניה בזכות דמות הבלש הגאונית שלו, אבל הוא רצה לפנות לקהל יעד חדש ולכתוב רומנים היסטוריים. האמת, בעיקר נמאס לו. בסיפור "הבעיה האחרונה" שיצא באותה שנה הוא שלח את הבלש הלונדוני המפורסם מרחוב בייקר להילחם בפרופסור ג'יימס מוריארטי, דמות הנבל האולטימטיבית. השניים נפגשו באלפים השוויצריים, שלפו אגרופים, ונפלו יחד לתוך מפלי הרייכנבאך.
זה היה סיום עוצמתי ונבון, שכן הצער על מותו של הבלש האהוב התאזן עם הידיעה שהפושע המסוכן ביותר בעולם מת יחד איתו. דוקטור ווטסון ספד לחברו הטוב: "הוא היה האדם החכם והטוב ביותר שאי פעם הכרתי", וכך הגיעה לסופה אחת מסדרות הספרים האהובות בהיסטוריה. המעריצים בכו. וכעסו. ולחצו. ואז, אחרי שמונה שנים, קונאן דויל נכנע ללחץ הציבורי, והחליט להחזיר לחיים את הדמות המפורסמת שלו, סתם כי הוא יכול. ההסבר שנתן הולמס עצמו היה פשוט: הוא נלחם עם מוריארטי, הפיל אותו למפל, ברח והסתובב בעולם (בין השאר באיטליה, צרפת, אירן, טיבט וערב הסעודית) עד שנמאס לו והוא חזר ללונדון כדי להמשיך את הרפתקאותיו עם דוקטור ווטסון.
בדיוק כמו במקרה של שרלוק הולמס, גם מייקל סקופילד חזר לחיים בדיוק שמונה שנים אחרי שחזינו במותו האכזרי, צפינו בגופתו מוכנסת לתוך ארון, ובכינו יחד עם בני משפחתו כשהבאנו אותו לקבורה, מתחת לשני מטרים של חול ומצבת שיש כבדה. המסר של היוצר פול שורינג היה ברור מייקל הקריב את עצמו למען משפחתו, בידיעה שממילא הוא סובל מגידול קטלני בראשו שיביא למותו בתוך זמן קצר. זה היה סוף הולם לסדרה, שכבר התחילה ללכת לאיבוד, והספיקה לרדת מהמסך לפני שגם המעריצים הכבדים יתחילו למאוס בה. ההחלטה של רשת פוקס להחזיר את הסדרה המצליחה "נמלטים" (משודרת בימי רביעי ב-yes Action וב-VOD) למסך מובנת לחלוטין בתקופה של ריבוטים ורימייקים, אבל באמת שאין שום דרך לא מגוחכת להקים לתחייה דמות שללא ספק מתה, רק על ידי זריקת מעט שיבה בשיערה. וגם בלי יותר מדי הסברים.
החזרתו לחיים של מייקל היא רק עוד חור בעלילה רצופה בחורים, שמזכירה את ההגנה של מכבי תל אביב בכדורסל בשנה האחרונה. החור הראשון מגיע ישר עם פתיחת הפרק הראשון בעונה החמישית (להבדיל מהקאמבקים של "24" ו"תיקים באפלה", יוצרי "נמלטים" מתעקשים שמדובר פשוט בעונה חדשה), שם אנחנו מגלים על שחרורו מהכלא של טי-באג, אולי דמות הנבל הטובה ביותר של המאה ה-21, אבל ללא ספק מישהו שלא אמור להשתחרר משום כלא אף פעם. לא רק בגלל שכבר בעונה הראשונה אנחנו לומדים על כך שהוא פדופיל שמרצה שישה מאסרי עולם על מקרים שונים של רצח, חטיפה ואונס, אלא גם בגלל מעורבותו בקנוניות בקנה מידה עולמי, וכמובן, ניסיונות הבריחה המוצלחים שלו משני בתי כלא שונים. אז למה הוא משוחרר רק שמונה שנים אחרי הפעם האחרונה שהמשטרה הצליחה לעצור אותו? נו, כי הוא הדמות הכי מגניבה בסדרה אז יאללה, זרמו.
גם העובדה ששרה, אלמנתו של מייקל, מגדלת את בנם המשותף יחד עם בעלה השני בשלווה באית'קה שבמרכז מדינת ניו יורק קצת מפליאה, לאור העובדה שהסדרה נגמרה בבריחתה מהכלא לאחר שנכלאה בעוון הרצח של כריסטינה, ובכך הגשימה את החלום של כל כלה לחסל את חמותה. מה שכן, נחמד לראות את השחקנית שרה ויין קליס, שגילמה גם את דמותה של לורי ב"המתים המהלכים" מוצאת את עצמה שוב במשולש אהבה עם זומבי.
אה, וגם מישהו צריך להזכיר ללינקולן, או לפחות לתסריטאים, שיש לו אישה וילד (אל ג'יי המעצבן), וגם שאם הוא רואה את טי-באג הוא לא אמור לנהל איתו שיחת חולין אלא הם אמורים להתמלא בזעם קדוש ולנסות לרצוח אחד את השני.
ובכל מקרה, "נמלטים" מעולם לא ניסתה להיות סדרה ריאליסטית מהסוג שהתרגלנו אליהם בתור-הזהב של הטלוויזיה, אלא יותר פאן-טהור מלווה במלודרמה קלילה. כך לא צריך להסביר איך בנאדם חוזר מהמתים כאילו היה קני מסאות' פארק או זאב הערבות מהסרטים המצויירים של הרואד-ראנר. ולא צריך להסביר למה סי-נוט, שמעולם לא היה חבר קרוב של האחים סקופילד-בורוז, מחליט לחבור איתם כוחות במסע התאבדותי לארץ תחת מלחמה, ובטח שלא צריך להתעכב על כך שבמעמקי תימן, לוחמי המורדים המקומיים מדברים בינם לבין עצמם באנגלית במבטא ערבי לא ברור, אבל בטוח שלא תימני.
מעריצי הסדרה ייהנו מהרבה רגעים נוסטלגיים, בעיקר של מייקל סקופילד (או איך שלא קוראים לו בעונה הזאת) שמסתובב בכלא חדש ולומד להכיר את הדמויות החדשות, כמו למשל האסיר הקוריאני שמעריץ את קווין ומחזיק בבית שלו את האפר של פרדי מרקיורי, אבל יותר מהכל הוא "מענטש אמיתי" (בחיי שסקופילד אמר "מענטש"!). מלבד קריצות ביידיש, הקהל הישראלי יוכל ליהנות מתפקידה של ענבר לביא האמריקנית/ישראלית בתור הסייעת התימנית של החבורה האמריקנית.
לאורך ארבע עונותיה הסדרה סבלה מעליות וירידות בקצב ובעניין, כאשר החלקים החלשים היו ניסיונות לתאר איזו קונספירציה עולמית ענקית על ידי חברה מסתורית שנקראת פשוט "החברה", שמחזיקה את כל הידע שלה על סוג של דיסק-און-קי מטופש. אלא שמול החלקים המשעממים האלה תמיד היו הבריחות מהכלא הנועזות של סקופילד, שתמיד הצליח להתמודד עם תכנון מוקפד ו/או אלתור מבריק של הבריחה מהמקומות שתמיד תוארו כבלתי ניתנים לפיצוח. העונה הזאת, שמוצאת את מייקל כלוא בכלא אכזרי בתימן בעקבות השתייכותו לארגון טרור המקושר לדעאש (היי מעריצי "הומלנד", כן אתם שומעים נכון, בינתיים זה נראה כמו חיקוי מדויק של העונה הראשונה שלכם!), מציגה בפנינו את האפשרות למצוא את "נמלטים" שוב במקום בו היא נמצאת תמיד בשיאה מאחורי הסורגים.
בשורה התחתונה העונה החדשה של "נמלטים" מצליחה איפה שנכשלו הגרסאות החדשות של "24", "תיקים באפלה" ודומותיהן, בכך שהיא לא מנסה לחלוב את הנוסטלגיה יותר מדי ולקרוץ לצופים. היא פשוט מנסה להמשיך מאיפה שהיא הפסיקה, וחזרה אפילו עם אנרגיות מחודשות לאחר תנומת החורף הארוכה שלה. נראה שהמעריצים, הפעם, לא אמורים להתאכזב.
הסופר סטיבן קינג, אחד שלא התבייש להתעלל בדמויות שהוא ברא, והרג לא מעט מהגיבורים הראשיים בסיפוריו, שנא את השיטה הטלוויזיונית של להחזיר אנשים מהמתים (אלא אם כן הם חוזרים כזומבים). בספרו "מיזרי", הגיבורה הראשית כולאת סופר שהרג את הדמות האהובה עליה בספר, כדי שיכתוב ספר חדש בו היא חוזרת לחיים. אלא שלאחר שהיא קוראת את הספר שנכתב במיוחד בשבילה היא מכריזה "זה לא בסדר. זו רמאות", ויוצאת במונולוג אלים במיוחד נגד דמויות שחוזרות מהמתים בקלות מדי, שזכור בעיקר מגרסת הסרט של רוב ריינר בכיכובה של קת'י בייטס. אין דרך לסכם את החזרה של "נמלטים" למסך בלי לצטט ממנה: "זה לא מה שקרה! כולכם מטומטמים מדי מכדי לזכור? כולכם חטפתם אמנזיה? הם פשוט רימו אותנו! זה לא פייר!".